בפסק דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה ב-27.5.2011 נכתב רבות אודות הנאשמים באונס ועל אלכוהול והשפעתו ההרסנית על יכולת השיפוט של בני אדם. לאורך שישה עמודים מתוארים בני הטובים שמואשמים בעבירת המין, ואף לא מילה אחת על הקורבן. "מעיון במכלול הנתונים שהוצגו בפני בית המשפט ניתן ללמוד כי בפניי שני בחורים צעירים, שהעבריינות מהם והלאה. הם סיימו לימודי תיכון בהצטיינות ומשרתים ביחידות צבאיות מובחרות. סבור אני, כי בנסיבות אלו גזירת הדין צריכה להביא בחשבון נתונים אלו לכף הזכות", כתב השופט.
גזר הדין של שני הנאשמים היה 34 ימי מאסר בפועל, מספר הימים שהם בילו במעצר אחרי שנתפסו, כך שפועל הם לא ישבו יום אחד נוסף. רבות נכתב בפסק הדין על כך שהחיים עוד לפניהם, ואף לא מילה אחת על החיים של הקורבן שמעולם לא ישובו לסדרם. הקורבן, היא ש', כיום בת 25, מחדרה. מתנדבת במד"א, שעד לאותו היום הייתה במסלול הישיר ללימודי רפואה או סיעוד. ומאז אותו לילה כבר עברה שני ניסיונות התאבדות ומאות כדורים פסיכיאטרים. השופט שחתם ואישר את עסקת הטיעון מעולם לא פגש אותה או שמע את סיפורה. בצעד אמיץ ומעורר השראה היא מסכימה לחשוף את סיפורה למרות שאין לה כיום יכולת לשנות את גזר הדין. היא חוזרת ליום שבו השתנו חייה לעד.
"ביקשתי שיפסיקו אבל זה לא עזר"
"הוזמנתי על ידי ידיד למסיבת סילבסטר שנערכה אצלו בבית. היה שם אלכוהול. הייתי אז בת 23. שתינו יחד ובסביבות השעה אחת לפנות בוקר איבדתי את ההכרה. מצאתי את עצמי מתעוררת בחדר אחר מאיפה שהיינו", היא מגוללת לראשונה את סיפורה בשיחה עם mako, "הבנתי את הסיטואציה ואמרתי לידיד שלי שאין לי שום כוונה לשכב איתם. הוא ניסה לשכנע אותי, והתכוונתי ללכת אבל מעדתי ליד המטבח ונחבלתי בראש. הדבר היחיד שאני זוכרת מאותו רגע הוא אותי מתעוררת, לא יודעת אחרי כמה זמן, ושניהם עליי תוך כדי המעשה, כל אחד מצד אחר ואני עירומה. היה שם גם אונס וגם מעשה סדום".
"בכיתי, ביקשתי שיפסיקו, אבל זה לא עזר. בשארית כוחותיי רצתי לשירותים, התקשרתי לחברה וביקשתי שתגיע למיון. דיברתי איתה מהשירותים, עדיין בלי בגדים. ואז ידיד שלי פתח את הדלת, זרק עלי את הבגדים ואמר לי 'קומי ולכי הביתה'. הם הבינו שאני הולכת למיון והוא אמר לי: 'אין לך מה ללכת, לא קרה כלום, אל תהרסי לנו את החיים'. הם לקחו לי את המפתחות של האוטו. היה לי ויכוח עם הידיד שלי עד שהוא הביא לי את המפתחות של האוטו ומשם נסעתי לבית החולים".
בבית החולים ביצעו לש' ערכת אונס והאחות במיון דיווחה למשטרה. "בינתיים הבחורים הגיעו לבית החולים ואחד מהם ניסע לשכנע אותי שלא קרה כלום. השוטרים שכבר הגיעו עצרו את שניהם באותו הרגע. משם שלחו אותי לבדיקות בבית החולים בני ציון בחדר 10".
חדר 10 בבית החולים רוטשילד בני ציון בחיפה, הוא מרכז מיוחד שהוקם בשנת 2002 המותאם לטיפול בנפגעות תקיפה מינית על צרכיהן המיוחדים. המטופלות מגיעות לשם מלוות בעובדת סוציאלית, ושם הן זוכות לליווי צמוד המתחשב במצבן הייחודי ובעומק הטראומה שחוו קורבנות אונס. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה ש' זכתה לעמוד מול גורמים רשמיים המבינים לליבה ולגופה. "בסיום הבדיקות הפיזיות, הופניתי לתחנת המשטרה בחדרה לתת עדות. אחרי העדות מול החוקרת, היה לי עימות עם כל אחד מהתוקפים בנפרד, והתיק שלי התחיל להתגלגל בין המשטרה לפרקליטות", נזכרת ש'.
"אני חיה בפחד והם מסתובבים חופשי"
מרבית נפגעות האונס יעידו על הקושי הגדול שבהגשת התלונה, בהמתנה לצדק שייעשה, באומץ הלב ובהתמודדות מול הסובבים אותך. לש' השלב הזה לא היה קשה. כשהיא משוכנעת בצדקתה ומודעת היטב לנזק שנגרם לה היא המתינה למשפט. ואז הגיעה שיחת הטלפון בה נאמרו לה צמד המילים שמטלטלות כל נפגע עבירה – עסקת טיעון.
"בערך חודש אחרי האונס קיבלתי טלפון מהפרקליטה שאומרת לי שיש בעיות בתיק. בגלל שיש מוערבות של אלכוהול, ובגלל שהם שניים שמודים ביחסי מין בהסכמה, ושיש להם עדים לכך ואני אחת מולם שאומרת ההפך. בגלל הקושי שלי לזכור את כל מהלך העניינים - עדיף ללכת לעסקת טיעון מאשר להעלות אותי על דוכן העדים, בעקבות המצב הנפשי שלי. שרק ככה יהיה אפשר לפחות להוציא מהם משהו מאשר ללכת למשפט מלא שהם יכולים לצאת זכאים מחמת הספק".
"תוך חודש נחתמה העסקה. התיק אמור היה לכלול האשמות על אונס, מעשה סדום וכליאה. אני בכלל לא הייתי מעורבת בתהליך, הודיעו לי מתי יהיה דיון, הגעתי למשפט והתבקשתי להמתין בחוץ. אולי חצי שעה לפני תחילת הדיון העסקה עוד הייתה פתוחה, וברגע האחרון הוחלט שהם יודו בסעיף מעשים מגונים שלא בהסכמה, והעסקה נחתמה. הוחלט על סכום פיצויים של 35,000 שקלים מכל אחד, והעונש ייקבע על ידי השופט. אלא שהם לא קיבלו שום עונש".
איפה את בתמונה הזאת?
"אין לי צד בדבר, בפרליקטות אמרו לי 'אין לך החלטה אם ללכת לעסקת טיעון או לא, את יכולה להגיד שאת לא מסכימה אבל זו החלטה שלנו, אנחנו רק מעדכנים אותך', אין לי קול, רק אמרו לי להתכונן לעסקת טיעון. אני יושבת מחוץ לכתלי בית המשפט עם אבא שלי, ומקבלת עדכונים שהעסקה נחתמה ושאין טעם שאני אגיע, כי בעסקת טיעון אין עדות של הנפגעת".
וכך, שני בחורים שהודו בביצוע מעשים מגונים שלא בהסכמה נשלחו בהוראת בית משפט להמשיך בחייהם כרגיל. אבל החיים של ש' רחוקים מלהמשיך כרגיל: " זה פחד, את פשוט חיה בפחד. במשך כמעט שנה לא יצאתי מהבית. היו לי שני ניסיונות התאבדות"
"זה חיי גיהנום, חיים של פחד. בן אדם שמתחיל איתי אני חושבת שהוא רוצה משהו אחר, לא אותי. הייתי בן אדם שמח ומאז אני דכאונית, בוכה המון. אני מטופלת פסיכיאטרית, לוקחת כדורים כל יום. החיים נגמרו, ההרגשה שלי זה שמשהו בי מת, והתחיל משהו חדש. מה שהייתי לפני, זה כבר לא יחזור יותר. הם לקחו ממני את הכל".
ומה איתם?
"שני עברייני מין מסתובבים חופשי, השופט היה בעדם. התהפכו היוצרות ואני הפכתי להיות הנאשם והם הפכו להיות הקורבן, זה מעוות. הם חיים את החיים שלהם כאילו לא קרה כלום".
אילו הם היו מקבלים עונש חמור יותר, זה היה משנה משהו עבורך?
"רק בן אדם שלוקחים ממנו את החופש במשך תקופה, רק אז הוא יכול להבין באמת את המעשה שהוא עשה. אני בטוחה שאחרי תקופה של מאסר הם היו מבינים מה הם עשו. רק אחד מהם אמר שהוא מצטער על מה שקרה, את השני זה בכלל לא מעניין, הוא חושב שהוא לא עשה כלום".
קראת את פסק הדין?
"אני לא מסוגלת לקרוא אותו במלואו, אני מרגישה רע מאוד כשאני קוראת את זה, אני נעלמתי בעסקת הטיעון, אין שם אזכור שלי או למה שקורה לי, למה שאני עברתי או לפגיעה שלי, כתוב רק על הפגיעה שלהם, שהם היו חיילים מצטיינים ושזה ייפגע להם בהמשך החיים, הם הקורבנות ואני הנאשמת, זה עיוות של המציאות בצורה מכוערת".
ש' חושדת כי לא רק אלכוהול היה מעורב במקרה, וחושבת שהנאשמים סיממו אותה. "אני מכירה את עצמי היטב והיה שם חשד למעורבות של סם האונס, זה מה שהחוקרים וגם הפרקליטות טענו. אין סיכוי שמארבע כוסות קטנות של וודקה רד בול הייתי מקבלת שיבוש כזה. אבל הבעיה היא שאי אפשר להוכיח מעורבות של סם אונס, כי הוא לא משאיר עקבות בדם".
"אני לא רוצה להיות אזרחית במדינה שלא מגנה עליי"
את עובדת? מצליחה להמשיך בחייך?
"אני לא מצליחה לנהל אורח חיים תקין, רק החודש פיטרו אותי מעוד עבודה, כי יש לי הרבה מצבי רוח שגרמו לי להעדר מהעבודה לתקופות של שבוע-שבועיים. אם חוזרים לי חלומות אז אני נכנסת לדאון רציני ומתנתקת מהעולם. הקשר האחרון שלי היה עם בחורה, והוא נגמר אחרי שבעה חודשים, בעקבות חלום שחלמתי, שהיה בו אונס ובסוף היא התייאשה ממני. אני חולמת הרבה פעמים על האונס שלי. זו התמודדות יומיומית וכל דבר קטן מפיל אותך וכל דבר כזה זה משבר של כמה ימים. כל פעם שאני קוראת על אונס, זה מחזיר אותך אחורה בבום ואי אפשר לברוח מזה. שלוש שנים לא הצלחתי לשקם את עצמי".
"יש בי כעס גדול על המדינה הזו, על המערכת. אני מרגישה עלבון גדול. אני לא רוצה להיות אזרחית במדינה הזאת, כי המדינה לא הגנה עלי. אני כועסת על הגישה שיש פה לאונס. על השופט שאמר שזה בהסכמה, שיבוא אלי ויגיד לי באיזה שלב של האונס נהניתי - כי אני לא זוכרת הנאה, אני זוכרת כאב. ועכשיו הם ממשיכים בחייהם, אחד מהם עובד כטכנאי שנכנס לבתי ספר ולגני ילדים ואף אחד לא יודע שיש לו תיק פלילי על עבירות מין. ואני, איזה מין חיים יש לי? החלום שלי זה לדבר עם השרה ציפי לבני האמונה על מערכת המשפט ולבקש ממנה שגם אם חותמים על עסקת טיעון, שיתנו גם לנאשמת לדבר".
ש' התכוונה להגיד –'לנפגעת', אבל בלהט הדברים המילה שיצאה מפיה היא דווקא נאשמת. לא צריך להיות פסיכולוגים כדי להבין את משמעות הטעות הזאת, כדי להבין שכך היא מרגישה היום. "כן, אני נאשמת, ככה זה מרגיש לי, לקחתי שני אנשים נורמטיביים מתוך החברה והלבשתי עליהם עבירת מין, זה מה שמצטייר מתוך עסקת הטיעון, זה מה שעולה מדבריו של השופט. אני צריכה להענש, לא הם. אבל אני כבר נענשתי ואת העונש שלי עוד ארבעים שנה אף אחד לא יכול לקחת ממני. אני לא מסתירה יותר את זה שעברתי אונס, כי אני הקורבן פה ואני רוצה שהקול שלי יישמע, אם ביחד נצליח לשמות משהו, אולי זה יחזיר לי את האמון במדינה שבגדה בי".
"כל אזרח שומר חוק במדינה צריך להיות מודאג מעסקאות הטיעון"
כעת ש' מגישה באמצעות עורך הדין כרמי בוסתנאי תביעזה אזרחית לפיצוי עוגמת הנפש שנגרמה לה. אלא שעסקת הטיעון שנחתמה אף מגבילה את הזכויות שלה בתביעה אזרחית. עם זאת, בוסתנאי משוכנע שביכולתם לשנות זאת: "היום שמים בראש ובראשונה את הדאגה לעבריין ומחפשים נסיבות מקילות ובודקים כמה נזק עלול להגרם לו אם יוטל עליו עונש על מעשיו ופשעיו - אבל בדרך שוכחים את הקורבן", מסביר עו"ד בוסנתאי, "הקורבן נותר לא מיוצג, אין לו פה אין, מי שישמיע את הטענות שלו, בקושי יש לו מעמד, הוא נחשב קורבן עלום. לא בודקים את הנזק הנפשי או הפיזי שנגרם לו, בודקים את העבירה, מסתכלים על העבריין ושוכחים שיש קורבן שצריך לחיות כל שארית חייו עם המעשים שנגרמו לו ע לידי העבריין"
"במקרה של ש', יש חוק שמחייב את הפרקליטות לשתף את הקורבן בתהליך המשפטי. צריכים לבוא אליה, לשמוע את דעתה, להביא את העמדה שלה ולתת לה אפשרות להתנגד. יש לבחון האם בנסיבות האלה של נפגעת העבירה יהיה נכון להקל עם הנאשמים. לעיתים קרובות כשהקורבן יודע שהעבריין נענש זה עוזר לו בשיקום, וכך גם להפך - כאשר הקורבן רואה שעבריין יצא בזול והעונש לא עומד בשום יחס למה שנגרם לו, זה מקשה עוד יותר על השיקום שלו והחזרה לתפקוד. הפרקליטות שוקלת יעילות, חיסכון בזמן, עומס עבודה, תקציב וכו'. אני חושב שבמקרה הזה אם היו מקבלים את העונש הראוי ולא מקלים המצב של שני התוקפים, מצבה של ש' היה הרבה יותר טוב היום. היא איבדה אמון במערכת, באנשים ובגברים בפרט. החיים שלה כבר שלוש שנים רוסקו לגמרי ".
אם בית המשפט היה שומע אותה, הייתה לכך השפעה על גזר הדין?
"בוודאי. לא בכדי לא הביאו אותה. אם היו רואים ושומעים אותה ספק אם בית המשפט היה מסכים לתת יד לעסקת הטיעון הזאת ולאשר אותה. זה לא מקרה שהפרקליטות דאגה לא להביא אותה לבית המשפט כדי לא לקלקל במרכאות את עסקת הטיעון, וזה דבר חמור מאוד. קיים עונש על שיבוש ראיות, ומצבה של הקורבן הוא ראיה חשובה. עסקאות הטיעון האלה זה מצב בלתי נסבל, מקרים כאלה מעודדים פשיעה. היום עבריינים יודעים שהם יכולים לצאת בעסקות טיעון מקילות, אם ייקחו עורך דין טוב לא יקרה להם שום דבר. זו גישה לא נכונה, אנטי חברתית ומסוכנת, והיא צריכה להדאיג כל אזרח שומר חוק".
משרד המשפטים: התמונה אינה תואמת את מה שאירע בפועל
ממשרד המשפטים נמסר בתגובה, כי "התמונה העובדתית המוצגת בשם המתלוננת אינה תואמת את מה שאירע בפועל. הפרקליטה שטיפלה בתיק עמדה בקשר לאורך כל ההליך, עם המתלוננת ואביה, ועדכנה אותם בדבר ההליך, בכלל ובדבר הסדר הטיעון על כל פרטיו, בפרט. תיקון כתב האישום נעשה על דעת המתלוננת ואביה, נוכח הרצון להימנע מעדותה של המתלוננת בבית המשפט. לראייה, בשלב הטיעונים לעונש, העיד בפני בית המשפט המחוזי אביה של נפגעת העבירה, אשר מסר בין השאר כדלקמן: 'אני בעצה יחד אתה, אנחנו העדפנו להגיע לנושא הזה של עסקת טיעון, כדי שהיא לא תצטרך להיות פה ולעבור מחדש את כל מסכת הייסורים'. בתיק זה, לא היו כלל הסכמות לעניין העונש, כאשר הפרקליטות במעמד הטיעונים לעונש ביקשה כי יוטל עונש מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח. בנוסף, נפסקו לטובת המתלוננת בתיאום עימה פיצוי של 70,000 שקלים, כאשר הפרקליטות עמדה על כך שהכספים יופקדו בקופת בית המשפט טרם תיקון כתב האישום".
בשבועות הקרובים נביא כאן ב-mako את הסיפורים של האנשים מאחורי עסקאות הטיעון