"חוויה שהולכת ומשתבחת"
קוראים לי מי-טל בנאר, אני בת 23 ועליתי לישראל לפני חמש שנים מלוס אנג'לס, קליפורניה. בשנת הלימודים האחרונה למדתי במכינה לעולים חדשים באוניברסיטה העברית בירושלים, והחלטתי להצטרף לפרויקט "שגרירי ירושלים" של הרשות לפיתוח ירושלים, חברת "בומה" ובית הספר הבינלאומי ע"ש רוטברג באוניברסיטה העברית. במהלך השנה התקבלתי לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ללמוד תואר ראשון במדעי החיים.
כחלק מתהליך העלייה וההיכרות עם החברה הישראלית, הצטרפתי לתכנית "גרעין צבר" מטעם תנועת הצופים וגם לתכנית "מסע". שתי התכניות מסייעות לעולים חדשים, בדגש על צעירים המתכננים גיוס לצה"ל בשלבי ההתאקלמות הראשונים. בשנת 2011 התגייסתי לחיל השריון ושירתי במשך שנתיים כמדריכת טנקים. זכיתי בחוויה מדהימה שהפכה אותי לאדם שאני היום ואני מרגישה שהצבא איפשר לי לגדול, לצמוח ולהתבגר בדרכים שלא הייתי מצליחה בארצות הברית. יש לי חברים לחיים, וזה משהו שלא הייתי משיגה בשום מקום אחר.
אני מרגישה שהחוויה שלי בישראל רק הולכת ומשתבחת. אני נהנית מעוד ועוד חוויות מרתקות, פוגשת אנשים מעניינים ומגוונים שבאים מכל רחבי הארץ ונהנית לשוחח איתם על כל דבר שבעולם. אני מאושרת ומרוצה שקיבלתי את ההחלטה לעבור לכאן ולחוות סוג אחר של סגנון חיים. אני באמת מרגישה בבית. אתם יכולים לקרוא עוד על החוויות שלי (באנגלית) ולשתף אותן הלאה, כדי שכולם יהנו מהקסם של ישראל.
"כמה זמן חיכיתי לעלות לארץ? אלפיים שנה"
קוראים לי יעקב עמר, ועליתי לישראל לפני שלוש שנים. אם אתם עולים חדשים, אני בטוח שבהרבה מסגרות שאתם מגיעים אליהן שואלים אתכם "באיזה גיל החלטתם לעלות לארץ?". אני חושב שהנקודה בה מתקבלת ההחלטה לעלות לארץ מאוד משמעותית, ולי זה קרה בגיל חמש-עשרה. באתי לישראל כדי להשתתף בחידון התנ"ך העולמי, ומיד הבנתי שזה הבית שלי. התאהבתי בישראל ואני מאוהב בה גם היום. עליתי בגיל שמונה-עשרה, שלוש שנים אחרי הביקור הראשון והיום אני מבין שהציפייה הזו הייתה שווה כל רגע.
אז מה עשיתי בישראל עד עכשיו? גרתי בקיבוץ, עבדתי בהייטק, למדתי בישיבה, שירתי בצבא, הייתי ציר בקונגרס הציוני, התנדבתי בכל מיני מוסדות, הדרכתי קבוצות מחו"ל ועוד ועוד... אבל החוויה שהייתה הכי משמעותית עבורי ושעזרה לי להבין כמה זמן חיכיתי באמת לעלות, הייתה החוויה של הלימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. מדוע? כי כאשר התגוררתי במעונות שבהר הצופים, כל בוקר הייתי צופה בירושלים מלמעלה. כך, לא רק שנזכרתי למה ובשביל מי אני פה, אלא חשבתי על הזמן הזה שחיכיתי לעלות לארץ.
ולא מדובר בשלוש שנים. חיכיתי אלפיים שנה. לכן, אני רוצה לומר לחברה הישראלית: השגנו וקיבלנו מדינה אחרי זמן רב שהשתוקקנו אליה. בבקשה תתרמו לה כדי לפתח ולקדם אותה. נעבוד קשה, נאהב כל אדם וכך נצליח. אמן.
"לאחר אינסוף מכשולים - הפכתי לאזרחית גאה"
שמי יפה עבאדי ואני בת עשרים. בשנת הלימודים הקרובה אתחיל את לימודיי באוניברסיטה העברית בהר הצופים ואלמד ספרות ותקשורת. נולדתי בדרום אפריקה וגדלתי בקהילה נפלאה, בה הייתי מוקפת באנשים אוהבים ותומכים. זכיתי ללמוד בבית-ספר מעולה עם חברים נהדרים, ובכל זאת כשהגעתי לארץ במסגרת טיול משפחתי ידעתי מיד שיום אחד אני אגור ואחיה בארץ ישראל.
כיום, לאחר מספר שנים ואינסוף מכשולים מאותו רגע מכונן בו החלטתי לעלות לישראל, אני חוגגת שנה ראשונה כאזרחית ישראלית מן המניין.
אחד הדברים שהכי מאפיינים את החברה הישראלית זה הספקטרום הרחב של סוגי אנשים, אמונות ותרבויות במקום אחד קטן. אני אוהבת את המציאות שבה במהלך היום אני יוכולה למצוא את עצמי עומדת מול הכותל המערבי ומתפללת לצד עוד נשים, לאחר מכן אני עומדת על החוף בתל-אביב ומביטה לשקיעה ואז מאזינה לעומר אדם ובערב נרגעת ומעשנת נרגילה עם חברים. יש כאן הרגשה מופלאה של קבלת האחר. והנה הבלוג שלי, בו אני כותבת על הבית. על ישראל.