ב-1 בדצמבר קמו הסטודנטים באוניברסיטת פן שבפנסילבניה לבוקר שונה. את פנסי הרחוב בשדרה המרכזית באוניברסיטה קישטו דובוני פרווה קטנים מעוטרים בפפיון ורוד. מה שנראה מרחוק כמו חגיגת חג מולד מוקדמת, התברר במבט מקרוב כמשהו אחר לגמרי. לכל דובון פרווה הוצמד דף A4 בתוך ניילונית ועליו נכתב "מה נותר בבית הרוס?" ובאותיות קטנות יותר: "ב-2016 ישראל הרסה באופן בלתי חוקי 1,033 מבנים בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, תוך שהיא הופכת ילדים פלסטינים ואזרחים לחסרי בית". הנתון המדויק, לפי הכותבים, צוטט מתוך הנתונים של משרדי התיאום של האו"ם לעניינים הומניטריים.

"זה לא היה פה אתמול בלילה, זה כנראה נתלה מאוד מוקדם בבוקר", אומר רן חביב, שליח בתכנית "עמיתי ישראל" המשותפת לסוכנות היהודית ולאגודת הלל באוניברסיטה, ונראה שהוא מרגיש שתפסו אותו קצת לא מוכן. "עכשיו הדבר הראשון שנעשה יהיה לבדוק עד כמה הסטודנטים התעניינו בזה או אם בכלל שמו לב", הוא מסביר, "אם הם התעלמו מזה, אנחנו לא נציף את זה, אבל אם יש לזה תהודה נצטרך להגיב". חביב (28) שגדל בישוב אורנית, הוא השליח באוניברסיטת פן בארבעת החודשים האחרונים. הוא פועל בה על בסיס יומי במטרה ליצור ואולי יותר חשוב, לשמר, את הקשר של הסטודנטים היהודים והלא יהודים בקמפוס לישראל ולתרבות הישראלית.

כמו חביב, פזורים ברחבי הקמפוסים בצפון אמריקה וקנדה 76 שליחות ושליחים הפועלים מתוך מרכזי ההלל באוניברסיטאות ובקולג'ים. מסלול השליחות "עמיתי ישראל", המכונה השליחות הארוכה, החל לפעול בשנת 2006 כשלקחו בו חלק שליחים בודדים בלבד. הביקור המוכר של נתן שרנסקי באוניברסיטת ניו ג'רזי, בו הוטחה בפניו עוגת קצפת כביטוי אנטי-ישראלי מצד סטודנט יהודי, הביא להקמת התכנית ששמה לה למטרה לקרב את הסטודנטים בקמפוסים ברחבי העולם לישראל. התכנית שהתמקדה תחילה בסטודנטים יהודים בעיקר, התרחבה מאז ומצליחה להגיע ולגעת גם באלו שאינם יהודים אך מחפשים לדעת עוד על המדינה הקטנה במזרח התיכון.

שליחי הסוכנות היהודית
רן חביב (ראשון מימין), יחד עם סטודנטים בהופעה של "קפה שחור חזק" בקמפוס אוניברסיטת פן בפילדלפיה

האנשים שמגיעים לשליחות מגוונים עד כדי כך שקשה למצוא להם מכנה משותף, אבל אם מתעמקים אפשר לראות שמה שמאחד בין כולם הוא הרצון העז לגשר בין התפיסות אודות ישראל והסכסוך הישראלי-פלסטיני, בקרב יהודים ולא יהודים בתפוצות. "רציתי לעשות משהו משמעותי"; "חיפשתי משהו עם ערך"; "הרגשתי שיש לי מה לתת", הם אומרים בזה אחר זה. בהתחלה זה אולי נשמע כמו סיסמאות אבל ככל שהם חושפים נדבך ועוד נדבך מפעילותם, נראה שכוונתם כנה לחלוטין.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני על שולחן הפינג-פונג

ביום יום, כפי שמסביר ברהיטות אמיר בבלר (31), שליח המסלול באוניברסיטת הופקינס שבבולטימור, הם בעיקר בונים מערכות יחסים. מה שבעברית נשמע קצת יבש, נושא עבור הסטודנטים האמריקאים משמעות גדולה. ה"ריליישנשיפס" האלה, שבבלר ושליחים אחרים מצליחים לרקום, הם כוח. אבל לעיתים קרובות קשה להניע את התלמידים החרוצים בקמפוס לפעולה או אפילו לשיחה. "בחופשת המבחנים למשל, אין עם מי לדבר. הסטודנטים פה כל כך חרשנים שהם אפילו לא מתקלחים בתקופת בחינות", מסביר בבלר, "אבל בגל האחרון של הבחינות החלטתי שאני חייב להביא אותם להלל איכשהו והייתי חייב לחשוב מחוץ לקופסא. פרסמתי ברחבי הקמפוס שלטים והצעתי להם לבוא לשחק איתי פינג-פונג".

אחרי שנתיים בקמפוס, אמיר ידע שגרפיקה מושקעת בשלטים וחיוך יפה לא יביאו אליו את הסטודנטים ולכן הוא יצוק לפעילותו תוכן הרלוונטי אליהם. "כתבתי בתחתית הפוסטר פסקה מפורטת, מדעית ובדוקה על כמה פינג-פונג משפר את הזיכרון, מחזק קשר עין יד ומסייע לריכוז, ובקיצור – למה כדאי להם לפנות חצי שעה מהחרישה הבלתי נגמרת כדי לשחק איתי. אני מודה שהייתי מופתע בהתחלה, אבל הסטודנטים החלו להגיע והתחלנו לשחק. תוך כדי המשחקים, שבחלקם קרעו אותי ובחלק ניצחתי, הצלחתי לדבר איתם. בהתחלה על החיים ועל המבחנים, אבל לאט לאט גם על מה הם יודעים על ישראל. את היהודים שביניהם שאלתי על הקשר ליהדות. התחלתי לבנות איתם מערכת יחסים חיובית שבסופה אני מאמין שמה שהם יזכרו מישראל - זה אותי".

שליחי הסוכנות היהודית
אמיר בבלר (ראשון משמאל), בחגיגות יום העצמאות לישראל שיזם בקמפוס בהופקינס, בולטימור

 
הבסיס של יצירת מערכות היחסים עם הסטודנטיות והסטודנטים, נשען על סיפור עתיק יומין שכל שליח במסלול שומע כבר במפגש הראשון. כשהנשיא בוש האב למד באוניברסיטה, שותפו לחדר היה יהודי. בהמשך הקריירה שלו בנשיאות הוא צוטט כאומר: "אני מכיר את היהודים, הם בסדר, היה לי שותף בקולג' שהיה יהודי". על אותו ציטוט נבנתה התפיסה שעבודתם של השליחים במסלול צריכה להתמקד קודם כל בבניית מערכות יחסים חיוביות של דיאלוג ושיח עם הסטודנטים.

"אם הייתי צריכה לצלם אותם תוך כדי עבודה, הייתי מצלמת אותם יושבים על הדשא לקפה אחד על אחד עם סטודנטים", מסבירה שלי קידר, מנהלת התכנית בארבע שנים האחרונות. "זה אולי לא מצטלם מדהים, אבל זו העשייה הכי משמעותית והיא ממש לא מסתכמת ברביצה על הדשא", היא מסבירה. "חשוב לנו מאוד שהשליחים שלנו יביאו קבלות. כל מפגש כזה מתועד ומדווח, יש יעדים שצריך לעמוד בהם - גם אם העשייה בפועל היא שיחות עם סטודנטים".

מה קורה עם ה-BDS?

את אותן מערכות יחסים השליחים רוקמים גם אל מול קבוצות וארגונים אחרים באוניברסיטאות ובקולג'ים היהודים והלא יהודים כאחד. שיתופי הפעולה האלה נועדו להכין את הקרקע למקרה שרוחות ה-BDS ינשבו וייאלצו את הארגונים היהודים ותומכי ישראל בקמפוס לאחד כוחות. המטרה המשותפת שלהם תהיה למנוע חרמות על ישראל, על מוצרים ישראליים או על אג'נדות פרו-ישראליות. "בסופו של יום BDS זו החלטה שעוברת במועצת תלמידים של האוניברסיטה", מסבירה קידר, "ההחלטות האלה יכולות לעבור ליד הסטודנטים ולשמחתנו היום כבר אין הרבה כאלה, אבל הפעולות שמבצעים ארגונים פרו-פלסטינים בקמפוסים לא עוברות ליד אף אחד".

פעולה כזו בדיוק התרחשה במהלך שליחותה של ענת קריספין (29) שמוצבת היום באוניברסיטת טמפל שבפנסילבניה. "באחד הימים ארגון 'סטודנטים למען צדק בפלסטין' המוכר כאן כ-SJP ארגן יום של 'חומוס חינם'. כמו שאת יודעת סטודנטים רעבים מטבעם ולכן כולם הגיעו לאכול חומוס", היא מספרת. "על פניו זה באמת נראה כמו אירוע תמים של חומוס לא רע, אבל כשהגעתי לשם ראיתי שעל כל צלחת חומוס שהוגשה, הועברו מסרים שמבהירים שהחומוס הזה לא יוצר בשטחים כבושים. לכאורה אין 'קייס' לבוא להגיד לארגון לסגור את האירוע בגלל הפעולה הזו, אבל כן יש הצדקה לבוא ולהציג את הצד השני. זה למעשה מה שאני עושה בכל מפגש עם סטודנטיות וסטודנטים - מציגה את התמונה המלאה".

שליחי הסוכנות היהודית
פעילות להכנת מארזים לחיילי צה"ל ולחיילים בצבא האמריקאי שיזמה קריספין

קריספין היא כמעט ההפך הגמור ממה שהייתם מצפים משליחה של הסוכנות היהודית. השיער שלה צבוע אדום בוהק, האנרגיה של מתפרצת וכל משפט שלישי שלה נושא אג'נדה פמיניסטית שמלווה את כל השיחה איתה, לצד, כמובן, האג'נדה הציונית שהיא מקפידה להזכיר. קצב הדיבור שלה מהיר והיא חדה וחריפה והיה לי קשה להאמין שהאמריקאים שרגילים לנימוס ולתרבות הפוליטיקלי קורקט מצליחים לאכול אותה - ככה כמו שהיא. "תראי, בסופו של דבר זה יתרון אדיר. זה מדבר אליהם. הישירות, התכל'סיות, האנרגיות. הם בני 18 עד 22 גג, ולמרות שאני בעצמי בת 29 הקצב הזה עוזר לי להתחבר אליהם", היא אומרת ואני בקושי מספיקה לעקוב.

"בראיונות עבודה בארץ לא יבינו את העוצמה של מה שעשיתי פה"

ההתלהבות הזו, יש שיקראו לה 'הניצוץ בעיניים', חוזרת אצל הרוב המוחלט של השליחות והשליחים שהתראיינו לכתבה. נראה שזה הכוח המניע אותם בתקופות לא פשוטות. אור אלמליח (27), שליחת התכנית באוניברסיטת נורת'איסטרן בבוסטון, נמצאת בימים אלה בצומת דרכים בה היא צריכה לבחור האם להמשיך לשנה שלישית של שליחות או לחזור לארץ. "מצד אחד אני מרגישה שיש לי עוד מה לתת פה ואני רואה את התוצאות של מה שאני עושה - גם אם זה קשה", היא מציגה את השיקולים שלה בקבלת ההחלטה. "אבל יש געגוע. למשפחה, לחברים וגם מחשבה על מה אני עושה כשאני חוזרת לארץ. יצאתי לשליחות בידיעה שזה זמני, אבל זו עדיין תקופה ארוכה".

שליחי הסוכנות היהודית
אור אלמליח, שליחת המסלול בבוסטון. שניה מימין בשורה הראשונה

אל הבדידות שצפה מפעם לפעם אל שגרת היום יום, מתווספות שאלות על היום שאחרי השליחות. זה קושי שנובע בעיקר מחוסר וודאות, הם מספרים. "עזבתי עבודה מעולה באחד ממשרדי הפרסום המובילים בארץ כדי לצאת לשליחות", מוסיף בבלר, "והייתי רגע לפני קידום". לשאלה למה לצאת בכל זאת, יש לו תשובה מוכנה מראש. ככל שהיא יותר קלישאתית כך היא יותר משכנעת. "מצאתי את עצמי מסיים ימי עבודה ארוכים במשרד ויוצא הבייתה בחושך, וכל הזמן הרגשתי שאני מחפש עוד משהו לנשמה. בסופי שבוע הייתי מתנדב או עושה כל מיני פרוייקטים בשביל הנפש, אבל זה לא הספיק לי. אז הגעתי לתכנית של הסוכנות והרגשתי שזה המקום הנכון".

כשבבלר יחזור לארץ, הוא יצטרך למצוא עבודה ובגיל 31 יחזור לנקודה בה היה כשסיים את לימודי התואר. "אם אגיע לראיון עבודה ואספר על השליחות, רוב הסיכויים שמי שיישב מולי לא יבין את הגודל והעוצמה של מה שעשיתי פה. על הכמויות של הסטודנטים שהצלחתי לקרב לישראל, להראות להם את התמונה המלאה, להביא אליהם את היהדות והתרבות הישראלית", הוא מוסיף. אני רואה את התסכול הזה בעיניים שלו, "בעיני אני משנה את העולם, אבל בארץ אין לזה יוקרה או הערכה. דיילות ב'אל-על' מוערכות יותר".

"תגלו שאתם אנשים די נחמדים לבלות איתם"

כדי לצאת לשליחות, כל אחד מהשליחים עבר תהליך ארוך של מיונים שכללו מבחני אישיות, סדרת ראיונות והכנות מנטליות. "לא כל אחד מתאים לזה", מסבירה קידר. "מעבר לאנגלית טובה, ידע נרחב בנושאי ארץ ישראל ויהדות בארץ ובתפוצות, מי שמגיע לתכנית צריך להיות בן אדם של אנשים. השליחים פוגשים מאות סטודנטים במהלך התקופה הזו וצריך לדעת להתחבר אליהם, להקשיב, לגלות סבלנות וסובלנות ואורך רוח, לגשר על פער הגילאים שלפעמים הוא די גדול ועדיין לדבר איתם בגובה העיניים".

כל אחד מהשליחים מגיע לקמפוס לבד, כאשר הנהלת התכנית דואגת להם למגורים ולכלכלה אבל את היום יום הם מנהלים בעצמם, גם כשהימים לא פשוטים. "אני בדרך כלל מסבירה לשליחים שלנו בכנסי ההכשרה, שבמהלך השליחות הם יגלו שהם אנשים די נחמדים לבלות איתם. הם נמצאים לא מעט זמן לבד וחברת ההסטודנטים לא תמיד דומה לחברה שהם רגילים אליה בבית", היא מסבירה. "אבל זה בדיוק החוסן המנטלי הנדרש כדי לעבוד במסלול הזה – לדעת להיות לבד ועדיין להצליח להכיל ולהיות שם בשביל הסטודנטים כדי להשיג את המטרה לשמה הם הוצבו".

שליחי הסוכנות היהודית (צילום: אוסף פרטי)
"אם לא יהיה תוכן לשיחה, הסטודנטים יעלמו לי". יוני מילוא (שלישי משמאל), עם סטודנטים מאוניברסיטת ייל|צילום: אוסף פרטי

כך למשל, יונתן מילוא, שמתעקש שיקראו לו יוני, מסתובב בקמפוס של אוניברסיטת ייל שבניו הייבן כאחרון הסטודנטים, אבל משהו בהליכה שלו משרה תחושה של בטחון. מכל פינה ניגשים אליו סטודנטים שקוראים לו יוני ומחייכים. מאז שהגיע לקמפוס לפני שנתיים הוא הספיק להוציא משלחות של תגלית לארץ, להביא מסעות של סטודנטים יהודים ולא יהודים לישראל, לארגן הרצאות בקמפוס ואפילו להביא את מתיסיהו להופיע בכנסייה בתוך האוניברסיטה. "הסטודנטים בייל מאוד מאוד חכמים, מבלי להתנשא על אף אוניברסיטה אחרת כמובן, אבל הם באמת מאוד אינטיליגנטיים", הוא אומר במשרדו במרכז הלל בקמפוס. "כדי להגיע אליהם ולהצליח לחבר אותם אני חייב להביא תוכן. הופעה פה ושם או אירוע עם קאפקייקס זה נחמד, אבל אם לא יהיה בסיס לשיחה הם יעלמו לי".

הבסיס הזה שמילוא מדבר עליו, הוא צורך חוזר בכל אחד מהקמפוסים. הסטודנטים לא באים לשחק, כלומר, כמעט ולא. לכל אחד מהם לו"ז עמוס בפעילויות, הכל מעניין אותם ובהכל הם רוצים להיות מעורבים. אבל, וכאן האתגר - צריך לתת להם סיבה טובה. בפינה אחת של המשרד שלו יש ארגזים של ציוד ששימש לפעולות כאלה ואחרות שהפיק בקמפוס, ועל צג המחשב שלו הסקייפ פתוח. "יש לנו רשת תמיכה מאוד חמה בין השליחים", הוא מסביר. "אנחנו מתייעצים בינינו על פעילויות ונושאים שצריך לדבר עליהם ולומדים אחד מהשני מה עובד ומה לא. אנחנו גם חברים מאוד טובים וזה עוזר".

את החברות הזו חוזרים ומציינים כמעט כל השליחים. "רק בשבוע שעבר נסענו יחד לצימר במרחק כמה שעות מכאן", מספרת אלמליח מבוסטון. "אנחנו גם נהנים", היא אומרת בנימה שמרגישה קצת מתנצלת - ולא בצדק. הסטודנטים שפוגשים אותה, או את רן, יוני, ענת, אמיר ואחרים, הם ההנהגה האמריקאית של מחר וגם של מחרתיים. שווה לכולנו שאלו יהיו הישראלים שהם יכירו ושיחשבו עליהם כשמדברים סביבם על ישראל. אם הסיפור של ג'ורג' בוש האב הוא נרטיב שיחזור על עצמו בעוד אי אלו שנים, אז "עמיתי ישראל" הם הפנים שאנחנו רוצים לעצמנו – צנועות, סבלניות, מודעות לעצמן, וכן - גם חצופות, כי כנראה שגם האמריקאים מעדיפים את זה ישיר וכנה, ואם אפשר תוך כדי משחק פינג-פונג. 

הכותבת הייתה אורחת "הסוכנות היהודית אגף השליחות הארוכה"  

>> איך זה להיות שליחה של הסוכנות היהודית בברזיל? או באוניברסיטה בקנדה? באוניברסיטת קורנל? או באוניברסיטת דיוק?