לרגל פתיחת שנת הלימודים חזרנו אחורה בזמן עם הגננות הוותיקות חנה חזן ויפה שפיגל, שעבדו כגננות מימיה הראשונים של מדינת ישראל. הן סיפרו לנו בשמחה על החינוך בישראל החל מימיה הראשונים של המדינה ועד היום, ועל התקופה המיוחדת בה עבדו. "לקחנו חלק באירועים היסטוריים כמו העלייה הגדולה בין 1948-1950, במהלכה תוך שנה וחצי הגיעו לישראל מיליון וחצי אנשים. אנחנו עבדנו במעברות, מחנות העולים וראינו כמה גדלנו והתקדמנו מאז", הן מספרות.
חנה ויפה הקימו "פרלמנט גננות", בו הן נפגשות ומעלות חוויות על הזמנים ההם. "פרלמנט הגננות שלנו התחיל כאשר נסענו עם הסתדרות המורים לים המלח", מספרת חנה. "שם פגשתי את יפה ובעלה והיום אנחנו מתראות על בסיס שבועי. יוצא לנו להיפגש בבריכה, בהרצאות, בערבי סרטים ובערבי תרבות, ובין לבין אנחנו גם יושבות על קפה ומעלות זיכרונות מהגן". יפה, גננת וותיקה גם היא, מוסיפה שכאשר הן יושבות יחד, היא "ישר חושבת על הילדים, על מה הם עושים עכשיו ואיך היה אצלנו בגן. כשאנחנו מדברות אני שמחה לחשוב על כל ילדי הגן שליוויתי, שהיום הם כבר בעלי משפחות. עד היום אני נפגשת איתם וזה פשוט כיף להיזכר בתקופת היותנו גננות ובעשייה המשמעותית שלנו". לפניכם סיפוריהן:
חנה חזן (89) | גננת משנת 1948
"שמי חנה חזן, אני ילידת הארץ ומתגוררת בשלוש-עשרה השנים האחרונות במגדלי הים-התיכון בנורדיה. יש לי ארבעה ילדים, עשרה נכדים ושבעה נינים. הייתי גננת במשך 27 שנים במשרד החינוך וחברה בהסתדרות המורים. אני בוגרת סמינר לגננות ומורות ובעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ואמנות ואף הדרכתי גננות לחינוך מיוחד"
"התחלתי את עבודתי כגננת בשנת 1948 במחנה העולים ברעננה. זה היה בתקופת העלייה הגדולה מאירופה, כאשר הגן בו עבדתי היה למעשה צריף ליד מחנה בריטי. הייתי אחראית לבדי על כ-60 ילדים, כאשר חווית הגן הייתה מיוחדת במינה. ההורים לקחו חלק פעיל בעבודה עם הילדים, היו מגיעים לגן וכך ישבנו כולנו יחד, במעגל הפנימי הילדים ובמעגל החיצוני ההורים".
"שנה לאחר מכן עברתי למחנה העולים בראש העין, לשם הגיעו ילדי העלייה מתימן, ממבצע "על כנפי נשרים". מלבד העבודה עם הילדים בגן, אחרי שעות העבודה הייתי נפגשת עם המשפחות. בסוף 1953, נשלחתי על ידי משרד החינוך לפינלנד להקים את הגן היהודי הראשון בהלסינקי, שם הייתי שנתיים. שם גם הכרתי את בעלי, אברהם".
כוחו של החינוך
"היו לנו לא מעט מקרים בגן של ילדים שלא הוציאו מילה בתחילת השנה. פשוט לא מדברים. בגן הם עברו תהליך ארוך ומשמעותי ובסוף השנה החלו לדבר. עוד סיפור מרגש מאוד שקרה לי היה כאשר ישבתי בבית קפה עם חברה, כשלפתע אישה בסביבות גיל 50 ניגשה אליי. היא שאלה אותי אם אני חנה הגננת, צחקתי ועניתי שכן. זו הייתה כמובן אחת הילדות שהיו בגן שלי, זה היה מאוד מרגש לראות אותה ולשמוע את התשבוחות, וכמובן שמפתיע שזכרה אותי".
"חינוך מילדות הוא הבסיס לכל דבר בחיים ויש להקדיש לילדים, לאנשי החינוך ולמערכת החינוך מקום חשוב"
ציונות
"ציונות באה באופן טבעי בתכנים היומיומיים בהם עסקנו בגן. בהכנות לחגים, בקישוטים והסמלים, בריקודים, בשירים ובשיחות שלי עם הילדים. הייתי מטיילת עם הילדים בטבע, ובגן היינו מטפלים בבעלי חיים. כך התפתחה האהבה למקום בו אנו חיים וגרים, התחברנו לבעלי החיים שסביבנו ולטבע".
"כשהייתי בשליחות בפינלנד, אני ייצגתי את הציונות. ככה זה כשאת באה מטעם ישראל לחו"ל. בפינלנד הגן היה שונה לחלוטין. בשנה הראשונה ישבנו במועדון "מכבי", שבבוקר היה הגן שלנו ובערב התקיימו בו משחקי קלפים. הילדים לא ידעו עברית ובהתחלה הייתה לי מתורגמנית ועם הזמן לימדתי את הילדים עברית בעזרת שירים ושמירה על מסורות כמו החגים".
מסר לגננות ולגננים של היום
"אתן ואתם נותנים את הבסיס הראשוני והחשוב ביותר לילדים. ללמד את הילדים לשוחח, להקשיב, לכבד, לשאול שאלות ולהיות סקרנים".
"אחד הדברים הכי חשובים כגננת זה לא להתבייש להגיד "אני לא יודעת", זה בסדר ופשוט הולכים לבדוק. חשוב לשמור על היושרה שגם הילדים ידעו שמותר לא לדעת וכדאי ללכת לברר ולשאול שאלות כל הזמן".
"הדבר החשוב ביותר כמחנכת, בגן ובבית הספר הוא להקשיב לילדים".
יפה שפיגל (83) | גננת משנת 1952
"קוראים לי יפה שפיגל ועליתי מבוקרשט היישר לירושלים. יש לי ארבעה ילדים, תשעה נכדים ואני חיה עם בעלי יהודה במגדלי הים התיכון בנורדיה בשלוש השנים האחרונות. בשנת 1952 למדתי בסמינר "אשכול" את שנת הלימודים האחרונה, אך לא הספקנו לסיים את השנה ופיזרו אותנו לעבודה ברחבי הארץ. הצורך בגננות היה גבוה ואני הגעתי לבית דראס בניצנים, ליד באר טוביה. לא עברה חצי שנה ודוד בן גוריון, ראש הממשלה דאז, החליט ש-400 גננות ומורות יתגייסו לצה"ל. כך מצאתי את עצמי כמדריכה בתיכון בנתניה"
"בשנת 1954 נישאתי ליהודה, גרנו בנתניה והתחלתי לעבוד במושב עולש כמדריכת עולים. עבדתי שלוש שנים עם עולים מתוניסיה, רומניה ומרוקו. היה נחמד מאוד עם הילדים ועבדנו איתם בעיקר על רכישת השפה העברית, עם היכרות עם עולם החי וגם ביקרנו לא מעט בקיבוץ יד חנה, שם טיילנו ולמדנו".
"בגן עצמו נדרשה הרבה מאוד השקעה. אחרי שהייתי עם הילדים נשארתי לצבוע את הגן ולעצב אותו. הפכתי אותו לבית חדש לגמרי. בכל יום שישי ערכנו קבלת שבת בה הקפדנו לקרוא פרק מפרשת השבוע, וזאת כדי להגיע לפרשת יציאת מצרים בפסח. מלבד המסורת, חינכנו לאהבת הארץ, שרנו שירים וסיפרנו סיפורים".
כוחו של החינוך
"לפני חודשיים הודיעו לי שיש ביקור בשבילי, אך לא אמרו מי. הגיעו לכאן שני אחים, שסיפרו לי ששניהם היו בגן שלי. הם הגיעו לאזור לאזכרה של אימם וסיפרו שהם היו חייבים לראות אותי. הם אמרו שהם לא מפסיקים לספר לילדים שלהם על הגננת יפה. זה היה מאוד מרגש לראות אותם. היו גם שתי בנות שהיו אצלי בגן והתקשרו אליי ואמרו "מצאנו אותך באינטרנט והיינו חייבות לדבר איתך ולהודות לך לפני שיהיה מאוחר מידי". זה היה מצחיק מאוד וקבענו להיפגש. הגיעו שתי נשים בנות 50 פלוס ואז הסתבר לנו שאחרי שסיימו את הגן שלי, הן היו תלמידו של בעלי בבית ספר באזור".
"החלום שלי הוא לערוך פגישת מחזור עם כל הילדים בגנים שבהם חינכתי".
ציונות
"יצאתי לשלוש שליחויות מטעם ישראל - בוונצואלה, ברזיל ופרגאווי. בעלי ואני עבדנו עם הקהילה היהודית, אני כמחנכת והוא כמנהל בית-ספר. עבורי ציונות באה לידי ביטוי בשלוש השליחויות שלי ושל בעלי בחו"ל. עד היום אחת ההנאות הגדולות שלי היא שילד או תלמיד שהכרתי בהיותי גננת בחו"ל מתקשר אליי ומספר לי שעלה לארץ, בא לביקור ורוצה שניפגש. יש הרבה ילדים מהגן שלי בחו"ל, שעלו לארץ, וזה המדד שלי להצלחה".
"בחו"ל העבודה הייתה שונה מישראל. השתדלתי לדבר עברית וזה הקנה לילדים את השפה. כל הפעילות שלנו עם הילדים הייתה בתנועה ובהמחשה עד שכולם למדו את השפה העברית. כל החגים היו נערכים בצורה טקסית, הילדים היו מדקלמים קטעים – וכך למעשה ההורים ראו מה הילדים למדו בגן".
מסר לגננות ולגננים של היום
"תחנכו ותקנו לילדים את "הישראלי הטוב", זה המחונך עם הערכים".
"אני שואפת שכל הילדים יהיו שווים בכל הגנים, אם זה בפריפריה ואם זה במרכז. שיקבלו "אותה התורה", את אותו החינוך ואת אותם הערכים והידע. אבל הדבר הכי חשוב הוא שכולם יתחנכו להיות בני אדם טובים, ועם נקודת פתיחה שווה".
"לימדתי ילדים לפתוח מחשב לפני שהפכנו לאומת הסטארט אפ"
לילי פוקמונסקי שמכהנת כמנהלת המחלקה לגננות בהסתדרות המורים והייתה מנהלת גן במשך 35 שנה, נזכרת: "ימי תחילת השנה תמיד מביאים איתם זיכרונות נעימים מתקופתי כגננת ועולה חדשה בצפת. אני נזכרת ביום בו הכנסתי את המחשב הראשון לגן הילדים כמנהלת גן צעירה. הייתי הגננת הראשונה לעשות זאת וזה אכן היה נחשב כצעד נועז בזמנו".
"אז, אי שם בצפת של שנות השמונים, הרבה לפני שישראל הייתה אומת סטארט אפים, לימדתי את ילדי הגן כיצד לפתוח את מחשב היסעור, להקיש על מקשים בודדים ולצפות במסך הירוק הקטן. אני מניחה שאותם הילדים הפכו לימים לחלק בלתי נפרד מעולם ההיי-טק הישראלי.
איך את רואה את ההבדל בין להיות גננת בשנות החמישים לעומת גננת בשנת 2016?
"אין ספק שלהיות גננת בשנת 2016 שונה לחלוטין מתקופות קודמות. היום ילדות וילדים בני ארבע מבינים בטכנולוגיה, יש אפליקציות מיוחדות שמסייעות לגננות להיות בקשר רציף עם הורים, העולם שלנו השתנה. הגננות, גם הוותיקות שבהן, לומדות כיצד להתאים את צרכי הילדים למציאות של היום. כמנהלת המחלקה לגננות בהסתדרות המורים אני מאחלת הצלחה לכל הגננות - הוותיקות והחדשות, שיזכו לחנך את הדור הבא של ילדי ישראל".