"הסיפור שלי מתחיל בטיול למזרח. הייתי שם שנה וטיילתי בעשר ארצות", מספר נועם בדין, איש תקשורת שבין סיקור נפילות קסאמים בשדרות מוצא גם זמן לצלם את ארץ-ישראל היפה. "כשטיילתי, היה בי הרצון להראות את הישראלי הטוב בכל מפגש שהיה לי עם מקומיים או מטיילים ממדינות אחרות. צברתי המון חוויות וסיפורים ואת החוויות הכי אקסטרימיות עברתי בטיול בצפון סומטרה, אינדונזיה - המדינה המוסלמית הגדולה בעולם. שם, משום מה, הרגשתי את החיבור הכי חזק לאוכלוסייה המקומית ובעקבות זה אחד הפרויקטים שאני עובד עליהם היום הוא קידום קשרים דיפלומטיים עם אינדונזיה".
>> כבר עשיתם לנו לייק בפייסבוק?
בדין, 33, מתגורר בשלוש השנים האחרונות בישוב נוקדים עם אשתו עדי ובנו הטרי (חודשיים וחצי) לביא שלם. הישוב, שמוכר בעיקר בזכות תושב מפורסם שגר שם (ליברמן, למי שלא זיהה), נמצא חמש דקות מההרודיון. ומדוע נועם מציין את זה? עוד מעט תבינו.
"איך שחזרתי ארצה, היה בי המון לשתף עם אחרים", מוסיף בדין. "הכנתי גלריית תמונות מהטיול הארוך, ערכתי עם חבר סרט דוקומנטרי באורך 30 דקות על החוויה של טיול לבד במשך שנה ועל התהליך בו התחברתי לעצמי, למשפחה, לזהות היהודית והישראלית שבי. משם, הדרך להסברה הייתה קצרה".
אז במה אתה עוסק למעשה?
אבא שלי בזמנו היה מספר לאנשים שהיו שואלים עליי ש" Noam is too busy chasing rockets than girls". זה בגלל שמחצית מחיי הבוגרים אני עוסק בירי ואיום הרקטות מעזה. במשך שלוש שנים ברציפות, בין 2007-2009 הסתובבתי בשדרות עם מצלמת ווידאו קטנה ומצלמת סטילס על הכתף, על מנת לתעד את הדרמה האנושית מירי הקסאמים מעזה. הגעתי למצב בו אני שומע 'צבע אדום', והדבר הראשון שאני עושה, תוך ספירה לאחור של 15 שניות, זה לתפוס את המצלמות ולהתחיל להסריט. רק אחרי שאני רואה שהמצלמה על "Record" אני רץ למרחב המוגן".
בדין היה בשדרות בתקופה בה נורו עליה רקטות על בסיס יום-יומי, מצב שכבר לא קיים וזאת לאחר מבצע "צוק איתן" אליו יצא צה"ל לפני שני קיצים. הוא עבר לשדרות בשנת 2006 , כסטודנט, בלי יותר מידי היכרות של חיי השגרה המתוחים. "מהר מאוד נהייתי 'סטודנט' לשדרות, תוך כדי שאני חווה יחד עם המשפחות את התפוצצויות הקסאמים בתוך העיר", הוא מספר.
"באותו זמן, לא היה גוף ממשלתי או ציבורי שעסק בדרמה האנושית המתחוללת פה. אף אחד לא סיקר את השגרה האבסורדית שהייתה שם, של ירי טילים המתבצע לעבר אוכלוסייה אזרחית. בתקשורת הישראלית הסיקור התקשורתי הסתכם לרוב בחמש שניות ובדיווח יבש שאומר "שני קסאמים נפלו מחוץ לשדרות, איש לא נפגע ולא נגרם נזק".
ומה לגבי התקשורת הבינלאומית?
"הקהילה הבינלאומית כלל לא שמעה על שדרות או על ירי הרקטות מעזה לעבר יישובי עוטף עזה. בזמן מבצע "עופרת יצוקה", אירחנו הרבה משלחות של עיתונאים זרים. מרביתם כלל לא שמעו על ירי הקסאמים מעזה, שהיו כמובן הסיבה ליציאה למבצע. הכמויות של הירי הן בלתי נתפסות, אבל אף אחד לא סיקר את זה. אתה מבין ש 3,200 מיני טילים נורו מעזה לישראל ב-2008? חלק מהכתבים הזרים שפגשתי אפילו חשבו ששדרות זה בסיס צבאי".
את הוואקום התקשורתי שהיה, מילא בדין במיזם חדש שקרא לו "מרכז תקשורת-חברתית שדרות Sderot Media Center". המרכז ריכז מידע על המתרחש בעיר הן מבחינת ירי הקסאמים והן מבחינת התמודדות האוכלוסייה עם המצב.
"מהר מאוד "מרכז תקשורת-חברתית שדרות Sderot Media Center" הפך למקור אינפורמציה בינלאומי", מספר בדין. "כמעט כל נציגות של תקשורת בינלאומית פקדה אותנו. קיבלנו התייחסות בעמוד הראשון בניו-יורק טיימס, היו לנו פה כתבים מה"סאנדיי טיימס מגזין" של לונדון ואף עבדנו לא מעט עם ה-BBC".
אתה מספר על הצלחה אדירה, אבל לרוב הציבור הישראלי אין בכלל היכרות עם המרכז הזה. איזה עוד דוגמאות יש לך לתת לי לדברים שעשיתם ועוררו הדים?
"לא חסרות דוגמאות והמרכז פועל בהרבה כיוונים. החל מאירוח שגרירים וחברי פרלמנט זרים ועד הרצאות ברחבי העולם אליהן אני טס. אחד המקרים המשמעותיים היו לי כאשר נתבקשתי לתת עדות על-ידי וועדת גולדסטון, היא וועדה שהקים האו"ם לבדיקת פעילות צה"ל לאחר מבצע "עופרת יצוקה", על מה שהתרחש בשדרות מהעיניים שלי. נתתי גם הרצאה בגבעת הקפיטול שבעקבותיה נפתחה עצומה של חברת הקונגרס האמריקאי שלי ברקלי, שפנתה למזכירת המדינה בזמנו הילארי קלינטון. ברקלי דרשה שהסיוע הכספי לחמאס בעזה ייפסק לאלתר, עד שלא יופסק ירי הטילים לשדרות וליישובי העוטף ושגלעד שליט ישוחרר. מדובר ב-900 מיליון דולר, כספי סיוע שהועברו מכספי משלם המיסים האמריקאי - לארגון טרור".
להכשיר אנשים לעשות הסברה יומיומית
בדין מוסיף שההשפעה של "מרכז תקשורת-חברתית שדרות Sderot Media Center" הייתה בכך שהסיקור התקשורתי של המרכז הצליח לגרום לגיוס מיליוני דולרים למען מטרות חברתיות ורווחה לתושבי שדרות והנגב המערבי, בשימוש תקשורתי נרחב בחומרים שהופקו במרכז והדבר החשוב ביותר עליו מדבר בדין - הוא הצלת חיים. "היה לנו "סיי" די רציני בכל מה שקשור לבניית המקלטים של העיר וסביבותיה", מספר.
"כעיתונאי וכמנהל מרכז התקשורת, הוזמנתי בכל יום ראשון לישיבות הבוקר של ראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט. דיברנו שם על כל נושא המיגונים של מוסדות הלימוד בשדרות וביישובי עוטף עזה. עשינו תחקיר מקיף ומצולם על מצב המקלטים העלובים והלא כשירים בשדרות ובנגב המערבי, ואפילו סיקרנו את וועד ההורים בשדרות בבג"ץ. ההשקעה בבניית מקלטים הייתה עצומה ונאמדה ביותר משבעה מיליארד שקל".
ומה יש לך להגיד על ההסברה הישראלית?
"אני חושב שהבעיה היא שאין מסר אחד ברור מהמנהיגות הישראלית, או אפשר לקרוא לזה 'צדקת הדרך' ברורה לקהילה הבינלאומית. לדעתי ממשלת ישראל חייבת להפריט את נושא ההסברה ולהעביר את הכוח לאזרחים. האזרח הפשוט בשטח עובר מסך הרבה יותר טוב מאשר דיפלומט עם חליפה ועניבה. היום הצילום מהסמארטפון הרבה יותר אפקטיבי ואמיתי אל מול סרטים מבוימים של משרד החוץ. אל תשכח מול מה אנחנו מתחרים. הסרטים שנעשים בעזה מאוד אותנטיים ומציגים תמונות של חורבן, הרס והרג".
בדין מספר שבזמנים של מבצעים צבאיים היה ביקוש רב לעבודת הסיקור שלו וכן הוא עבד מול משרד ראש-הממשלה בזמן "צוק איתן" לטובת בניית תשתית הסברה אזרחית בעיתות חירום. "המטרה הייתה להכשיר אזרחים דוברי שפות שיתורגלו לדבר מול תקשורת זרה. כך הם יוכלו לתעד את הדרמות האנושיות ברגעי האמת, ולהציג תמונה אמיתית של מה שקורה בישראל. לצערי, חצי שנה אחרי שהתחלנו לעבוד על כך הכריזו על בחירות - ומאז אין עם מי לדבר. הכל נמצא ב"הולד". ממשלה חדשה קמה, שרים מתחלפים... אבל עברה כבר יותר משנה מאז - ואני חושב שהפרויקט חייב להימשך".
כמי שמעורה בתחום ההסברה הישראלית, איזה טיפים היית נותן למסביר הישראלי?
"לפני כל המצגות והעובדות, יש את הסיפור האישי שלך. השאלה היא איך אתה מביא את הסיפור שלך לידי ביטוי בצורה הרהוטה והברורה ביותר. על מנת להיות מסביר משפיע, יש להכיר את אמנות ה"סטורי טלינג", היכולת לספר סיפור וגם צריך לדעת לעמוד מול קהל, לבנות "שואו" וזאת כדי לייצר ריגוש והתעניינות אצל הקהל. זו גם הדרך הבלעדית כמעט, "לעשות הסברה" אל מול הדור הצעיר בארץ ובעולם. יש את המשפט "דע מאין באת ולאן אתה הולך", אז בהסברה זה אותו דבר, אבל תוסיף לזה "דע על מה אתה מדבר". תשאל את עצמך - מה המסר שלי בסופו של דבר?
המעבר מרקטות מתפוצצות - לקשת בענן
את הריגוש ברדיפה אחרי הקסאמים, החליף בדין בריגוש מסוג אחר. כיום הוא מתעסק בפרויקט שלו שנקרא "מיזם ירושלים רבתי- The Jerusalem Discovery" שמאגד בתוכו תערוכות והרצאות על אזור צפון מדבר יהודה ואזור ספר המדבר המתחבר לירושלים. "שמתי לב שאני מקבל את אותו אדרנלין לצלם ולרדוף אחרי הקשת בענן עם הרכב, כמו שהיה עם הקסאמים. גם כאן מדובר במאורע קצר עם זמן קצוב שעליי לתפוס בזווית הצילום הכי טובה. בכל דבר אני מנסה להביא את הסיפור האנושי, והשניות הראשונות האלה, אם זה פיצוץ הרקטה או התגלות הקשת – הם רגעים אנושיים וחשובים בעיני. בגלל זה קראתי לסיפור שאני מציג "From Rockets – to Rainbows" ובעברית- "מכאוס לשלווה".
החשיפה ליופי, לשקט, לאותנטיות, לקסם של הטבע ועולם החי והנוף, גרמו לי לרצות לשתף את הרגעים הללו. אני מבקש להראות את "ישראל החיובית", כקונטרה לסיפור שלי משדרות. במעבר הדרמטי בין צלם עיתונות-מלחמה לבין צלם של טבע, בר ונוף, מצאתי את החוסן הפרטי שלי וכן את המנטליות הישראלית האמיתית שלי. כיום, זה מה שאני מראה לקהילה הבינלאומית שאני פוגש".
ומה אתה מאחל לעצמך לשנה הקרובה?
"שאמשיך לקבל את הכוח והרצון 'ללמד זכות' על מדינת ישראל ועל העם שיושב בתוכה, ובדרך שאני מוצא לנכון להתבטא מול שאר העולם. אני רוצה להאמין שעדיין אפשר להשפיע ולגעת באנשים. אני מאמין ב"אפקט הפרפר" ואני מאחל לעצמי שאמשיך להאמין ולהוכיח לעצמי שהשמיים הם הגבול".
לאתר של נועם בדין לחצו כאן