מריוס נכט, אחד משלושת מייסדי צ'קפוינט ואחד מעשירי ישראל, הוא כנראה אחד היזמים היותר מסתוריים בארץ. במשך כל שנות הפעילות של צ'ק פוינט (19 שנה), הקפיד נכט לפנות את הבמה לעמיתו, גיל שויד, מנכ"ל החברה, ונמנע מלהיחשף. ראיון לעיתונות היה אצלו בבחינת דבר מוקצה, ולאו דווקא כי לא היה לו מה להגיד - על צ'ק פוינט או על כל נושא אחר. נכט פשוט אוהב להישאר מאחורי הקלעים, ואם היה יכול להביא לכך - היה מעדיף שאפילו לא יידעו איך הוא נראה.
ואז הגיעה המחאה החברתית. נמאס לנו מהמחיר המופקע של קופסת קוטג'. נמאס לנו מהמחיר המרקיע שחקים של ליטר בנזין, ונמאס לנו לגור בשכירות יקרה משום שאין לנו הון עצמי לרכוש דירה.
גם לנכט נמאס. נמאס לו לשבת בשקט, ולא לזעוק את זעקת מעמד הביניים (אף שאינו נמנה עמו), והוא החליט להקים את "עורו", תנועה חברתית-פוליטית חוץ-פרלמנטרית, וכפועל יוצא - להיחשף לראשונה באופן נרחב, ולדבר כמעט על כל דבר שמפריע לו במדינה. נכט (50), הקים את "עורו" לפני כשנתיים עם אישים אחרים בחברה הישראלית ויחד עמם הוא ינסה - כמעט כמו כל תנועה חברתית אחרת שקמה בעבר ותקום בעתיד - לחולל כאן שינוי.
נכט, כפי שעולה מהריאיון עמו, הוא בן אדם די אופטימי. המחאה החברתית, שלמעשה כשלה במבחן האפקטיביות, והציניות וצקצוק השפתיים שמעוררות אותן תנועות חברתיות שצצו בעקבותיה כמו פטריות אחרי הגשם - לא מרתיעות את נכט. מבחינתו, אין דרך אחרת לחולל פה שינוי אמיתי. "'עורו' נוצרה מתוך תסכול אישי עמוק שלי", אומר נכט בריאיון בלעדי ל"גלובס". "אני ושאר מייסדי התנועה החלטנו שאנו רוצים לעצור את ההידרדרות במספר פרמטרים של המדינה שלדעתנו הם קריטיים. לא היה קש אחד ששבר את גב הגמל. היו הרבה קשים קטנים שנערמו במשך שנים".
השם "עורו", כפי שמסביר נכט, נבחר הרבה לפני שהמחאה התעוררה, ונותר בעינו כי למעשה "מובילי המחאה נרדמו והרדימו אותם", לדבריו.
נכט מודע לכך שבמבחן המעשה, אותה מחאת ענק נכשלה, ולכן יהיו לפחות בן אדם או שניים שיפקפקו בסיכויי ההצלחה של "עורו". "כשהקמנו את 'עורו', היה ברור לנו שמדובר במרתון ולא בספרינט. 'עורו' אינה משהו שבא מהבטן".
- ובכל זאת, מה מבדיל אותה משאר התנועות החברתיות?
"'עורו' לא מתעסקת בפוליטיקה, באנשים ובכסף, ומה שמבדיל אותה משאר התנועות זה האנשים שהקימו אותה. 'עורו' זה לא דפני ליף, ואני לא מזלזל בליף. ב'עורו' יש אנשים עם המון ניסיון עסקי, מבוגרים ובוגרים יותר שיודעים לתכנן לטווח ארוך ולהזיז מערכות גדולות".
- הבעיה של ליף נבעה מגילה ומחוסר הניסיון שלה?
"אני לא יודע. אני רק יודע ש'עורו' זה לא משהו שבא רק מהבטן אלא גם מהראש".
- מה למעשה הכשיל את המחאה של ליף ועמיתיה?
"הם לא הצליחו לבנות אג'נדה אופרטיבית ולתבוע אותה מהממשלה. ברגע שהממשלה לבדה החליטה, בין היתר דרך דוח טרכטנברג, מה יהיו מסקנותיה שלה מהמחאה, ומה יהיו דרכי הפעולה, היא קבעה את התוצאה לפי מה שהיה נוח לה. בסופו של דבר, לא לילד הזה המחאה פיללה".
- הרווחנו ממנה משהו?
"כן, קיבלנו שחוק חינוך חובה חינם יהיה מגיל 3, אך כדי לממן אותו, אותם אנשים שנשאו בנטל קודם, ימשיכו לשאת בו כי העלו להם את שיעור מס ההכנסה ואת המע"מ, והעלאות אלו תקפות לכל האוכלוסייה. הנטל על מעמד הביניים רק גדל, ולמעשה מובילי המחאה לא הבינו איזה כדור שלג הם התחילו לגלגל. 'עורו' תוכל להסתכל כמה צעדים קדימה, ולבסוף להפעיל לחץ מאוד גבוה על מנת שהאג'נדה שלה תיושם".
- אתה מאוד אופטימי.
"אני תמיד אופטימי, ואם אהיה פסימי לרגע, אגיע למסקנה שאותם סקטורים חזקים ודעתניים, שלאו דווקא מייצגים את הרוב במדינה, ימשיכו לנווט את הספינה הזו שנקראת 'מדינת ישראל', ולא לחוף מבטחים".
- לאילו סקטורים אתה מתכוון? לאוכלוסייה החרדית?
"אני מתכוון להמון קבוצות לחץ, שיכולות להיות ועדי עובדים, דתות, מעמדות כלכליים כאלו ואחרים. זה נראה כאילו יש בארץ קאסטות. לעומתן, מה שבאמת מטריד את הרוב בארץ, כלל אינו עולה לדיון על שולחן הממשלה, ובכל פעם הממשלה משתמשת בתירוץ אחר - כמו האיום האיראני או חוק טל - כדי להימנע מלהקשיב לאותו רוב. הפוליטיקאים מסמאים את עינינו, ובאותו הזמן אנו מתפרקים מבפנים כחברה. האיום האיראני הוא עלה התאנה של הממשלה. הוא תירוץ לחוסר המעש שלה בכל התחומים שמפוררים אותנו מבפנים כחברה".
- למי אתה מפנה אצבע מאשימה? לבנימין נתניהו, רה"מ?
"אני לא מאשים את נתניהו בשום דבר. הוא טוב וגרוע כמו קודמיו, והכנסת הנוכחית טובה וגרועה כקודמותיה. זה אף פעם לא בן אדם אחד או קבוצה של אנשים. זה הלך רוח שגוי של 'חטוף וטרוף כי אתה לא יודע מה יהיה מחר'".
בנקודה זו מודה נכט שהיה רוצה שנחשוב ונפעל ממש כמו ב-1948 כשאבות אבותינו הקימו את המדינה. "אין לנו את אותו חזון ואומץ שהיה לנו לפני 64 שנה. ישראל הייתה מצויה אז תחת סכנה קיומית הרבה יותר גדולה מזו שכביכול מצטיירת מהאיום האיראני הנוכחי. ובכל זאת, הקפדנו אז על ערכים, עזרנו האחד לשני".
- אתה מדבר על סולידריות חברתית. יש בכלל סולידריות כזו בישראל של שנת 2012?
"כן, יש עדיין. היא נמוכה ממה שהייתה בעבר, והיא ממשיכה להידרדר, ולצערי הרב - מגיעה למה שאני מגדיר כקווים אדומים".
- אז איך מחוללים את השינוי? ליף ועמיתיה ניסו ולא הצליחו. מדוע ש"עורו" תצליח?
"כמו בהרבה תחומים בחיים, הגרסה הראשונה אינה הכי טובה והכי מוצלחת. מבחינתי, המחאה של הקיץ האחרון הייתה 'מחאה 1.0', ואני מקווה שהגרסה השנייה והשלישית, כמו זו של 'עורו', תהיה מוצלחת יותר. ואני מזכיר לך: אני מאוד אופטימי מטבעי. לא נאיבי. אופטימי".
"עורו"- שמה לה למטרה לשנות את סדר היום הציבורי
עורו", לפחות כרגע, אינה שונה בהרבה מתנועות חברתיות חוץ-פרלמנטריות אחרות שקמו כאן, במיוחד אחרי מחאת הקיץ האחרון. התנועה שמה לה למטרה לשנות את סדר היום הציבורי, ולשם כך היא נעזרת בלא מעט שמות מוכרים, מלבד נכט. עם 30 מייסדיה נמנים, בין היתר, העו"ד חנינא ברנדס, ממקימי פירמת עו"ד "נשיץ ברנדס" ויו"ר ועדת ההיי-טק של לשכת עוה"ד; הרב יצחק דוד גרוסמן, רב העיר מגדל העמק וממקימי רשת מוסדות החינוך "מגדל האור"; איש העסקים רוני דואק וזוגתו השחקנית יעל אבקסיס; אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר; נורמן עיסא, שחקן ובמאי, כוכב סדרת הטלוויזיה "עבודה ערבית"; דוד פתאל, בעלי רשת המלונות שנקראת על שמו, ומיכה שטרית, מוזיקאי ויוצר ומחברי להקת "החברים של נטשה".
"עורו" טוענת כי התנועה מאחדת את הרוב בישראל, וזאת במטרה להשמיע את קולו. היום תקיים התנועה בחירות ראשונות שמטרתן לגבש רשימה של חמשת התחומים שזקוקים מבחינתה לטיפול מיידי. חברי התנועה יוכלו לבחור בין חינוך (כמו שוויון הזדמנויות לכל ילד); משק וכלכלה (הפחתת יוקר המחיה); תעסוקה וביטחון חברתי (בריאות נגישה); תשתיות ושירותים ציבוריים (מאבק בעבריינות); ממשל ודמוקרטיה (הקטנת גודל הממשלה); שוויון בזכויות ובחובות (גיוס לכול), וסביבה (שמירה על משאבי טבע).
