במשטרה עדיין בודקים הבוקר את נסיבות התאונה בהם נהרגו אתמול שני רוכבי אופנוע, אביקם גור ואשתו ליאת. כיווני החקירה כרגע הם: מהירות גבוהה, תקלה טכנית באופנוע, או נגיעה בעצם שהוציא את הרוכב משיווי משקלו.
בתכנית "מה בוער" בגלי צה"ל התייחס הבוקר גידי פרדר, מנהל מקצועי של מרכז הכשרה לנהיגה, לתאונה הטראגית: "אני חוקר את המקרה במקביל למשטרה. הבעיה היא שאף אחד לא ראה בעיניו את התאונה. שאר הרוכבים הגיעו כשהוא כבר היה על הקרקע. אביקם היה רוכב סופר מיומן ואף פעם לא בחר המהירות שתסכן את חייו. צריך לבדוק אם תנאי השטח היו כאלה שהשפיעו וגרמו לתאונה".
פרדר התייחס גם למעקה הבטיחות שבעצם גרם למותם של השניים. "גדרות הבטיחות מיועדות לכלי רכב ולא לאופנועים. עמודי התמיכה של הגדרות האלה פשוט גוזרים את הרוכבים לשניים. הרוכב לא ניתז חזרה אל הכביש כמו מכונית. הפניה הספציפית הזאת מפתיעה בחדות שלה והגדר או לא צריכה להיות שם, או שתהיה מיועדת גם לרוכבי אופנוע".
טענה נוספת שמעלים הבוקר הרוכבים נוגעת לצבע על הכביש, שאינו מתאים לתשתית, ובשילוב עם גשם, הופך לסכנת חיים. "אפשר ללמד אופנוען לצמצמם את הסיכון על ידי שיפור מיומנות וחשיבה מנטלית נכונה. אבל הוא לא יכול לשלוט על הצבע על הכביש. למשל במעבר חציה שמים צבע על בסיס שמן. ולפעמים יש שכבות של צבע על צבע כשהצבע דוהה, וזה יוצר שכבת פלסטיק על הכביש שגורם סכנה גדול".
אבנר אקרמן, רוכב וותיק מוסיף: "יש בארץ תרבות נהיגה לקויה בכל מה שקשור לנהגים על ארבע. והנהגים על דו גלגלי פגיעים יחסית לנוסעים במכונית. נהגי המכונית לא מבינים את המוגבלות שלנו. לכן אנחנו כרוכבי דו גלגלי מנסים לצפות את הסכנות."
יו"ר עמותת אור ירוק,שמואל אבוהב, הוסיף: "נהגי האופנועים מהווים 4 אחוזים מהנהגים, אבל חלקם בהרוגים עומד על 12 אחוזים. גדרות ההפרדה חייבים להיות מתאימים לרכבים דו גלגליים כי יש מאה אלף אופנועים על הכביש. התפקיד של מדינת ישראל הוא לא רק לסלול כבישים, אלא כל כביש שקיים במדינה חייבת שתהיה בו תשתית בטיחותית לאופנועים. חייבים להשתמש בצבע תקני. וצריך לתת הנחות במע"מ ומיסוי לאותם אמצעי הגנה כמו מעילי מגן וקסדות שעולים אלפי שקלים ומחירים גורם לרוכבים לקחת החלטות לא בטיחותיות".
"זה השלב בו מתרמים מי הקרובים שנשארו שיכולים לטפל בילד"
בתוך כל נערכים במשרד הרווחה לטיפול בילד בן ה-3, בנם המשותף של ליאת ואביקם. "על עולמו של הילד וחייו הולכים להשתנות", אומרת חנה סלוצקי, האחראית על הנוער במשרד הרווחה, "אסור להתייחס ספציפית למקרה הזה, אבל כשילדים קטנים מאבדים באופן טראומתי את הוריהם, בדרך כלל ישנו צוות של עובדים סוציאלים שמגיעים למקום הימצאם של הילדים וזה המקום הראשון והבטוח ביותר עבור הילדים. אנחנו מציעים סיוע כבר בשלב האבל והבלבול, זה המצב בו לא יודעים כלום. מי יגדל, מי יהיה אחראי וכו. ואנחנו בודקים מה קורה במשפחה. הרי יכולים להיות חילוקי דעות והאשמות, ולכן חשוב שאיש מקצוע ילווה את המשפחה והילדים בתהליך הזה".
"כמובן שבשלב הזה מתחילים להתרשם מי הקרובים שנשארו. דודים, סבים וסבתות. ואנחנו בודקים מי האנשים שמגלים מחויבות אמיתית לגדל את הילדים. וטלא מדובר במחויבות לטווח קצר, אלא לטווח ארוך, עד כדי אימוץ. כמובן, שאסור לשכוח את הזכות הבסיסית של ילד להבהיר איפה הוא רוצה לגדול.
"שירותי הרווחה מלווים את המשפחה ולא עוזבים אותם עד שיש יציבות. וגם שנים קדימה אנחנו בודקים איפה זה עומד, ומה עם הילדים האלה והאם אנחנו צריכים להתערב".
