הדיירת טענה, שהכל התחיל לאחר שהשכן החל להטריד אותה מינית ולשגר לעברה כל מיני רמיזות מיניות. היא דחתה את חיזוריו אבל השכן המשיך בשלו. באחד הימים, כך לטענת השכנה, הוא הצמיד אותה לפינת המעלית בבניין והחל בכוח לנשק את צווארה, אך היא הצליחה להדוף אותו מעליה ולהימלט בבהלה מהמקום.
השכן לא ויתר והחליט לנקום בה. הוא הפיץ מכתבים בהם כינה אותה "זונה זקנה", הפיץ שהיא מרעיבה את ילדיה ואף פנה למוסד לביטוח לאומי במכתב בו טען, כי היא מנהלת בית בושת במקביל לכך שהיא מקבלת קצבת הבטחת הכנסה. כשכל אלו לא עזרו, השכן פרץ לדירתה , דחף אותה בכוח ואיים עליה שלא כדאי לה להתעסק איתו.
הדיירת החליטה לספר לאשתו של השכן על מעלליו אבל זה לא עזר. בלית ברירה היא פנתה למרכז סיוע לנשים שהותקפו מינית וחשפה את ההטרדות המיניות של השכן. במקביל, הגישה נגדו קובלנה פלילית לבית המשפט השלום בקרית גת בגין לשון הרע שהפיץ עליה.
השכן ואשתו הודו שהפיצו מכתבים לגורמי שונים, בהם המוסד לביטוח הלאומי נגדה. אך, לטענתם, מדובר באמת ולא בלשון הרע. הפרשה הזו גזלה 13 ישיבות בבית המשפט ובסופו של דבר, הרשיע השופט את בני הזוג השכנים בהוצאת לשון הרע וטען שאינו מאמין לגרסתם.
בני הזוג לא ויתרו והגישו ערעור על ההרשעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. גם שם הדיירת זכתה ושלושת שופטי ההרכב, בראשותה של סגנית הנשיא רויטל יפה כ"ץ, דחו את הערעור והורו לבני הזוג לשלם לדיירת פיצוי של 35 אלף שקל והוצאות משפט בסכום של 25 אלף שקל. השופטים ציינו בפסק הדין, כי מעשיהם של השניים שיבש את מהלך חייה התקין של הדיירת במשך תקופה ארוכה והנזק שגרמו לה היה משמעותית .
השופטים קבעו בהחלטתם כי הם מאמינים לגרסתה של התובעת שאכן הוטרדה מינית ושהם פגעו בפרטיותה והתנכלו לה. "עדות הקובלת ועדיה מהימנות ואמינות. ניכר על הקובלת כי מסכת האירועים זרעה בקרבה פחד וחרדה וחשש מפגיעה פיזית מצד הנקבל... עדותה מפורטת, רצופה ועקבית", הדגישו השופטים.