"אני רוצה לספר לכם איך בנק הפועלים ניפח לי חוב ב–25 אלף שקל" - כך פתח בסוף השבוע שעבר יונתן קוטנר, די.ג'יי ומנהל מוזיקאים מתל אביב בן 31, בנו של העורך המוזיקלי והמבקר יואב קוטנר, פוסט ארוך שפירסם בעמוד הפייסבוק שלו אודות הליכי גביית חוב שנתקל בהם מצד בנק הפועלים.
קוטנר סיפר בפוסט כיצד צבר את החוב הראשוני וכיצד התנפח החוב בעשרות אלפי שקלים אחרי שהבנק העביר את הטיפול בו לעורך דין מטעמו - שפתח בהליכי גבייה והטיל עיקולים על חשבונו. הפוסט עורר הדים ברשת וגרר אלפי לייקים ואלפי שיתופים. למרות פניות חוזרות ונשנות, לא התקבלה תגובת בנק הפועלים לפוסט עד לסגירת הגיליון.
כמה חייבים כמו קוטנר יש? קשה לדעת. בבנק ישראל, שכחלק ממנו פועל הפיקוח על הבנקים, אין מעקב אחר מספר התיקים שפותחים הבנקים בהוצאה לפועל. ברשות האכיפה והגבייה לא מפרסמים את הנתונים דרך קבע וגם כשנענו לבקשת TheMarker בעבר להציג נתונים בעניין - מדובר היה בנתונים חלקיים בלבד, שמתייחסים למספר התיקים ולא למספר החייבים. בנוסף, נתונים אלה אינם מתייחסים למספר התיקים שנפתחים על ידי כל בנק בנפרד, אלא אך ורק לנתונים ענפיים.
על פי נתוני רשות האכיפה והגבייה (נכון לסוף 2012), הבנקים אחראים לכשליש מהיקפם הכספי של חובות הציבור בלשכת ההוצאה לפועל - כ–21.5 מיליארד שקל מתוך 64 מיליארד שקל.
זאת, בעוד ששיעור התיקים שנפתחים על ידי הבנקים מדי שנה הוא 12% מכלל התיקים. בסך הכל ב–2007–2012 (המחצית הראשונה של השנה) נפתחו על ידי הבנקים 256 אלף תיקים מתוך 2.7 מיליון תיקים פתוחים בהוצאה לפועל. לשם השוואה, על פי נתונים שהתפרסמו בעבר, שלוש חברות הסלולר פלאפון, סלקום ופרטנר אחראיות לכ–200 אלף תיקים בהוצאה לפועל - אבל הסכום הכולל של החוב הכספי של תיקים אלה נמוך באופן משמעותי: כ–1.65 מיליארד שקל (הנתונים הרשמיים העדכניים האחרונים נכונים לאמצע 2009).
רוב החובות בלשכת ההוצאה לפועל שייכים למשקי הבית ולעסקים הקטנים והבינוניים. לעומתם, הלווים הגדולים אינם מגיעים בדרך כלל לטיפולה של רשות האכיפה והגבייה. המקרה של נוחי דנקנר, למשל, מספק דוגמה לכך שבניגוד ללווים קטנים, הבנקים אינם ממהרים לפתוח תיקי הוצאה לפועל ללווים הגדולים.
"תספורות לטייקונים - יחס קשה לאזרחים"
"על משרדי האוצר והמשפטים להתייחס ולבחון גם את עריכת הסדרי החוב ואת מצבם של חייבים פרטיים שאינם תאגידים ואינם בעלי הון, ושבשל כך אינם זוכים לתספורות - אלא ליחס קשה ובעייתי המוביל אותם להמשך הדרדרות ולהעמקת המצוקה בה הם שרויים", אומר רן מלמד, סמנכ"ל עמותת ידיד, המייעצת ומסייעת במימוש זכויות חברתיות לשכבות מוחלשות ומעמד הביניים. "במקרים של רשלנות מצד בעלי חוב ושלוחיהן אנו ממליצים שהמערכת עצמה תקבע פיצויים לא רק לאזרחים אלא גם קנסות שיחייבו את הגופים להשגיח בשבע עיניים שלא ייעשו טעויות ושהם לא יתרשלו בתפקידם".
בפוסט כתב קוטנר: "ככל שהמצב הכלכלי במדינה מידרדר, אנחנו שומעים הרבה על חובות של אנשים. בדרך כלל כשסיפורים כאלה מגיעים לחדשות זה, למרבה הזוועה, כשמישהו מתאבד. ובגלל שאנחנו שומעים בעיקר על מקרי קיצון כאלה יש נטייה לחשוב שאלה בטח אנשים שהסתבכו איכשהו - עם עסקים לא מוצלחים, עם התמכרויות, עם הימורים, עם השוק האפור.
"עד לפני כמה שנים הייתי בטוח שזה מסוג הדברים שאף פעם לא יקרו לי - כבנאדם שאף פעם לא היה מובטל והקריירה שלו תמיד היתה בעלייה, אבל האמת היא שממש קל להיכנס לחוב. ברגע שאתה נכנס לבוץ הזה הבנק רק דוחף אותך עוד יותר פנימה".
תלאותיו של קוטנר החלו ב–2009, אך רק ב–2013 הוא התקשר עם עו"ד נחום פלג, ששאל אותו מדוע הסכים לשלם לבנק 68 אלף שקל במקום 43 אלף שקל, והסביר לו, לדבריו: "אין שום ריביות או שכר טרחה שיכולים להצדיק כזה דבר. הבנק עשה עליך קופה. העיקולים האלה הם סתם אמצעי לחץ, וזה האחרון כלל לא לגיטימי". פלג שלח פקס לעו"ד של הבנק ובתוך יממה הוסר העיקול מחשבונו של קוטנר. פלג אף הגיע להסדר חדש עם הבנק בתנאים טובים יותר - ובחודש שעבר סיים קוטנר את התשלום האחרון שלו על החוב.
"מה שעבר לי בראש זה איך לאחר שהיתה מחאה חברתית, אנשים התאבדו בגלל חובות ואנשים נבחרו לכנסת כשהם אמורים להוביל אותנו למצב טוב יותר, המערכת לא מנסה להתחשב באזרח הקטן, אלא להפך", אמר אתמול קוטנר ל–TheMarker. "היא לא קשובה לצרכים של אנשים בחובות, אלא מאורגנת כך שכאשר אדם נמצא בחובות, היא תנסה לסחוט ממנו כמה שיותר, כי היא יודעת שהוא בסיטואציה שקשה לו להתמודד עמה. יש פה מנגנון גבייה שמתוכנן כך שלא ינסו לעזור לך לצאת מהחובות, אלא ינסו לסחוט את הלימון כמה שיותר. החוב שלך משמש אמצעי לחץ לחתום על דברים שלא היית חותם עליהם בצורה אחרת".
הכתבה פורסמה במקור באתר TheMarker
כתבות נוספות באתר:
