"תגידו למירי רגב שהסרטן הולך. טעינו כשבאנו לפה"

מחיטה בת ה-9 עומדת ומתגאה בתסרוקת המיוחדת שעשו לה לקראת המסע ליעד החדש, היא מתרגשת מההמולה, אבל לא ממש מבינה מה מתרחש סביבה. "אני שמחה לחזור", היא אומרת, "אימא שלי מחכה לי בבית". קצת מאחוריה, אחיה הקטן גיא, לבוש בחליפה חגיגית גם הוא, מנסה להתקדם עם עגלה ודובי ענק. הוא אומר שהוא שמח, אבל נראה קצת עצוב. סיימון, אביהם, מסביר שכל מה שהם יודעים זה שאימא שלהם כבר מחכה להם בסודן, בינתיים יגורו אצל הדודה. הוא מניף את הדגל בפטריוטיות גדולה כאילו אומר: אנחנו לא רוצים לעזוב כמגורשים, אנחנו רוצים לצאת מכאן בגב זקוף, בגאווה. "ישראל לא רוצה אותנו, אז אנחנו הולכים הביתה", הוא אומר, ואין לו מושג מה באמת מחכה לו שם. "עזבתי את המדינה שלי ב-99, לא יודע מה יש שם היום. ב-2003 היה שם בום גדול ואין לי מושג מה נשאר שם או איפה כל המשפחה. אין לנו בית שם, אבל נבנה בית, נבנה אפילו אוהל. אנחנו לא עצובים, אנחנו מבסוטים שיש לנו מדינה חדשה ויש לנו לאן לחזור".

"אין כלום בדרום סודן כרגע, אבל הכל יהיה. גם לפה באנו בלי כלום"

חלק עדיין מחפשים את האוטובוסים, לעיתים מישהו פורץ בבכי. בעיקר בפרידות מחברים ואנשים שסייעו להם ונשארים כאן מאחור. בחורה ישראלית צעירה מחבקת את גיא הקטן וכולם בוכים, "אנחנו נתראה שם", היא מבטיחה להם. "בן הזוג שלי הוא אחד מהם", היא אומרת, "הוא לא מגורש בינתיים, אבל הפכנו כולנו למשפחה. אחרי מה שעשו להם פה, בא לי לטוס ולהיות איתם שם".