אחד התסכולים הקשים ביותר עבור קרוביהם של אנשים ששמו קץ לחייהם הוא המחשבה על כך שלא ידעו לזהות את הבעיה קודם לכן ולמנוע את הטרגדיה. כעת, מחקר אמריקני חדש עשוי לשנות את התמונה לחלוטין לאחר שחלבון ספציפי התגלה כנמצא ברמה גבוהה מאוד בקרב מטופלים עם מחשבות אובדניות וכאלה ששמו קץ לחייהם.
המחקר, שנערך באוניברסיטת אינדיאנה, ופורסם אתמול בכתב העת המדעי Nature מצא קשר בין אנזים בשם SAT1 לבין נטייה אובדנית והתבסס על ראיונות ובדיקות דם שנעשו לקבוצה של 75 מטופלים בהפרעה דו-קוטבית במשך שלוש שנים. נוכחות מוגברת של החלבון המדובר הופיעה בקרב קבוצה של תשעה מטופלים, בהם זוהה מעבר למחשבות אובדניות אינטנסיביות. דפוס דומה אובחן גם בדגימות דם של תשעה קורבנות התאבדות. בנוסף, מתאם שכזה נמצא גם בקרב מאושפזים בעקבות ניסיונות התאבדות.
"התאבדות היא בעיה גדולה בתחום האזרחי ובתחום הצבאי ואין סימנים אובייקטיביים לחזות אותה", אומר ד"ר ניקולסקו. "ישנם אנשים שלא יגלו שהם סובלים ממחשבות אובדניות כשישאלו על כך, אבל אז הולכים ומבצעים זאת בכל זאת ואין שום דבר שאתה יכול לעשות בעניין. לכן אנחנו זקוקים לדרכים טובות יותר לזהות, להתערב ולמנוע טרגדיות מהסוג הזה".
ממצאי המחקר אמנם נשמעים מבטיחים ולמרות זאת אינם מספיקים. מספר המשתתפים במחקר - 75 בני אדם הוא נמוך באופן יחסי. "החלבון נראה סמן טוב לזיהוי התנהגות אובדנית בקרב גברים הסובלים מהפרעה דו קוטבית או גברים באוכלוסייה הכוללת שמבצעים התאבדות אלימה ואימפולסיבית", מציין ד"ר ניקולסקו ומוסיף כי בכוונתם שלו ושל צוות החוקרים שמלווה אותו להמשיך מנקודה זאת ולבצע מחקרים בקרב קבוצות נוספות של האוכלוסיה, כמו נשים ולשלב במחקר גם גורמים סוציאו דמוגרפים וקליניים.
"כיום אין שום כלי התנהגותי לניבוי התאבדות"
לפי נתוני העמותה הישראלית "בשביל החיים" למניעת התאבדויות כחמש מאות איש בארץ שמים קץ לחייהם מדי שנה וחמשת אלפים נוספים מגיעים לחדרי המיון לאחר ניסיון התאבדות משמעותי.
פרופ' גיל זלצמן, מנהל חטיבת ילדים ונוער, במרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, מומחה לניורוביולגיה של התאבדויות מסביר כי לא מדובר במחקר הראשון שנעשה בתחום בניסיון למצוא סממן ביולוגי שיזהה נטייה אובדנית. "נכון להיום, אין שום כלי פסיכולוגי או התנהגותי שיכול לנבא התאבדות ברמת הפרט, כלומר אין לי דרך לדעת כשאני יושב מול מטופל האם בסוף הוא יתאבד או לא", מסביר פרופ' זלצמן, "הסיבה לכך שגורמי הסיכון להתאבדות הם שכיחים מאוד (מגדר זכר, נטייה לדיכאון, תוקפנות ואימפולסיביות). לעומת זאת, התאבדות היא אירוע נדיר יחסית בשיעור של כ-8 ל-100 אלף תושבים. בשנים האחרונות מנסים חוקרים רבים בעולם כולו, וגם הקבוצה שלנו בבית החולים גהה, לאתר סמנים ביולוגיים היכולים להבדיל בין האדם האובדני לאדם הלא אובדני. ידוע כבר יותר מעשור בעקבות מחקרים שאנחנו ואחרים עשו על המוחות של אנשים שהתאבדו, כי המוח האובדני שונה מהמוח הבריא וגם מהמוח הדיכאוני. ישנם מאפיינים ספציפיים לאנשים שהתאבדו גם אם לא היו דיכאונים לפני ההתאבדות. עם זאת, עדיין מנסים לזהות זאת בקרב אנשים חיים".
כיום ישנם מספר חלבונים שנמצאו כמועמדים מתאימים לזיהו הנטייה, הוא מסביר. "במחקרים בקבוצה שלנו ובקבוצה של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק נמצאו חלבונים שונים בהתאמה גבוהה לאובדנות אך ממצאים אלה נבדקו רק על מספר קטן יחסית של נבדקים ועדיין לא שוחזרו. המחקר המתפרסם ב-Nature מצטרף לשורה של מחקרים בודדים שכן הצליחו לאתר סמן ביולוגי ייחודי ואם אכן ממצא זה ישוחזר גם על ידי קבוצות מחקר בלתי תלויות ייתכן ובעתיד נוכל בבדיקת מעבדה פשוטה לאתר נטייה אובדנית ולטפל בה בגישה מונעת".
"עד שימצא סמן כזה", הוא מדגיש, "חשוב שהמטפלים והאנשים הקרובים לאדם במצוקה ילמדו לזהות סימני מצוקה ולשאול באופן ישרי על דחפים אובדניים ללא חשש שעצם השאלה תעלה את הסיכון".
זקוקים לייעוץ?
לעמותת ער"ן חייגו 1201
עמותת "בשביל החיים" - סיוע למשפחות שיקיריהן התאבדו - 03-9640222