העובדה שהאהבה היא רגש טבעי ובסיסי כל כך לא אומרת שהיא לא עברה שינויים לאורך השנים. נורמות חברתיות, תפיסת מושג הצניעות והטאבו, השיח על מיניות וגם סדרי עדיפויות בחיים השפיעו על הדרך בה אנחנו מתייחסים לאהבה ולביטוייה, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על התפקיד של הטכנולוגיה בעניין. אפילו אם מסתכלים רק על מאה השנים האחרונות, פרספקטיבה צרה למדי אם לוקחים בחשבון את עומקה של ההיסטוריה, אפשר להבחין בשינויים אדירים.
מה זו אהבה?
כולנו יודעים מה זאת התאהבות: אובססיה למישהו מסוים, רצון להיות לידו כל הזמן, להקשיב לו, לחלוק איתו את סודותינו, לגעת בו. התאהבות מתוארת ביצירות אמנות משחר ההיסטוריה, והאמת - לא עושה רושם שהיא השתנתה במיוחד לאורך השנים. אבל מה זאת אהבה, ולמה בכלל לאהוב?
עד לא מזמן, ובמידה מסוימת גם היום, האהבה הייתה קשורה באופן בלתי נפרד לנישואים ולכל מה שהם כוללים. הזוגיות הייתה דרך להביא ילדים לעולם, כמובן, אבל היא גם הייתה הדרך שלנו לדאוג לצרכים אחד של השני. עם הזמן התקבעו לא רק התפקידים המגדריים המסורתיים (הגבר יוצא לעבודה, האישה מטפלת בבית ובילדים), אלא גם התפיסה שאהבה חייבת להיכבל בשלב מסוים בנישואים - ושמי שלא מתחתן הוא כושל או תמהוני.
גם בימינו הלחץ החברתי משחק תפקיד חשוב ברצון של רבים להתחתן, ואפילו סתם להיות בזוגיות. שיקולי פרנסה ונוחות מן הסתם גם הם פקטור משמעותי - החיים בזוג הרבה יותר זולים ונוחים מבחינה טכנית בהשוואה לחיים לבד - אבל כבר לא מודים בכך בפשטות, ובכל מקרה, יש סיבות אחרות לאהוב. בשגרה של עבודה מתישה, פוליטיקה מתישה ועומס מתיש של מידע, אהבה היא הריגוש שמוסיף לנו טעם לחיים. והאמת היא שגם החיפוש אחריה, כושל ככל שייראה, מוסיף לנו טעם לחיים, או לפחות לוקח הרבה מאוד מהזמן שלנו. אנחנו רוצים לאהוב כי זה צורך אנושי עמוק, כדי לרפא את הבדידות - אבל גם כי בלי אהבה, החיים שלנו יהיו משעממים מאוד.
איך מכירים?
בעבר היו קודים מסודרים למדי להיכרות, שהתבססו ברובם על קונספט השידוכים. בין אם מתוך שיקולים פוליטיים או כלכליים של המשפחה, ובין אם בעזרתה של שדכנית, בסופו של דבר אנשים יצאו לדייטים עם אנשים ספציפיים שמישהו אחר סידר להם - ולמרבה המזל, עם השנים קיבלו לגיטימציה לסרב אם השידוך לא היה נאה בעיניהם. כמובן שתמיד היה אפשר לפגוש מישהי במסבאה ולהתאהב בה נואשות, אבל אפשר לומר שבקווים כלליים ההורים שלכם היו הרבה יותר מעורבים בחיי האהבה שלכם משהייתם רוצים.
היום יש לנו את האפליקציות שהופכות את המגוון העומד בפנינו לעצום, וגם מבלבל - כי למעשה לא מדובר במבחר של אנשים אמיתיים, אלא במבחר של מוצרים העומדים על מדף. כשאתם פותחים פרופיל באפליקציה, צריך להשלים עם העובדה שאתם הופכים למוצר, והמטרה שלכם היא למכור את עצמכם - כלומר, למצוא את האיזון בין לייצג את איך שאתם תופסים את עצמכם במציאות, לבין לייצג דמות מושכת שתגרום לאנשים להתעניין בכם. המילה ״למכור״ מעוררת הרבה התנגדות, אבל צריך לזכור שככה זה עובד - בחיים האמיתיים המשיכה נקבעת על ידי הרבה גורמים חשובים שנעדרים מהמרחב הווירטואלי. שפת גוף, ריח, קול, אופן דיבור, ואפילו ייצוג נאמן למציאות של המראה החיצוני לא נוכחים באפליקציות וצריך למצוא להם תחליף. החוזקות שהאפליקציות מאפשרות להפגין הן פוטוגניות, נתונים יבשים מרשימים (למשל קריירה ולימודים), וכישורי שיחה כתובים - למשל שנינות, רגישות או ידע כללי.
עם זאת, לא צריך לציין שהאפליקציות גם הביאו לזילות של התחום - המבחר עצום כל כך שלאף פרט אין חשיבות בפני עצמו. יש כל כך הרבה אופציות שאנחנו לא רוצים למצוא את ה״טוב מספיק״, אלא את ה״טוב ביותר״ - ובדרך אנחנו לא נתבייש לענות ביובש או בגסות לאנשים שלא מעניינים אותנו, או אפילו לעשות את הנורא מכול: גוסטינג. ככה יוצא שלמרות המבחר האדיר, אנחנו רצים במעגלים ולא מוצאים שום דבר שמזכיר אהבה באמת, או שמחזיק יותר משבוע-שבועיים. נראה שלאחרונה יותר ויותר אנשים מתייאשים מההיכרות דרך האפליקציות ורוצים לחזור להכיר ״בחיים האמיתיים״, אבל זה מצריך אומץ שלרובנו אין.
איך מחזרים?
תמו הימים של זרי פרחים ומכתבים נרגשים; היום יש לנו את הוואטסאפ, והאתגרים שהוא מביא איתו: מדידת הזמן שעובר בין הודעה לתגובה, שימוש בסימני פיסוק וניתוח אובססיבי של כל אימוג׳י. מצד אחד אנחנו רוצים להרגיש נחשקים; מצד שני, אם המחזר נלהב מדי, רובנו נירתע ונברח. הדבר היחיד שנשאר אותו דבר הוא המתח המיני במרחב הפיזי - מבטים שמצטלבים מהקצה השני של החדר ושולחים זרמים בכל הגוף.
בעבר היו כללי טקס מובנים יחסית לחיזור. היום, למרות שרובנו נחפש כנראה איזון בין עניין לאדישות, שיאפשר לנו ליהנות מהעניין הרומנטי אבל לא להרגיש לכודים, נראה גם שמקובל יותר שלכל אחד ואחת יהיו ההעדפות שלו. למשל, לצאת לדייטים יום אחרי יום לעומת לרווח את הדייטים; להתלבש יפה ולהביא זר פרחים לעומת לבוא קז׳ואל; לדבר כל היום בוואטסאפ לעומת לשחק אותה קשים להשגה; להחמיא ביד רחבה או לתת משקל לכל מילה טובה. לכל אחד מאתנו חופש לבחור מה נכון לנו כמחזר וכמחוזר.
מתי עוברים לשלב האינטימי?
בעבר הייתה תשובה ברורה מאוד לשאלה הזו. אנשים מהוגנים מקיימים יחסי מין רק עם בן או בת הזוג, ורק אחרי החתונה. ברור שלא כולם צייתו לחוק הזה, אבל הנורמות החברתיות היו ברורות וחותכות.
שאריות מהתקופה נראות עד ימינו - למשל, התפיסה שגבר ששכב עם הרבה נשים הוא מוצלח, אבל אישה ששכבה עם הרבה גברים היא מופקרת ומגונה. ועדיין המיניות של היום היא משוחררת יותר משהייתה פעם עבור שני המינים, ובהתחשב בכך שמדובר בצורך דוחק שכולנו מרגישים כבר מגיל צעיר, כנראה שעבור רובנו זה דבר טוב.
גם פה האפליקציות משחקות תפקיד אדיר - בעיקר בהנגשה של פרטנרים לסקס מזדמן. הרבה יותר קל למצוא אותו לא רק בזכות הפלטפורמה, אלא גם כי החלטנו כחברה שהציפייה לשכב רק אחרי החתונה היא מופרכת ומיותרת. נוצרו כמובן נורמות התנהגות מסוימות - למשל, ״אם את רוצה משהו רציני, תשכבי איתו רק בדייט הרביעי לכל המוקדם״. לכו תתווכחו עם זה.
בעיני רבים התאמה מינית היא פרמטר חשוב ביחסים רציניים, משהו שצריך לבחון על ההתחלה - ולכן זה גם דבר טוב. כמו שאומר הפתגם הפורטוגזי: ״האהבה עיוורת, לכן יש למשש״.
האם להתחתן?
בעבר התשובה הייתה ברורה כמו בשיר הנושא של בוב הבנאי: כן, כן, כן. זוגיות רצינית מובילה לחתונה, ועדיף מוקדם על מאוחר. בימינו התשובה מורכבת יותר. יש שרוצים להתחתן מתוך לחץ חברתי מהמשפחה ומהחברים, כדי לשמור על המסורת, או כי כך הם התרגלו לחשוב על אהבה. יש שרוצים להתחתן כדי למסד את הזוגיות ולהבטיח מחויבות, או במילים של אמא: ״שלא יהיה אפשר לקחת את הרגליים וללכת אחרי הריב הראשון״. והאמת היא שסיבה רצינית מאוד להתחתן היא טכנית: הטבות כלכליות, ענייני ויזה ואזרחויות זרות, וכמובן הסדרת המעמד החוקי של הילדים.
עם זאת, כשחושבים על זה, הקונספט של חתונה כמנותקת מההטבות הטכניות הוא די משונה. מסיבה גדולה לזוג שכבר היה ביחד במשך תקופה, וימשיך להיות ביחד - היא בעצם מסיבה בלי סיבה. בידיכם האפשרות לפרש את זה כמיותר או כמקסים. זיגמונד פרויד אמר: ״כמה נועז הוא זה המאמין כי אוהבים אותו״. ואכן, חתונה היא ערובה יקרת ערך לכך שאנחנו אהובים ורצויים.
איך נפרדים?
גוסטינג היא תופעה לא עכשווית וההיסטוריה מלאה בסיפורים של גברים ונשים שפשוט קמו בוקר אחד, לקחו את הדברים שלהם ונעלמו לבן או בת זוגם בלי להותיר זכר. להיפרד תמיד היה דבר קשה ומכאיב באופן קיצוני, ואנשים התקשו איתו מאז ומעולם. אינספור שירים וספרים נכתבו על כאב הפרידה, בעיקר מנקודת מבטו של הנעזב, אבל לא רק. לא משנה אם עושים את זה בשיחה בארבע עיניים, בשיחת טלפון, בהודעת וואטסאפ או בהיעלמות פתאומית - הכאב תמיד יהיה עז. אבל לפחות היום מותר לפרק את החבילה. עד לא מזמן, התפיסה הרווחת הייתה שנישואים הם לנצח. היום לא רק שמותר להתגרש, אלא שלפי סטטיסטיקות שיעור הגירושים מגיע ל-30%. האפשרות לקנות מחדש את העצמאות ולהיפתח לחוויות רגשיות חדשות, ואולי גם לאהבה חדשה קוסמים לנו כי בעידן הנוכחי הערך השולט הוא אינדיבידואליזם.
אהבה חדשה
בעבר הייתה בתרבות המערבית דרך אחת מקובלת לאהוב: זוגיות מונוגמית הכבולה בנישואים, עד המוות של אחד מבני הזוג או שניהם. אולם כחלק מהשחרור המיני של זמננו, וגם בהשפעת האינדיבידואליזם, מוצגים בפנינו קונספטים אלטרנטיביים: לא רק זוגיות ללא נישואים, אלא גם יחסים פתוחים, פוליאמוריה, אהבה בקבוצה גדולה יותר מזוג אנשים ועוד. המבחר הזה מבלבל כל כך שרובנו מעדיפים פשוט לפסול אותו על הסף ולדבוק בזוגיות המונוגמית. אבל כשלוקחים בחשבון את הטבע המיני האנושי, שנוטה להשתעמם מלשכב עם אותו הפרטנר אחרי תקופת זמן מסוימת ומוביל אותנו למחשבות על בגידה, אולי מדובר דווקא בהזדמנות לנסות דברים חדשים. כמו שנישואים מונעים מאתנו לפרק את החבילה על הריב הראשון, יחסים פתוחים מונעים מאתנו לפרק את החבילה על הפעם הראשונה שרוצים לשכב עם מישהו אחר.
מי ראוי לאהוב
ההיגיון הבריא אומר שכולם ראויים לתת ולקבל אהבה אבל לצערנו, הרבה אנשים נתקלים בקשיים למרות שאהבה להט״בית הפכה מקובלת יותר ויותר בעשרות השנים האחרונות, ובעשור האחרון זוכה לייצוג חסר תקדים במדיה. לכולנו מגיע לממש את הזכות הטבעית לאהוב וזה, בסופו של דבר, החידוש הגדול ביותר של האהבה המודרנית, הפרי של התהליך ההיסטורי שהאנושות עוברת: להבין מה יעשה לנו הכי טוב ולממש אותו, מתוך רצון להראות כמה שיותר אהבה - לאחרים ולעצמנו.