שכונת התקווה עולה לכותרות לא מעט - בדרך כלל בנוגע לנושאים שליליים ולא בהכרח בגלל האנשים הנפלאים שמרכיבים אותה. אנשי השכונה מתמודדים מדי יום עם אתגרים וקשיים רבים כמו עוני ומחסור בתשתיות. נוסף על כך, בשנים האחרונות התמקמו בשכונה מהגרי עבודה רבים מאפריקה ובתוכם גם פליטים מרצח העם בדרפור. בהיעדר מדיניות ברורה של הממשלה, נוצרו מאבקים קשים בין תושבי השכונה למהגרי העבודה ולפליטים אשר הובילו להפגנות, מתחים רבים ולסטיגמות שליליות.

על רקע זה הוקם לפני שש שנים מועדון הדורבן של הנוער העובד והלומד בשכונת התקווה, ע"י חברי קיבוץ המחנכים העירוני של תנועת דרור ישראל. בתחילה פעל המועדון ללא מבנה, בבתי הספר ואחר הצהריים בגן התקווה. לאט-לאט הצטרפו עוד ועוד חניכים לפעילות וכיום זו מתקיימת במקלט קטן ברחוב שתולים שבשכונה.

כיום, לאחר עבודה רבה, המועדון גדל והפך לאחד הקנים הייחודים בתנועה. ניתן למצוא בו בני נוער מכל הסוגים והמוצאים - מתושבים ותיקים לעולים, ילדים למשפחות מהגרי עבודה ופליטים מבקשי מקלט. יחד, הם מנסים למצוא את הדרך לבנות מקום שוויוני ואוהב ל-400 החניכים החברים כיום במועדון.

לא מתעלמים מהקשיים בשכונה. יהודה וסמיה|צילום: מאי נתן
"מצאתי פה משפחה שנייה"

נפגשנו לשיחה עם שני מדריכים במועדון: סמיה מוחמד (16) שהגיעה לארץ בגיל שבע מחבל דארפור בסודן ויהודה גרני (18), שגדל בשכונה וכיום גר בכפר שלם.

"הגעתי בעקבות המדריכות נועה ועדי", מספרת סמיה, "בכיתה ט' הן הציעו לי לבוא לסמינר מובילים, הסכמתי ומאז אני והחברות שלי בתנועה. לא ידענו מה זה אבל אמרו שיהיה כיף ושנכיר ילדים ממקומות אחרים בארץ".

ומה מצאת בתנועה שגרם לך להישאר?
"וואו. הרבה. אפשר לקרוא לזה המשפחה השנייה שלי. הכרתי כאן את המדריכה שלי והרבה חברים חדשים. הם ממש נכנסו לי ללב. הם נותנים לי כאן בית חם. זה יותר ממדריכים, זה כבר אישי". מלבד חברותה בקבוצה משלה, היא וחברתה סלאם מדריכות יחד קבוצה חדשה של חניכות ב-ה'-ו'.

"הצטרפתי לפני שלוש שנים ובחרתי להמשיך כי הבנתי שזה מקום שאפשר לעשות בו שינוי, להשפיע על החברה שאתה נמצא בה וגם ליהנות", מספר יהודה, "אם זה בלהדריך או בלהיות מודרך ע"י המדריכים - באמת נקשרתי פה למועדון מכל הבחינות. גם יש פה אוזן קשבת לכל בעיה או אם סתם אם בא לי לדבר". 

מה זה אומר לעשות שינוי?
"הדרכתי למשל בפרויקט "מישמיש". זה פרויקט לילדים מכיתות א'-ו' מיוחד למועדון כי בדרך כלל בתנועה מתחילים רק מכיתה ד'. בשכונת התקווה יש הרבה פליטים ויוצאי עדות שונות שלא מצליחים למצוא מקום בחברה ובשכונה ואנחנו בחרנו כן להדריך אותם וכן להתייחס לדברים שקרו להם במהלך החיים. לתת להם מקום שהם יכולים ליהנות בו, להרגיש חלק ושהם לא שונים וזרים. מעבירים פעולות של כיף אבל גם של ערכים ונגד גזענות. מראים להם איך לשנות את המציאות".

איך נראה יום ממוצע במועדון?
סמיה: "בכל יום שלישי אני מעבירה פעולה, מדריכה את החניכים שלי ואם צריך אז עוזרת לקבוצות אחרות. אחרי הפעולה, השכבה הבוגרת נפגשת כדי לדבר על דברים חשובים שקורים במדינה. עוד מעט לדוגמה אנחנו הולכים לערוך נשף חורף".

שכונת התקווה לרוב עולה לכותרות בנסיבות שליליות. הרבה פעמים שומעים על גזענות ואלימות בין תושבי השכונה השונים. איך דווקא כאן זה עובד?
סמיה: "אנחנו לא יכולים להתעלם מזה שממש קשה. פשוט מנסים לחנך את הילדים בצורה יותר נכונה ולא לפי מה שהתקשורת אומרת. הם מדגישים שיש פה רק אנסים אבל זה לא נכון וזה ממש לא כולם".
יהודה: "זה חלק מהאידיאולוגיה של המועדון. כן להאמין בשוויון ערך האדם כמו בכל התנועה. לא להיות גזענים ולתת מענה לכל הילדים. מי שרוצה יכול להצטרף וליהנות כמו כולם. אנחנו צריכים להביא את זה גם לשכונה.

באילו קשיים אתם נתקלים?
יהודה: "אנחנו רואים את כל ההפגנות האלה ובאמת קשה לראות את זה. איך אנשים יכולים לחשוב ככה? אנחנו באמת צריכים להילחם בזה ובגלל זה מקימים עוד קבוצות. עכשיו למשל אני פותח קבוצה בשכבה ט' ומה שאני הולך להעביר להם זה את הדברים האלה בעצם".

והקשיים רבים. בראש השנה קיימו החניכים את מבצע תפוח בדבש המסורתי, חלוקת תפוח בדבש וברכות בשוק התקווה. זה היה יום לאחר שסגרו את מתקן חולות והתקשורת והשכונה סערו סביב הנושא. המדריכים התלבטו אם לקיים את הפעילות ולבסוף החליטו לפעול ע"פ התכנון ולא להתקפל. במהלך המבצע החניכים ספגו הערות גזעניות רבות ודיווחו על תחושה אלימה מאוד.

לאחר המבצע כל החניכים נפגשו במועדון כדי לשוחח ולתת מענה לתחושות ודווקא בזמן כזה לא להסתגר בבית אלא להיות ביחד. מבחינתם המטרה היא לזכור שהגזענות אולי משתוללת בחוץ, אבל אסור לתת לה להיכנס למועדון הדורבן.

סמיה: "כשחניך שלי בא אליי ומספר לי שיש גזענות כלפיו ואומרים לו 'לך מפה, אתה לא שייך לכאן' זה ממש קשה. אתה לא יודע מה להגיד. לפעמים אני לא יודעת מה להגיד לחניכים שלי ומשנה נושא".
ובכל זאת, מה את אומרת לו?
סמיה: "לא כל החיים הם קלים. לפעמים אם תשתוק אז יותר לוחצים עליך וצריך לפעול כדי לשנות את זה. אם יראו לאורך זמן שזה לא משפיע עליך אז הם יעזבו אותך".

למרות המתיחות, המסורת נשתמרה (צילום: מאי נתן)
חלוקת תפוח בדבש וברכות בשוק התקווה|צילום: מאי נתן
הגזענות לא נכנסת אלינו הביתה

מה הופך את מועדון הדורבן למיוחד כל כך?
סמיה: "אנחנו לא מוותרים על הזכויות שלנו. לא מאפשרים לגזענות להיכנס אלינו הביתה".
יהודה: "התחלנו מאפס לפני חמש שנים עם המדריכים הבוגרים. זה לא היה פשוט להביא חניכים מדרום תל אביב לתנועה".

ומה שכנע אותם לבוא?
יהודה: "מה שהתנועה האמינה בה ובמה שהמדריכים האמינו. יש כאלה שלא יבואו אבל הרבה אנשים נמשכו למועדון ובאו. עכשיו השכבה הבוגרת היא זו שמחליטה מה שקורה כאן. אין כבר מדריכים בוגרים שיעשו הכל בשבילנו. אנחנו צריכים לפעול ולעשות".

אתם מרגישים שאתם מקבלים מספיק תמיכה?
סמיה: "היינו רוצים יותר מקום. יש לנו מבנה ממש קטן שלא מצליח להכיל את כל הפעילות. אנחנו משתדלים להסתפק במה שיש אבל באמת היינו רוצים שיתמכו בנו יותר. אנחנו רוצים לשנות ובאמת מאמינים שזה אפשרי - אבל אם לא יתנו לנו את הכלים אנחנו לא נתקדם הלאה".

ואיך אתם מרגישים במקלט?
יהודה: "האמת שאני חושב שלמקום הזה יש הרבה פוטנציאל אבל יש הרבה בעיות. בחורף יש הצפה מטורפת וכל המקלט מתמלא במים ולמעלה הכל הופך לבוץ . אי אפשר להעביר פעילות. בנוסף, ב"צוק איתן" זה הפך להיות מקלט פתוח וכל האנשים היו צריכים להיכנס לכאן בזמן הטילים ונגנב ציוד יקר שאנחנו צריכים אותו ופועלים אתו".

מתכננים להגיע ל-700 חניכים בעתיד (צילום: מאי נתן)
מדברים על דברים שקורים במדינה. השכבה הבוגרת בקן|צילום: מאי נתן
אי בודד של שפיות

אילו חגים מיוחדים חוגגים במועדון?
סמיה: "חג המולד. חוגגים כולם ביחד".
יהודה: "עושים משהו קטן כדי שנרגיש טוב על הלב כי בבית הספר לא מציינים את חג המולד, רק את החגים היהודיים".
סמיה: "גם את החגים היהודיים חוגגים ביחד. יש למשל מסורת בפורים שאנחנו אוספים חטיפים משאר קני הנוער העובד והלומד בת"א ואז מכינים ביחד משלוחי מנות וברכות ומחלקים את זה בדירות בשכונה".
יהודה: "מגיעים לכאן מכל מקום, אריתראים, פיליפינים, סודנים, ותיקים, כולם. הרעיון הוא לחגוג את כל החגים כאן".

איזה מסר הייתם רוצים להעביר לחברה הישראלית?
סמיה: "אם באמת רוצים לשנות אז שיבואו למקום האמיתי. כי כאן אפשר לשנות ויש אנשים שתומכים בכם".
יהודה: "זה מקום שמצליח להכיל הכל ולא פונה רק לחלק מסוים מהשכונה. אנחנו באמת מנסים לתת לכל אחד הזדמנות שווה לכל אחד להשפיע ולשנות. אם רוצים לשנות צריך באמת לפעול ולהשקיע וגם אם יש כישלונות ולא תמיד מצליחים אז צריך להיאבק".

לסמיה ויהודה תוכניות גדולות. מועדון הדורבן מתכנן להגיע ל-700 חניכים בשנים הקרובות ובכך להפוך לאחד מקני הדגל של התנועה. הם אולי רק בני נוער, אבל הם חולמים בענק ולא מוותרים. הם אלה שהופכים את המועדון הצנוע שלהם מאי בודד של שפיות למגדלור של תקווה.