קרן (35) ודניאל (38) סינגר הם הורים טריים לנלי, תינוקת בת חצי שנה. כיום הם גרים בירוחם ומנהלים את הסטודיו שלהם, "Suitcase" שמו, שעוסק במחדוש – מציאת שימוש מחדש לחפצים שלכאורה כבר אין בהם עוד תועלת.

קרן, שנולדה בחולון וגדלה בכפר סבא, התלבטה בין לימודי עיצוב לבין עולם הקולינריה. מה שהכריע את הכף היה תוכנית טלוויזיה שעסקה בעיצוב בתי מלון, בעקבותיה החליטה להירשם ללימודי עיצוב פנים. גם בחירתו של דניאל בלימודי אדריכלות בטכניון לא הייתה מובנת מאליה, שכן בהתחלה רצה ללמוד מכונאות רכב. "חברה טובה שלי למדה איתו והיא שידכה בינינו בעקשנות. אנחנו כבר 13 שנים ביחד", מספרת קרן.

בתחילה קרן ודניאל עבדו כשכירים, כל אחד בתחומו, והיו להם קריירות נפרדות ומצליחות - אך הם לא הרגישו מיצוי מהתחום. כשנה לאחר שנישאו הם החליטו לקחת הפסקה מהעבודה ונסעו לטייל בעולם במשך יותר משנה. "עזבנו את הדירה שלנו בתל אביב ואת העבודות שלנו ונסענו בלי לתכנן יותר מדי", קרן נזכרת. "היה לנו מושג כללי, אבל בעיקר זרמנו תוך כדי. אם פגשנו אנשים שאמרו לנו 'למה אתם לא נוסעים ליפן' – החלטנו לנסוע ליפן. זה היה טיול ספונטני יחסית".

לאט לאט, קרן ודניאל החלו לשלב את הטיול עם האהבה שלהם לתחום העיצוב. כך לדוגמה בהודו, יצרו ארון קודש לבית כנסת מקומי מעצים ומכלי עבודה שאספו. כשהגיעו לארה"ב, אח של דניאל ביקש מהם לעזור להם לעצב את ביתו, והם נרתמו למשימה. "התחלנו לבנות רהיטים בעזרת כלים שאת חלקם קנינו ואת חלקם קיבלנו מחברים. לאט לאט, התחלנו לחלום על סטודיו משותף שבו נבנה יחד דברים ונחזור לעבוד עם הידיים ולא רק מול המחשב. אמרנו שזה יקרה יום אחד", אומרת קרן.

במהלך תהליך העיצוב, מצאו קרן ודניאל מזוודה ישנה וחסרת שימוש והחליטו להפוך אותה לשידת איפור. כך בעצם עלה הרעיון לשמו של מה שיהיה בעתיד סטודיו העיצוב שלהם. "כשחזרנו לארץ, הרגשתי שאני לא יכולה לחכות יותר והחלטתי שאני מנסה להקים את הסטודיו הזה. כשניסינו לחשוב על קונספט, מה יהיה ייחודי לסטודיו שלנו, החלטנו ללכת לכיוון של מחדוש – שזה שימוש בחפצים שנזרקו או שהתקלקלו. באמצעות עיצוב ומניפולציות שאנחנו עושים להם, אנחנו בעצם הופכים אותם למוצר חדש", מספרת קרן.

קרן ודניאל החלו לחפש מקום להקים בו הסטודיו שלהם ושמעו על "מעבדת פיס" שנפתחה בדיוק בירוחם. המימון שהתכנית הציעה היה בדיוק ההזדמנות שהם חיכו לה שתאפשר להם לאזור אומץ ולקחת את הסיכון שיאפשר להם להגשים את החלום שלהם. "מעבדת פיס" הינה תוכנית של חצי שנה במסגרתה מגיעים אנשי מקצוע לירוחם לעצב מוצרים בהשראת היישוב או בשיתוף פעולה עם מפעלים מקומיים, וזאת בתמורה למלגת מחייה וחלל עבודה.

"חשבנו לעזוב את המרכז ולעבור לצפון או לדרום. עברנו קורס יזמות עסקית, כי בכל זאת – אנחנו מעצבים ופחות מבינים בעסקים, והקורס היה באשלים שבדרום", מספרת קרן. "היינו נוסעים פעם בשבוע מהמרכז לדרום, וזה התחיל למצוא חן בעינינו. כששמענו על התכנית של מעבדת פיס, חשבנו שזו דרך נחמדה לעבור דרומה מבלי יותר מדי לקחת סיכון גדול מדי, כי זה בתוך חממה וזה רק לחצי שנה".

אבל התכנית המקורית של קרן ודניאל לא האריכה ימים, שכן הם התאהבו ביישוב והחליטו להישאר בו. ירוחם הפכה לבית אמיתי עבורם, והם גרים בה כבר 3.5 שנים. לאחרונה הם ילדו בה את בתם התינוקת, ואין להם תכנית לעזוב בקרוב. הם ממשיכים לעבוד יחד בעסק שהקימו המבוסס בעיקר על מיחזור. לדבריהם, הנוף המדברי קוסם להם ואיתו השקט והשלווה.

מאז שעברו לירוחם, וקרן דניאל עוסקים לא מעט בעבודה עם הקהילה. "עשינו סדנאות בכמעט כל בתי הספר ביישוב בנושא נגרות ומחדוש. העברנו קורס לקבוצת תלמידות בנושא 'עשיית מקום' – בו לימדנו איך הקהילה אמורה להיות מעורבת בסיפור המרחב הקהילתי ביישוב עבור עצמה. נתנו לתלמידות כלים לתכנון, והן בחרו מיקום, ניתחו אותו ואת הבעיות שלו וקבעו מה צריך להוסיף בו. הן תכננו איזשהו תוצר, ואנחנו התקנו אותו במרכז המסחרי של היישוב".

בנוסף, קרן ודניאל העבירו סדנאות לקידום נוער, במסגרתן בנו רהיטים שמשמשים את בני הנוער בחצר המועדון ובמועדון עצמו. "בנינו רהיטים שמשמשים אותם בחצר המועדון שלהם ובמועדון עצמו. הם תיארו לנו את הדרישות והצרכים של המקום, ויחד איתם בנינו ספסלים, אדניות, פינת ישיבה מקרשים וצמיגים וכורסאות", מספרת קרן.

מה אתם אוהבים בירוחם?

דניאל: "קודם כל אין פה פקקים,הכל נגיש. מכל מקום ביישוב כמעט רואים טבע, את הגבעות של המדבר מסביב וזה משהו שאין בעיר. בנוסף, קיבלנו כאן גישה למפעלים שפתחו בפנינו את הדלתות ונתנו לנו להיכנס. זה משהו שבמרכז הייתי יכול רק לחלום עליו. לפעמים אנחנו מקבלים את השאריות שלהם, לדוגמה אם יש איזו מכונה שלא נמצאת בשימוש קבוע, אבל לפעמים אנחנו גם מקבלים ייעוץ. לאנשים במפעלים יש המון ידע והבנה בחומר שלהם, בין אם זה במתכת, זכוכית או קרמיקה, והם מאוד שמחים לשתף אותו איתנו".

"בזכות מפעל הפיס ומעבדת הפיס, קיבלנו ביטחון ותמריץ בכלל להגיע לדרום ולהקים עסק בסיכון נמוך יחסית, במיוחד ששנינו לקחנו את הסיכון הזה ביחד", מסכם דניאל. "זה לא שלאחד מאיתנו הייתה עבודה או רשת ביטחון. את העסק הקמנו בעצמנו, אבל כמות ההשקעה הכספית הייתה נמוכה יותר מאשר במרכז וזה דבר מאוד משמעותי".