אחד התחומים המקובעים והכי פחות חדשניים לכאורה בישראל של היום הוא תחום החינוך. ולמה "לכאורה"? משום שמחוץ למערכת הפורמלית מתרחשים כל הזמן שינויים וחידושים. אבל האם ניתן להפעיל כיום בית ספר חדשני ללא תשלומי הורים וללא מיונים - שרק מגדילים את הפערים החברתיים? כזה שיתאים למגוון אוכלוסיות ושלא מתבסס רק על חזון וכישרונות של מנהלת כריזמטית במיוחד? שמשמר את הסקרנות ומעודד יצירתיות ומתאים לאתגרי המאה ה-21? בית ספר שמחייב ללמוד איך להסתדר עם אחרים ומאפשר ללמוד איך ללמוד? אלה שאלות שמשרד החינוך עוד לא בשל לענות עליהם.
הילדים של היום הם החלוצים של המחר
בספרו "שאלת העוצמה" כותב איש החינוך והפילוסוף דני לסרי "אתם מצטרפים למשלחת חלוץ שיוצאת לחקור כוכב לכת מרוחק, שבתנאים רבים הוא דומה לכדור הארץ", על כוכב הלכת הזה ידוע מעט מאוד. "קרוב לוודאי שתצטרכו לבלות שם את כל חייכם. יתכן שדברים שנראים שוליים בעולם שלנו - שם הם רבי משמעות, עניין של חיים ומוות. הדבר לא ידוע… אילו תכונות וכלים כדאי שיהיו לחברי המשלחת על מנת לשרוד ולהצליח? תשובה אפשרית: אומץ לב, סבלנות, כושר אלתור, התבוננות, יושר ובפרט יושר מן הסוג המדעי, ערנות, יכולת ללמוד מטעויות, הנכונות ללמוד מכל אחד ומכל דבר, גמישות מחשבתית, בטחון עצמי, היכולת לנוע במצבי אי וודאות". כוכב הלכת שמתאר לסרי "אינו מרוחק כל כך ואינו בדיוני. זהו כדור הארץ בעוד עשרים שנה. גם המשלחת איננה כל כך דמיונית. אלה הילדים שאנו פוגשים היום".
כבר לפני מאה שנים דיבר ג'ון דיואי על כך שהלמידה צריכה להיות חווייתית ומבוססת על התנסויות ולא רק על לימוד תיאורטי, שחשוב לאפשר לילדים להיות מעורבים בלמידה ולא להישאר רק צרכנים פסיביים של ידע, שלבחירה תפקיד חשוב במעורבות בלמידה. אבל ההבנה הזאת לא חלחלה לבתי הספר. מאמצים כבירים, משאבים רבים וגם כוונות אמת, לחולל שינוי עומק, הולידו מיני רפורמות. אלא שמחקרים רבים מעידים שדינן של הרפורמות יהיה בדרך כלל להיכשל, לא רק בישראל שבה אורך קדנציית שר חינוך קצרה משנתיים. ניסיונות לחדש דווקא יש כל הזמן. על בתי הספר ניתכים כל הזמן מיני תכניות ופרויקטים, ונראה שמערכת החינוך חולה במחלה הכרונית "פרויקטיטיס", הנובעת מעודף פרויקטים ואי קיומם. אך הפרויקטים האלו מתקיימים בדרך כלל לזמן קצוב, והם נתפסים כדברים שוליים. העיקר הוא הכנה לבחינות, המפתחות בעיקר את יכולת השינון ותעשיית והציונים. גישה שונה ללמידה, חיבור לעולם שבחוץ והתאמה למהפכת המידע שמערבלת אותו במהירות, כל אלו לא ממש נכנסים לחומרי הלימוד בבית הספר.
הפתרונות הקיימים אינם מספקים
משרד החינוך השקיע יותר מחצי מיליארד שקלים בתכנית התקשוב הלאומית, שהחלו ליישם ב-2010. השם מבטיח - "התכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21", אך למעשה תכנית התקשוב הלאומית לא נגעה ביסודות השמרניים עליהם מבוסס חומר הלימוד בבית הספר. המעבר מדפי נייר לקבצים דיגיטליים לא מפתח חשיבה יצירתית ומיומנות של עבודת צוות, הוא לא מפחית את הניכור הרב בין המורים לתלמידים בבתי הספר העל יסודיים. כמו כן, הוא אינו מסייע לילדים להתמודד עם הקשיים שלהם ולא נותן להם כלים אמיתיים להבין את העולם שהופך מורכב יותר ויותר.
הגישה האנתרופוסופית מסתייגת משימוש במחשבים ובטכנולוגיה ובבתי הספר הדמוקרטיים מיישמים עקרונות רבים של למידה משמעותית, רלוונטית לילדים ומחוברת לעולם שמחוץ לגדר. מה שמייחד את הדמוקרטיים הוא שהילדים בוחרים מה ואיך ללמוד, כאשר מדובר באפשרות נהדרת עבור מי שגדל בסביבה חברתית חזקה ומשכילה. זוהי דרך לשמר את הסקרנות והיצירתיות שכל הילדים נולדים איתה, כמו גם את אהבת הלמידה. הבעייתיות נובעת כאשר מי שגדל בסביבה דלה, שהוריו נאבקים לגמור את החודש, מתקשים לקרוא עברית כהלכה או להבין איך לצרוך מידע באופן ביקורתי - צריך להשקיע מאמצים גדולים בהרבה כדי להגיע לתעודת בגרות שתאפשר לו לימודי המשך. רק מעטים מאותם ילדים שגדלו במקום בו אף אחד לא הולך לאוניברסיטה, או למכללה, יבחר לעשות את המאמץ הזה.
הגיע הזמן לעלות כיתה
למידה מבוססת פרויקטים (למ"פ) הפכה לטרנד של ממש, כאשר אם משרד החינוך בישראל ישכיל להטמיע אותה באופן נכון היא יכולה להיות חלופה של ממש למודל השמרני. הלמ"פ פותחה כבר בשנות השישים של המאה הקודמת, אך מי שהפך אותה לדבר הכי חם בחינוך היא רשת High Tech High ((HTH, שהוקמה בסן דייגו, קליפורניה בשנת 2000. כשמנסים להבין מדוע הפכו בתי הספר של HTH ל"מכה", אליה עולים לרגל אנשי חינוך מכל העולם, כדאי להתייחס לנתון הבא: כ-99% מבוגרי HTH ממשיכים ללמוד במוסדות השכלה גבוהה. לא מדובר בבתי ספר ממיינים, או בשכונות חזקות - אלא בבתי ספר מאד הטרוגניים, כאשר מחצית מבוגריהם הם דור ראשון להשכלה גבוהה. כלומר, איש במשפחתם לא למד באוניברסיטה ובדרך כלל גם לא אף אחד אחר מהשכונה.
ישנן מספר מאפיינים שהופכים את בתי הספר הללו לכה מיוחדים, החל מהכשרת המורים, המבנה האדריכלי, תכנית הלימודים ודרכי ההערכה ועד הגדרת תפקידי המורים, מידת האוטונומיה שיש להם ומהות הקשר בינם לבין הילדים. המחשבים הם ערוץ תקשורת ואמצעי לאיתור, עיבוד, הצגה ויצירה של מידע, כחלק מן המכלול ולא כטלאי דיגיטלי על ספר שהודפס במאה ה-19.
הלמידה בבית ספר מן הסוג הזה היא רב תחומית, כאשר במקום החלוקה המסורתית לתנ"ך, עברית, היסטוריה וספרות יש מורה אחד למדעי הרוח. תחומי הפיזיקה, הביולוגיה והכימיה נלמדים גם הם כאשכול אחד, על ידי המורה למדעים. כך לילד בכיתה ח' יש בסך הכל חמישה מורים, במקום עשרה. למורה יש 50 תלמידים במקום כמה מאות, איתם הוא מבלה 7-9 שעות שבועיות. באופן כזה יכולה האנונימיות הנובעת מהקושי להכיר לעומק מאות תלמידים, להתחלף בהכרות מעמיקה.
הזמן המוקצה לכל אחד מהתחומים זהה לזה שבמודל השמרני, אך החלוקה מתבצעת בצורה אחרת. במקום ללמוד תחום דעת אחר, בכל שעה לאורך כל השנה, הילדים צוללים בכל פעם לתחום דעת אחר במדעי הרוח, או במדעים, וכך מתאפשרת למידת עומק, כאשר הדגש הוא על כך שהלמידה אינה רק עיונית. בכדי ללמוד על מסה, נפח וצפיפות, נושאים קלאסיים בהוראת מדעים בכיתה ז', נדרשו הילדים למצוא את המתכון המנצח לגירים - אותם יצרו בעצמם. במסגרת הניסוי, הם נפגשו עם השפית אלה שיין, ממסעדת "אורנה ואלה", ממנה הם שמעו מדוע כל כך חשוב לדייק במדידה. את נושא האנרגיה למדו הילדים כאשר הכינו צעצועים המבוססים על אנרגיה, שפיתחו במיוחד עבור ילדי בית ספר יסודי, שהוזמנו לקחת חלק בפרויקט. בנוסף, הם גם דירגו את הצעצועים רגע לפני שקיבלו אותם.
התוצרים אינן נלווים ללמידה העיונית – אלא הם מניעים אותה
המורים הם אלה שיוצרים את הפרויקטים ובוחרים את הנושאים המרכזיים, מתוך תכנית הלימודים, כאשר הם מעבדים אותם לפרויקטים מעשיים שיוצרים הילדים, בדרך כלל בצוותים. בצורת הלימוד הזו המהפכה התעשייתית, שבשיטת הלימוד המסורתית הייתה שייכת לתחום ההיסטוריה, הפכה ל"מוזיאון המהפכה", שנפתח לאחרונה במרכז לחדשנות חינוכית, הסמוך לבית הספר. לצד העובדות ההיסטוריות, למדו הילדים גיאוגרפיה ויצרו סרטון stop motion, שתיאר את תהליך העיור באירופה. הם יצרו דגם של עיר, שכולה מעגלים חשמליים וכך למדו גם על נושא החשמל. בשיעורי האמנות התנסו הילדים ברישום מכונות, אותם המציאו, כאשר חלקם הפכו למדריכים, שהדריכו את עשרות הקבוצות שהגיעו לביקור במוזיאון.
ודאי לא מדובר בבית הספר היחיד שבו את הלמידה העיונית מלווים תוצרים, אלא שהשאיפה כאן היא לצמצם במידת האפשר את ההפרדה בין הלמידה העיונית למעשית. התוצרים אינם נלווים ללמידה העיונית, אלא הם מניעים אותה. הפרויקטים אינם אירוע נקודתי של פעם בשנה. זהו ערוץ הלמידה הבלעדי כמעט בכל מדעי הרוח והמדעים המדויקים.
מתברר כי למרות החדשנות ולמידת מיומנויות חשובות להתנהלות בעולם המבוגרים, מה שמעסיק את רוב ההורים היא המחשבה על ההתאמה למבחני הבגרות. במהלך משולב של עירית חולון והמכון לחינוך דמוקרטי, בתיאום עם משרד החינוך החלו בתי הספר העל יסודיים בחולון לערוך בחינות בגרות מותאמות ללמידה המבוססת פרויקטים (למ"פ), כאשר כיום מתקיימת בחינה מותאמת אחת, בכל בית ספר. בבית הספר החדש, המבוסס כולו על הלמ"פ שואפים לקיים בגרויות מן הסוג הזה במספר גדול של מקצועות לימוד, כאשר כרגע נראה כי גישת משרד החינוך חיובית בעניין הזה.
כיום נשאלת השאלה האם בית הספר החדש בחולון יוותר כאי בודד, או שמא מערכת החינוך בישראל תצליח להפוך אותו לאב טיפוס ולפעול להקמת עוד ועוד בתי ספר בדגם חדשני זה? חברי המשלחת לכדור הלכת הלא ידוע, הילדים שלנו, הם ככל הנראה אלה שבתקווה יצליחו לענות על השאלה.
הכותבת היא מורה בבית הספר החדש בחולון