ב"רכבת ישראל" מספרים היום כי "הרכבת משקיעה רבות בסיוע וליווי הנהגים בכל הקשור למקרי ההתאבדות". "הרכבת מספקת סיוע פרטני על ידי אנשי מקצוע, ישנה עובדת סוציאלית אשר פועלת באופן שוטף בנושא מול הנהגים, מתקיימות סדנאות לעמידה בלחצים, שיעורי יוגה, ומעבר לך ניתנת תמיכה נפשית על ידי מכון פסיכולוגי חיצוני המלווה את הרכבת בעת הצורך", מסבירים שם.
אך לעיתים זה לא מספיק. הנהגים עצמם, מקבלים עזרה ובכל זאת נותרים עם טראומת החוויה הקשה. כך למשל חש היום גיורא וייס. נהג קטר, בן 58, שעלה מרומניה ומאז שנת 1989 עובד כנהג קטר ברכבת ישראל. "עצוב מאוד לשמוע על עוד מקרה כזה", הוא אומר.
כמו רבים מנהגי הרכבת בישראל, גם וייס נאלץ בעצמו לדרוס כבר שלושה אנשים במהלך עבודתו. "נתקלתי לצערי בהרבה מקרים כאלה. המקרה האחרון התרחש ב-2011, ליד כפר שמריהו. נהגתי בקטר כשבחורה החליטה לשים קץ לחייה ונשכבה על המסילה. זה מחזה ממש לא נעים שאחריו נשארים עם שריטות לא מעטות", הוא מספר.
לנהג הרואה אדם שכוב על המסילה לא נותרות הרבה אפשרויות
בעוד שהרכבת דוהרת במהירויות גבוהות, מרחק ממוצע של עצירתו של כלי הרכב המסיבי הוא 800 מטר. משמעות הדבר היא שלנהג הרואה את אדם שכוב על המסילה לא נותרות הרבה אפשרויות. "זה עניין של שניות בודדות", הוא מספר, "אתה בולם בלימת חירום אבל מרחק הבלימה הוא גדול ומה שנותר הוא רק להתפלל שאולי האדם עצמו יחזור בו ויברח מהמסילה. אתה לוחץ על דוושת הצפירה עד הרגע האחרון וכל מה שנותר לך זה להתפלל שהאדם על המסילה יקום ויברח. יותר מזה אין לך מה לעשות".
מה מרגישים באותם רגעים מחרידים?
"כעס. כעס גדול. עוברות הרבה קללות בראש, על כך שהנה, עוד אחד הצליח לעשות את זה והוא עשה לי נזק. אנחנו רוצים שיבינו: אנחנו בסך הכל באים לעבוד, לנהוג בקטר, ולהרוויח את לחמנו. אני לא התליין של אף אחד ולא רוצה להיות המוציא להורג של אף אחד. רבותיי, קחו את עצמכם בידיים, תנו לנו להביא את הנוסעים הביתה בשלום".
איך מתמודדים?
"במקרים הראשונים הכנסתי את זה ל'מגירות' והעדפתי לא לדבר על זה, אבל כשהשנים עברו הנפש והגוף משתנים וכיום אני נעזר בעובדת סוציאלית ובפסיכולוגית".
"בישראל כיום יש יותר מקרי התאבדות מאשר הרוגים בתאונות דרכים והסיבה העיקרית לכך היא דיכאון ומצוקה, בעוד שמספר ניסיונות ההתאבדות הוא גבוה בערך פי 10", מסביר פרופ' זמישלני, "אנשים בוחרים את השיטה הזו על פני שיטות אחרות בגלל הזמינות של פסי הרכבת בחיי היומיום שלהם. בנוסף, לעיתים הבחירה להישכב על פסי הרכבת נובעת מאמביוולנטיות כלשהי שבה תמיד יש סיכוי קטן להינצל".