העולם אולי שייך לצעירים, אבל היו כאן אנשים לפנינו, שנשאו את העולם על כתפיהם, התבגרו בינתיים ונשארו קצת לבד. אנחנו למדנו לעמוד על זכותנו, להילחם על מה שמגיע לנו, לדרוש ולקחת, ובעיקר עוד קצת לקחת. האם אנחנו נותנים משהו בעל ערך בחזרה לקהילה בה אנו חיים, לזקני השבט שלנו?
שלושה סיפורים של צעירים, שמספרים על התרומה שמעניקה להם ההתנדבות עם הקשישים ואיך היא מעשירה את חייהם. כשמקשיבים לסיפורים שלהם מבינים אמת אחת חשובה: אם רק נפתח קצת את הלב, הרבה דברים טובים יוכלו להיכנס אליו.
גם אתם רוצים לעשות טוב? להרשמה הכנסו>>
"הרגשתי שקיבלתי את סבתא שלי בחזרה"
אינגריד מספרת שאלה מאוד מזכירה לה את סבתה, שנפטרה לפני שנתיים וחצי. "סבתא שלי הייתה כמו אימא בשבילי, היא גידלה אותי ולימדה אותי הכול, אלה וסבתא שלי דומות פיזית וגם באופיין", מספרת אינגריד. אבל החיבור של אינגריד ואלה הוא הרבה יותר עמוק ממה שנדמה. אם מסתכלים על סיפור החיים של שתיהן, מגלים שקווי הביוגרפיה שלהן משיקים. אלה, עלתה מצ'כוסלובקיה בגיל 16, אחרי המלחמה, כאשר מתוך תשעה נפשות רק היא נשארה לבדה ממשפחתה. ללא נחמה של משפחה או חברים, היא בנתה אט אט את חייה בישראל. ברבות השנים, אלה התחתנה, למדה אריגה, הביאה ילדים לעולם, ומסלול חייה הביא גם אותה להתנדבות בבני ברית. אלה, שהתאלמנה לפני שלוש שנים, מדברת בגילוי לב על בדידותה, ומגלה כמה החום והחיוך שהיא מקבלת מאינגריד חשובים לה ומחממים את ליבה. אלה מדברת באהבה רבה על אינגריד: "התקרבתי אליה מאוד, היא נותנת לכולנו כל כך הרבה ואני ממש מחכה לפעם הזו בשבוע שהיא באה".
"כמו מלאך שנכנס לחייה"
רק מבחירת המקצוע של נועה אינברם, בת ה-29 מחיפה, אפשר ללמוד על מהותה כאישה. היא אחות במחלקה פנימית ברמב"ם, ולמרות הקושי והתובענות של עבודה מסוג שכזה, נועה חשה שזו דרכה לתרום. היא בת למשפחה מסורתית, בה גדלה על ערכים של תרומה ונתינה. לפני מספר חודשים סיימה את לימודיה והחלה לעבוד, "הרגשתי שיש בי ריק שאני צריכה למלא, אז חיפשתי התנדבות עם קשישים" מסבירה נועה. בצורה זו היא הגיעה, לעמותה של הקרן לניצולי שואה, ומאז החל הקשר עם רבקה.
רבקה, ניצולת שואה, בת 91, צלולה רוב הזמן, אך היא נעזרת במטפלת זרה והיא מוקפת במשפחה חמה ואוהבת. כל זאת אינו משנה את העובדה שרבקה עדיין מבלה את הבקרים לבדה, בייחוד מאז שהתאלמנה לפני כשנה.
חמדה, בתה של רבקה, מספרת שהתאלמנותה של רבקה השאירה חלל גדול בחייה, בעיקר משום שהיא ובעלה עברו את כל חייהם יחדיו, גם את השואה. "מאז שהוא נפטר היא יושבת ומחכה שהוא יחזור, ולא מאמינה שהוא עזב אותה. היא חושבת שהוא הלך לצבא ועוד מעט יחזור. נועה יודעת להסביר לה מה קורה ומחזירה אותה למציאות ברגעים הכי קשים ומעורפלים שלה".
חמדה מעידה שהבעיה העיקרית של רבקה היא שהפכה לתלותית, עקב חוסר יכולתה לצאת מהבית ולרדת שלוש קומות במדרגות. הדרך היחידה לשנע אותה היא עם אמבולנס. היא זקוקה לחברה, וחמדה מנסה לדאוג לכך בכל דרך אפשרית, זו הסיבה שפנתה לקרן לניצולי שואה, בכדי שיחברו לה מתנדבת. "נועה המקסימה היא כמו מלאך בשביל אימא שלי. זה לא פשוט לתקשר איתה, משום שהיא עוברת כל הזמן ליידיש או פולנית, כאשר אני בעצמי לא תמיד מבינה אותה". חמדה מספרת שנועה מקפידה להגיע לשעתיים מדי שבוע, בהן היא מדובבת את רבקה לדבר ולספר, עושה לה מסג' ברגליים, ובאופן כללי מאוד קשובה לצרכיה הפיזיים והרגשיים. "יש לנועה רגישות הומאנית אדירה. איפה מוצאים עוד אנשים כאלה היום? אני מודה לה מעומק ליבי, הלוואי ויהיו עוד כמוה".
התחיל בגלל מחויבות והמשיך בגלל הלב
כמו הרבה תיכוניסטים בני 17, גם אלעד צמח ורותם שמר, מתיכון אורט גבעתיים, היו צריכים לבחור במחויבות אישית – פרויקט התנדבות כלל ארצי. הם התוודעו לפרויקט "מחוברים", בו הקשישים מקבלים מחשב ואינטרנט, כאשר מטרתם של המתנדבים הצעירים היא ללמד אותם להתמצא במרחב הווירטואלי. אלעד ורותם הבינו מיד שזו ההתנדבות שהכי מתאימה להם. שכתמה השנה הראשונה, המחויבות אמנם הסתיימה, אך הלב ביקש לתת עוד.
אחת לשבוע שאלעד ורותם מגיעים למרים קישנר, בת ה-82, כדי לפטפט. "היא מאוד אוהבת לראות חדשות ומעודכנת בכל מה שקורה", מסבירים שני הצעירים. אלעד ורותם הורידו לה כמה משחקים למחשב, כמו: באבלס, אנגרי בירדס, טריויות ומשחקי זיכרון, בעוד שהיא נהנית מהתוספת החדשה בחייה.
"אני מרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי שאני עוזר לניצולת שואה, תומך ונותן לה מקום, מספק לה חברה ופינה חמה", מבהיר אלעד ומציין שלא תמיד יש למשפחות זמן להיות שם ולהקשיב לקשישים. מעבר לזה, הוא מדבר על חיבור עמוק שנוצר בינם לבין מרים, "היא כמעט כמו משפחה".
מרים מספרת כי "אלעד ורותם הם ילדים נהדרים, מביאים לי מתנות וכותבים לי. זמן השהות איתם עוזר להפיג את הבדידות לשעה קלה". מרים, שהתאלמנה לפני 16 שנים, מעבירה את רוב ימיה לבד. היא מקבלת מעט עזרה מביטוח לאומי ונוהגת ללכת למעון היום שלוש פעמים בשבוע, אך בעיקר היא נאלצת להסתדר לבדה. היא נהנית מתשומת הלב שהיא מקבלת מאלעד ורותם ומסכמת, "מילה טובה לבנאדם מבוגר שווה יותר מכסף".
הקרן לידידות פועלת לחיזוק חוסנה החברתי של ישראל. הקרן, הפועלת באמצעות תרומתם הנדיבה של אזרחי ארה"ב ונוצרים אוהבי ישראל ברחבי העולם, מסייעת לאוכלוסיות במצבי עוני וסיכון, פועלת לעידוד העלייה והקליטה, מסייעת למאות אלפי יהודים נזקקים ברחבי העולם ומשקיעה ברווחת אזרחי ישראל ובביטחונם בשעת חירום. במהלך שתיים עשר שנות פעילותה בארץ, תרמה הקרן כשני מילארד שקלים למאות פרויקטים חברתיים בישראל.