דמיינו לכם מצב בו אתם עומדים באמצע קמפוס בארצות הברית, קצת כמו שראיתם בסרטים האמריקאים אם עוד לא יצא לכם לבקר באחד אמיתי; מולכם שולחן עליו מונח דגל ישראל, עמוס בטובי החטיפים שישראל יכולה להציע (פה באמריקה זה מסתכם פעמים רבות בבמבה וביסלי), בעלונים פרו-ישראליים שרק מחכים שייקחו אותם ולצדכם עומדים סטודנטים חדורי מוטיבציה שמאמינים באמונה שלמה בזכותה של מדינת ישראל להתקיים.
עכשיו, תדמיינו מצב בו מתקרב אליכם סטודנט אפרו-אמריקאי ומתחיל להתקיל אתכם באמירות אנטי-ישראליות מובהקות. כשאתם מנסים לענות לו ולהשחיל מילה ברצף המתקפות, אתם מבינים שזה הולך להיות קשה. כן, אמנם אותו סטודנט הגיע כדי לקבל תשובות, אבל הוא גם בא כדי להשמיע את טענותיו. המידע עליו הוא ביסס את אמירותיו היה נכון בחלקו, ולסטודנטיות שעמדו איתי היה חשוב להראות את התמונה המלאה.
הן החליטו לשנות אווירה. הן יזמו איתו פגישה של אחד על אחד בבית קפה ליד הקמפוס. אותה פגישה הובילה לקשר הדוק ביניהם. הסטודנט החל לחקור יותר, להתעניין ובסוף השנה הוא יצא לטיול מאורגן לישראל, לסטודנטים לא יהודים, שם הוא חווה את האמת דרך העיניים שלו – ומה יותר טוב מזה? בזכות הצלחות כאלה אני שמחה שהצטרפתי למאות השליחים של הסוכנות היהודית המשרתים ברחבי העולם היהודי.
"הבנתי שאני רוצה לחנך על ישראל"
הרומן שלי עם הסוכנות היהודית החל לקראת סוף שנת 2003, כשיצאתי כחניכה למחנה קיץ אמריקאי דרך מיזם "שותפות ביחד" (בעבר "שותפות 2000") אשר מחבר בין מאות קהילות יהודיות בעולם ובישראל. כך קרה שבגיל 13 חוויתי בפעם הראשונה יהדות אמריקאית במיטבה, והבנתי את החשיבות של שמירת הקשר בין יהדות ישראל לזו שכאן באמריקה.
כשסיימתי את השירות הצבאי שלי, שאלתי את עצמי- "מה עכשיו?" וידעתי שטיול גדול בדרום אמריקה או בהודו פחות מדברים אליי. בחרתי לנסות לצאת לשליחות במחנה קיץ מטעם אגף מחנות הקיץ של הסוכנות היהודית והתמיינתי לתפקיד של מדריכת תרבות ישראל. התקבלתי. במשך ארבעה קייצים טסתי למחנה קיץ בקליפורניה ולימדתי ילדים בגילאי 5-13 על ישראל. דיברנו על התרבות, הגיאוגרפיה, המאכלים, האנשים וכל מה שיכול להיות קשור. כך יצא שהבנתי שמה שאני רוצה להמשיך לעשות זה לחנך על ישראל.
מכאן, הדרך לקבלת ההחלטה לצאת לשליחות ארוכה הייתה קצרה. כשהודיעו לי שהתקבלתי למסלול עמיתי ישראל של הסוכנות היהודית ושהעבודה שלי תתרכז בקמפוסים – חשכו עיניי! שאלתי את עצמי – איך אני, זו שתמיד סלדה מפוליטיקה ושההתמקדות העיקרית שלה בתחום ישראל היה התרבות הישראלית, תתמודד עם הזירה ההסברתית הלא פשוטה ועם האנטי-ישראליות המאיימת?
לשמחתי הרבה הגעתי לקמפוס בו האווירה באופן יחסי, נייטרלית. אחוז הסטודנטים היהודים גבוה ועומד על כ-10%. כמות האנטי-ישראליות אליה נחשפתי, בעיקר בהשוואה לשליחים אחרים – הייתה קטנה מאוד. המצב נובע לא מתוך חוסר קיומה של אנטי-ישראליות, אלא מתוך בורות וחוסר אכפתיות. חלקם הגדול של הסטודנטים בקמפוס בכלל לא שמע על ישראל, ואלה שכן שמעו מתחלקים לשניים: אוהבי ישראל (לעיתים אהבה עיוורת) והסולדים ממנה. הקבוצה השנייה מתבססת לרוב על מידע מוטעה אשר מגיע מפרופסורים שנוטים להכניס את דעותיהם הפוליטיות כחלק מהקוריקולום השנתי.
אני לא הראשונה שאומרת את זה – אבל הבעיה הכי גדולה שלנו היא הסטודנטים שלא אכפת להם. הקבוצה שבאמצע, אשר לא מודעת למה שקורה וזה לא מעניין אותה. השאלה היא - למה? התשובה כאמור, פשוטה. פשוט לא אכפת להם, הם לא עושים כלום ולא משפיעים על כלום. אבל האמת היא שההפך הוא הנכון. ביום מן הימים, כאשר תנועות החרם וה-BDS על ישראל יגיעו אלינו לקמפוס, הסטודנטים האלה יהיו אלה שיושפעו מהן הכי מהר.
אותם ארגונים אנטי-ישראליים שעושים עבודה "מצוינת" בהפצת שקרים על ישראל, לא יבזבזו זמן וינסו להטות את כף המאזניים לכיוונם, עם תעמולות שקריות ומחאות קורעות לב. הסטודנטים הנייטרלים, שמאמינים שמה שהם שומעים הוא נכון, ולא ילכו באמת ויחקרו האם יש אמת בדברים שנאמרים נגד ישראל – ילכו ויצביעו אחר-כך נגד ישראל בהצבעות שונות בקמפוס. האמונה שישראל היא מקור הרוע בעולם ניטעת בהם; נסו לנטרל אותה - זה קשה.
בדיוק כאן השליחים והסטודנטים הפרו-ישראליים נכנסים למשוואה. בית הלל בו אני שליחה, הלל 818, שמשרת בחלקו את California State University Northridge החליט השנה בעקבות העובדה שחברי תנועות ה-BDS עוד לא נראים באופק, כי נתמקד בעיקר בבניית קואליציות עם קבוצות סטודנטים אחרות בקמפוס. המשמעות היא שניזום אירועים משותפים, נזמין אותם לאירועים שהקבוצה הפרו-ישראלית בקמפוס מארגנת ושסטודנטים מהקבוצה שלנו יגיעו לאירועים שהם מארגנים.
זה לא פשוט - אבל אנחנו לא מוותרים. אנחנו מקווים לחנך את הסטודנטים בכל הקשור לישראל, כשההתמקדות שלנו היא לאו דווקא בפן הפוליטי, אלא דווקא התרבותי. עד כה היו לנו כמה הצלחות גדולות, כשהגדולה ביותר הייתה בחודש שעבר כשהקבוצה הפרו-ישראלית ארגנה אירוע יחד עם הקבוצה האתיופית בקמפוס Habesha Student Union. באירוע, אשר כלל כמובן אוכל ישראלי (חלק מהסטודנטים האתיופים טעמו חומוס בפעם הראשונה), העלינו בשיחת סקייפ את רבקה אברה, שליחת הלל באוניברסיטת סטנפורד ששיתפה עם הסטודנטים היהודים והאתיופים את הסיפור האישי שלה בתור אתיופית ישראלית.
ביקשתי ממנה שתספר את האמת שלה כמו שהיא, ושלא תייפה את המציאות. אפשר היה לראות איך הסטודנטים היו מהופנטים למסך ומשתוקקים לשמוע עוד ועוד. בסוף השיחה שארכה שעה, הסטודנטים מהקבוצה הפרו-ישראלית השמיעו לסטודנטים האתיופים כמה מהשירים המוכרים יותר של עידן רייכל ונתנו להם טעימה של תרבות משותפת. והנה עוד טעימה ממה שאנחנו עושים בקמפוס: