10 כללי הברזל של ה-NLP להורים המתמודדים עם הפרעות אכילה של ילדיהם

דפנה רטר, מייסדת ומנהלת של מכללת רטר ללימודי NLP ודמיון מודרך, מביאה לכם את כללי הברזל שאתם חייבים להכיר בנושא הרגלי אכילה של ילדים ובני נוער. דפנה משתפת מניסיונה האישי עם דיאטות ועלייה במשקל ומניסיונה המקצועי עם שינוי הרגלי אכילה. ספוילר, המסר שלה הוא - צאו להם מהצלחת.

הבה נתחיל מתיקון כמה מהטעויות המהותיות ביותר של הורים רבים:

אל תעשה:

אל תיכנסו לילד לצלחת

דפנה: "הרבה הורים מפתחים דאגה והתעסקות סביב המשקל של הילד בשלב מוקדם מדי. ישנה מחשבה רווחת שילד שמן יגדל להיות מבוגר שמן. בנוסף, יש ילדים שחווים הקנטות ובריונות בבי"ס על רקע המשקל שלהם והדבר מייצר קושי חברתי עבורם. בעקבות כך הורים רוצים לעזור לילדיהם להרדת במשקל. לצערנו, הנסיונות להכניס ילדים למשטר תזונתי גורמות לבעיות רבות אותן נפרט ולכן נמליץ שלא לעשות זאת.  

נתון מעניין הוא שכ-50% מהילדים שדיווחו על עצמם כשמנים יגדלו להיות מבוגרים בעלי עודף משקל. לכאורה, אם זה כך, הורה טוב צריך לעזור לילדו לשלוט במשקלו כבר בגיל צעיר. אבל וודאי כבר הפנמתם שב-NLP נעדיף תמיד לחפש את החיוב. הנתון הזה משאיר הרבה מקום לאופטימיות, כי 50% מהילדים השמנים, יגדלו להיות רזים בבגרותם. אני משערת  שהסבירות שילדים ש"נכנסו להם לצלחת" יטו להתמודד פחות טוב לאורך זמן עם משקלם. ילדים שמגיל צעיר העירו להם על האכילה שלהם וכיוונו אותם מה וכמה לאכול עלולים להיפגע מכך. ברגע שיש התעסקות סביב הנושא והמודעות של הילד עולה, עולה הסיכון שהאכילה תהפוך להיות עניין בעייתי לאורך שנים. זוהי קרקע פוריה להתפתחות של הפרעות אכילה אצל ילדים.

אני, מילדות תפסתי את עצמי כשמנה. תמיד אמרו לי שאני גדולה ולא שמנה אבל זה לא שכנע אותי. בפועל באמת הייתי מאוד גבוהה ורחבה ביחס לבני גילי. כבר בגיל 11 העפלתי לגובה של מטר ושבעים. אבל מבחינתי לא הבנתי את ההבדל וחשבתי שגדולה שווה שמנה. בגיל 11 כבר התחלתי לעשות דיאטות, כשבפועל זה לא היה נחוץ. בדיעבד אני יודעת שזה הזיק לי מאוד. במשך 10 שנים הייתי לסרוגין בדיאטות. המשקל שלי עלה וירד תדיר. עליתי וירדתי במשקל כמה פעמים בשנה ובכל פעם בטווח של עשרות קילוגרמים (20-35 ק"ג) בכל מחזור כזה. בסופו של דבר הגעתי למשקל שיא של 107 ק"ג. אבל מעבר למשקל מדובר בהמון ייסורים, בושה, רגשות אשם בלתי פוסקים וביקורת עצמית חריפה וחשיבה כפייתית אודות אוכל. בניגוד להנחה הראשונית, אנשים שמנים מאוד הם בד"כ בעלי ניסיון רב בדיאטות ובעלי כוח רצון אדיר. לקח לי הרבה זמן להגיע למקום בו אני נמצאת היום. באמצעות כלים של NLP הצלחתי לרדת 38 ק"ג ולשמור על משקל זה כבר שנים באופן יציב, ועם תובנות משמעותיות.

אז המסר שלי הוא קודם כל "צאו לילדים מהצלחת"!. זה גורם יותר נזק מתועלת. מודעות מוגברת למשקל בגיל צעיר עלולה להוביל להפרעות אכילה, השמנה והרבה ייסורים רגשיים".

אל תשימו על הילד מגבלות ואיסורים

דפנה: "ב-NLP יש עיקרון לפיו, "האנרגיה זורמת למקום אליו אנו מפנים את תשומת הלב". למשל, אם ילד שומע כל הזמן שאסור לו לאכול דבר מה, או שמותר לו אבל באופן מאוד מוגבל, באופן פרדוקסלי ירצה דווקא את זה. הוא ישתוקק לאכול את זה הרבה יותר ממה שהיה רוצה לולא האיסור. אפשר להמחיש את העיקרון הזה גם בעזרת הבקשה הפרדוקסלית הבאה: אם אגיד לכם "אל תחשבו על פיל לבן" - על מה אתם חושבים עכשיו? ברור שעל פיל לבן. התת מודע שלנו אינו מבין שלילה. לכן כשאנחנו שומעים איסור התוצאה המחשבתית היא ההיפך מהרצוי. לכן, עדיף שלא להפנות את תשומת הלב להגבלות ואיסורים. בהמשך אפרט למה כן להפנות את תשומת הלב והמיקוד בבית.

כמובן שאם יש לילד בעיה רפואית הדורשת הגבלת תזונתית כמו אלרגיה למזון מסויים, סכרת נעורים או רגישות ללקטוז, גלוטן או סוכרת, עלינו לשמור על הילד ולייצר מסגרת אכילה מדויקת שתשמור על בריאותו. במקרה כזה התערבות והשגחה הורית נדרשת יותר. אבל כבר נתקלתי במקרים בהם הורים "מלבישים" על ילדם כל מיני רגישויות, רק בשביל לקדם הרזיה. למשל אימא שאמרה לי שלבנה יש רגישות לגלוטן ולכן עליו להימנע מבצקים ופסטות. היא חשבה שזו תהיה דרך נוחה להפחתת פחמימות מבלי לדבר עם הילד על הרזיה באופן ישיר. חשוב לזכור שתיוגים ומגבלות שלא לצורך מייצרים קושי רב לילד ועלולים לייצר חשיבה כפייתית סביב אותם מזונות ולהפוך אותם לנחשקים במיוחד.

כשהורה זורק לילד פעמים רבות הערות כגון: "כבר אכלת 2 פרוסות, אל תאכל עוד אחת" או "עוד עוגיה אחת ודי", נוצרת התעסקות סביב האכילה, המודעות של הילד עולה והוא עלול להתחיל לאכול בסתר או לגנוב מזון כדי שלא לאכול מול עיניו הבוחנות של ההורה.  אני חושבת שעדיף שילד ישקול שני קילוגרמים יותר מאשר שיחווה עוגמת נפש והתעסקות מסביב לשעון באכילה שלו".

אל "תורישו" לילדיכם את ההתעסקות שלכם באכילה ובמשקל

דפנה: "הורים רבים מעבירים לילדיהם את ההתעסקות וההתמודדות שלהם סביב משקל ואכילה, מבלי לשים לב לכך. אם ההורה כל הזמן מתחיל דיאטות ומדבר הרבה על המשקל שלו – הילד נחשף וסופג את זה בעצמו. הורים מהווים מודל לילדים. אם הילדים מבינים שיש עניין סביב אכילה או משקל, הם עלולים "להידבק" בכך בעצמם. כאמא, אני הסתרתי את הפרעות האכילה וההתמודדות שלי מילדיי, כי היה לי חשוב שזה לא יהפוך לעניין גם אצלם. אגב, יש הורים שמעבירים לילדיהם גם פחדים סביב אוכל, למשל פחד מחנק או הקאה. אם הורה מגיב בהיסטריה מחשש לחנק של הילד, הילד עלול להסיק שיש כאן משהו מפחיד מאוד ויפתח את הפחד הזה בעצמו.

אספר על מקרה שהתרחש אצלי בקליניקה לפני מספר שנים. הגיעה אליי אמא שרצתה שאטפל בילדתה בת ה-11, בשביל שהיא תוריד במשקל. האמא לקחה את הילדה לדיאטנית, וזו בנתה לה תפריט שהילדה התקשתה לעמוד בו. האמא סיפרה שהילדה גונבת אוכל, מסתירה, ומשקרת בנוגע לאכילה. כשפגשתי את הילדה ראיתי שהיא בהחלט לא בעודף משקל משמעותי. היו לה אולי חמישה ק"ג עודפים. ממש לא משהו דרמטי. אמרתי לאמא שאני מעדיפה שלא לעבוד איתה על נושא המשקל כנושא ראשון לעבודתנו. התחלנו לטפל בנושאים אחרים שהרבה יותר הפריעו לה – על פחדים שחוותה וקשיים חברתיים. היה תהליך מאוד מוצלח, אבל לאמא היה קשה שהילדה אינה יורדת במשקל.

הסתבר לי שהאמא עצמה נאבקת כל חייה בהורדת כמה קילוגרמים, בדיאטות מתחלפות תדיר ובהתעסקות בלתי פוסקת בנושא. אולי האמא רצתה למנוע מהילדה את העיסוק הכפייתי שהיא עצמה חווה כל חייה, אבל באופן פרדוקסלי רק יצרה וחיזקה זאת אצל הילדה.

אמרתי לאמא את דעתי באופן גלוי – שלדעתי אין לילדה בעית אכילה ושאם היא "תצא לה מהצלחת" ולא תעיר לה, סביר שהילדה תתאזן לבד בנושא. גם אם לתקופה יהיו לה כמה ק"ג עודפים, אין זה אסון. הסברתי לאימא בעדינות מהן הסכנות שכרוכות בהכנסת הילדה כעת למשטר של דיאטות. אמרתי לה שההתנהגות שלה עלולה לגרום לילדה לפתח הפרעות אכילה חמורות. כבר באותה נקודת זמן הילדה חוותה רגשות קשים יומיומיים של בושה ואשמה על כך שהיא לא עומדת בציפיות של האם. היא התייסרה על כך שהיא מסתירה, גונבת, מחליפה בהחבא את הסלט שאימא הכינה לה להפסקת הצהריים עם ילדה שהביאה סנדוויץ וכדומה. האמא מאוד התאכזבה מכך שאני לא עוזרת לילדה לרזות ולא יכלה לשחרר את הנושא ולמרות שנוצר קשר מאוד טוב ביני לבין הילדה ועזרתי לה בהרבה תחומים, האם סיימה את הטיפול. מדי פעם אני חושבת על הילדה הזו שאמורה היום להיות בת יותר מ-20 ומקווה שהיא מצאה את הדרך להתמודד באופן בריא ומאוזן עם נושא האכילה שלה.

הורים רבים פונים אליי לטיפול בילדיהם בנוגע להשמנה. בגלל שאני מלמדת התמחות של תהליכי ירידה במשקל בעזרת כלים של NLP אנשים מקווים שאוכל לעזור לילדיהם. האמונה שלי היא שאכילה היא פעולה טבעית וכשלא מפריעים לה היא מתאזנת מעצמה. מי שכבר הפר את האיזון צריך טיפול. לכן בהתמחות אני מלמדת איך לעזור למבוגרים בתהליכי הרזיה ושינוי הרגלי אכילה למבוגרים. עם מבוגרים יש המון מה לעשות ואיך לעזור. עם ילדים אני מעדיפה את הדרך המניעתית. כל עוד הילד לא פיתח מודעות יתר לאכילה עדיף שלא לעסוק בנושא באופן ישיר. אני ממליצה לכל הורים לשים לב לעצמם ולעיסוק שלהם באוכל ובמשקל. אם לא תעשו מזה עניין מול הילדים תוכלו לשמור על ילדיכם מלפתח מודעות מוגברת ותפיסות מזיקות בנושאים אלו”.

אל תעשו עניין מבררנות באוכל

דפנה: "עד כה דברנו על השמנה של ילדים. כעת אני רוצה לדבר על הפרעות אכילה אחרות הקשורות לבררנות. ילדים רבים נגעלים או לא אוהבים מזונות מסוימים. זו תופעה שנפוצה כבר מגילאים מאוד צעירים של שנתיים-שלוש. כתוצאה מכך מתפתחת בררנות באוכל. בררנות זו לרוב מלווה בהתניות, מגבלות ובקשות מצד הילד על מה הוא יאכל, באיזה אופן הוא יאכל זאת. למשל ילד שאינו אוהב עגבניות לא יסכים לאכול סלט ירקות אלא אם העגבניות יוצאו ממנו. הוא אולי יגדיל לעשות וידרוש שלא לאכול שום דבר שאולי המיץ של העבניה נגע בו ולא יגע במזון מבושל שיש בו רוטב עגבניות (פרט לפיצה כמובן). חשוב לזכור שזכותו של הילד שלא לאהוב מזונות מסוימים. לרוב זה ישתנה עם הזמן באופן טבעי. אני למשל לא נגעתי באבוקדו עד גיל 21. כשהעזתי לטעום אבוקדו התאהבתי. לעומת זאת עד היום אני לא אוהבת במיה. מניחה שאני לא לבד עם זה...

ההמלצה שלי בנושא זה היא לא לעשות מזה עניין. אפשר להיענות לבקשות של הילד אבל עד גבול מסוים. יש הורים שהולכים עם זה מאוד רחוק ונוצר מצב שבו לכל ילד מכינים את האוכל המיוחד שהוא אוהב ומגישים אותו בכלי האוכל המיוחד שהילד אוהב. יש ילדים ש"מסובבים את ההורים על האצבע הקטנה שלהם" תוך שימוש בעניין הבררנות. אני ממליצה לשים לזה גבול במקום שמתאים לי. באופן טבעי לכל הורה הגבול יעבור במקום שונה. ילד עלול להתבצר בהגבלה תזוניתת כולשהי ולשכוח מדי פעם לבדוק אם זה עדיין תקף. אני וודאי יכולתי להנות מאבוקדו שנים רבות ולא העזתי אפילו לטעום אותו. דווקא אם אנחנו כהורים לא נתייחס לזה כל כך ברצינות ונציב גבול זה עשוי לעזור לילד.ה להתגבר. דמיינו תרחיש בו אתם אומרים לילד "זה מה יש, אתה לא רוצה? אל תאכל.", מה לדעתכם יקרה? אפשר להניח שהילד לא ירעב למוות.

אני למדתי את זה על בשרי עם הבן הבכור שלי. נתתי לו "לסובב אותי על האצבע הקטנה" המון זמן עם עגבניות. אסור שתהיה עגבניה בסלט, אסור שהעגבניה תיגע במזונות אחרים וכו'. כשהוא היה בן 16 הוא נסע במשלחת לארה"ב למשך חודש. הפלא ופלא, בחודש הזה הוא התיידד עם עגבניות, כי אני לא הייתי שם כדי להוציא לו אותן. אז באמת הבנתי שהייתי יכולה לשים גבול בעצמי מוקדם יותר וכנראה שהתוצאה היתה זהה.

זווית נוספת לעניין הוא הרווח המשני שמתפתח אצל הילדים כתוצאה מהיחס המוגבר שהם מקבלים סביב הבררנות. כשילד מבין שיכינו לו מה שהוא רק רוצה, בשביל שהוא יאכל, ושהוא מקבל תשומת לב רבה סביב העניין, הוא עלול לשמר את הבעיה. אם הילד מבין שהשליטה היא למעשה אצלו ושהוא מחזיק את ההורים "בכיס הקטן שלו", למה לו לשנות מצב כזה נוח?

אם לא תעשו עניין גדול מידי מהבררנות של הילד, תוכלו להבטיח שלא יתפתח מצב של רווח משני".

אל תהיו קיצוניים לשום כיוון

דפנה: "כאמא צעירה בעלת מודעות רבה לתזונה ולבריאות, התוויתי בבית מדיניות של "אפס סוכר מעובד". חשבתי שאני פועלת לטובת ילדיי, אך בבוא הזמן הם הראו לי שעשיתי טעות בבחירתי הקיצוניות. בשנים הראשונות הילדים שלי הכירו את הטעם המתוק רק בצורת תמרים או שוקולד חרובים, והיה נדמה שזה מספק אותם.

כשהבן הבכור שלי היה בן חמש הוא השתתף ביום הולדת של חבר. הוא חזר משם עם כיסים תפוחים, מלאים בסוכריות, כי הוא רצה שיהיה לו סוכריות גם בבית. באותו רגע הבנתי שהגזמתי והודיתי על השיעור שהילד שלי לימד אותי. שחררתי אבל כנראה לא מספיק כי בשלב מאוחר יותר בחיי המשפחה שלנו יזמו ילדנו שיחה איתנו ההורים ואמרו לנו באופן צלול וברור שלדעתם אין מספיק ממתקים בבית. בעקבות כך יצרנו את מנהג "ממתק 4". בכל יום בשעה 16:00 בערך היינו עושים ארוחת ארבע עם שתיה מתוקה וממתק שכל ילד בחר. בתקופה זו היה זה איזון מצויין. אבל מדובר באיזון של הולך על חבל. בכל רגע יש למצוא את האיזון המתאים. מדובר באיזון מאוד דינמי שמשתנה כל הזמן לפי צורכי הילדים, גילם, חברתם, עיסוקיהם וכו'.

ילדיי לימדו איתי שלא להיות קיצונית. איזון הוא המפתח לבריאות תקינה והרגלי אכילה רצויים".

עשה:

הפכו אוכל בריא לזמין

דפנה: "ב-NLP יש עיקרון, לפיו מתמקדים ב"מה כן". אז בואו נדבר על מה הורים כן יכולים לעשות כדי ליצור הרגלי אכילה נכונים לילדיהם. לנו כהורים יש את יכולת השליטה במזונות שנכנסים הביתה. אנחנו גם מחליטים באיזה סדר לסדר את האוכל בתוך המקרר והמזווה. מה יהיה נגיש יותר ומה פחות. אנו מחליטים מה לבשל ואיזה מגוון מאכלים לשים על השולחן. אנחנו יכולים להכין תבשלי קטניות, סלטים רעננים וטעימים ופירות צבעוניים. אז אמרנו שאנחנו לא נכנסים לילד לצלחת, אבל אנחנו כן יכולים לדאוג לאופציות רצויות ובריאות מהן הוא יבחר מה שהוא רוצה. ברגע שהאוכל הוגש לשולחן לא נביט בצלחת של הילד ולא נעיר לו על המגוון או הכמויות שהוא אוכל. עם זאת, נוכל להיות רגועים שהוא אוכל מזון בריא ולא משמין.  

אם אמא מגישה לילדיה בכל יום שניצל וצ'יפס מטוגנים בשמן עמוק, אין מה להתפלא כשהילד משמין. מזון מתועש, מעובד, שמן ובצקי משמין הרבה יותר ממזון שאינו מעובד. השליטה והאחריות היא בידיים שלנו כהורים. הרבה פעמים במשפחה יש  רק ילד אחד מבין הילדים שאנחנו רוצים לשנות את הרגלי האכילה שלו. במקרה זה אני, כמובן, לא ממליצה להעביר רק את הילד הזה לתזונה ספציפית, כי אז הוא רואה שאחרים מקבלים מאכלים שאסורים עליו וזה מאוד לא מומלץ. לכן, מזכות הילד שזקוק לשינוי, כל המשפחה תרוויח אורח חיים בריא ומאוזן יותר.

המלצה נוספת היא לא להחביא ממתקים עבור עצמנו ההורים. יש משפחות שבהם ההורים רוצים להתפנק בלילה אחרי שהילדים ישנים בכל מני פינוקים מתוקים או שמנים. הילדים תמיד מגלים את המחבואים האלה שלנו, וזה עלול לייצר מצב לא נעים ושבירת אמון. השאיפה היא שהמשפחה כולה תאכל באופן הרצוי אותו אנו ההורים מתווים ובלי סודות והסתרות.

ישנם מחקרים שמראים שאנשים נוטים לאכול יותר את מה שנמצא בהישג ידם, ופחות את מה שמצריך מאמץ ותזוזה. המטרה שלנו היא להפוך מזונות בריאים, כגון פירות וירקות, לזמינים ונגישים. אנחנו רוצים שיהיה קל להגיע למזון בריא וקצת יותר מאתגר להגיע לממתקים. אני ממליצה לסדר את הבית ואת המקרר באופן הפוך לסופרמרקט. בסופרמרקט בד"כ תמצאו את הירקות בפינה הכי מרוחקת, ואת הממתקים במקום הכי נגיש. בדרך לירקות נתקלים בפיתויים רבים. נרצה לייצר בביתנו בדיוק את הסדר ההפוך.

הילדים שלי חונכו בחינוך ביתי. כל בוקר הייתי שמה על השולחן מגש גדול של פירות ולפני ארוחת הצהרים, בזמן שאני מבשלת והם כבר רוצים לנשנש, הייתי מתחילה מלהניח מגש גדול של ירקות על השולחן. דאגתי שהמגש תמיד יהיה צבעוני ומזמין, עם מגוון סוגי פירות או ירקות חתוכים ומוכנים לאכילה. הילדים פשוט היו עוברים ליד ומנשנשים, כי זה היה זמין ואטרקטיבי. אני זוכרת שיום אחד הגיעה מפקחת ממשרד החינוך, להעניק לנו את האישור השנתי לחינוך ביתי, והיא שאלה אותי "איך את עושה את זה? איך הילדים שלך כל כך אוהבים ירקות?". עניתי לה שאני לא אומרת להם מה לאכול או לא לאכול או כמה לאכול, אני פשוט דואגת שהירקות יהיו זמינים. אגב, עד היום כל חמשת הילדים שלי אוכלים מאוד בריא.

העיקרון הזה תקף גם לנסיעות וטיולים. הורים רבים לוקחים המון חטיפים לדרך וכשהילד נעשה רעב זה מה שיש להם להציע לו. דווקא בסיטואציה הזו הילד הוא לגמרי "קהל שבוי", אין הרבה מבחר ולכן אם נשלוף קופסה עם ירקות חתוכים למשל, הילד יאכל את זה כי זה מה יש".

קחו נשימה עמוקה והתעלמו

דפנה: "ברגע שהנגשנו אוכל בריא, ואנחנו מבינים שהערות מצידנו יכולות להזיק – הדבר הנכון הוא להתעלם ממה וכמה הילד בוחר לשים בצלחת. ממש לעשות עבודה עם עצמנו כהורים ולקבל החלטה שאנחנו מוציאים את העיניים שלנו מהצלחת שלו ולא מתערבים. גם אם הוא בוחר לאכול כמות שמעוררת בנו התנגדות או דאגה. אם אפשר אפילו ממש פיזית לא להסתכל על מה הוא אוכל, כי כשאנחנו מסתכלים בביקורתיות הילד מרגיש את זה. נכון, אז לא נדע בדיוק מה הוא אכל, אבל נדע שהוא בחר זאת מהמזונות שאנחנו הפכנו לזמינים בבית.

אנחנו לוקחים את האחריות עלינו בבחירת המזונות שנכנסים הביתה, ומעבר לכך – משחררים שליטה. לא עושים מזה עניין. ומה עושים כשהילד הולך לחבר או למסיבת יום הולדת ועלולים להימצא שם מזונות לא בריאים? התשובה היא – כלום. אין לנו שליטה מלאה על מה שהוא יאכל מחוץ לבית, וכדאי להשלים עם זה. אז הוא יאכל מידי פעם יותר ממתקים, זה לא אסון".

אפשרו לטבע לעשות את שלו

דפנה: "חשוב לזכור שאכילה היא פעולה מאוד טבעית. הגוף מאותת לנו כמה נכון לנו לאכול ומתי אנחנו רעבים או שבעים. אצל מבוגרים המנגנונים האלה לפעמים משתבשים בשל דיאטות, אבל אצל ילדים זה עובד נפלא. ילדים באופן טבעי קשובים לרעב ולשובע בצורה פנומנלית. כאשר ההורים לא מתערבים או מעירים לילד, הוא יאכל בדיוק כמה שהגוף שלו מבקש. גם אם כבר יש מצב של עודף משקל, ברוב הפעמים אם נניח לילד לתקופה, הוא יאזן את עצמו. ברגע שההורים מתערבים או מכניסים את הילד למשטר דיאטה הם פוגעים בתהליך הטבעי. כפי שציינתי רבות במאמר הזה, נוצרת מודעות מוגברת ולא בריאה אצל הילד לנושא והסיכוי שהוא יפתח הפרעת אכילה גדל.

אם נסתכל על דור או שניים אחורה, ההורים של פעם היו מודאגים דווקא מכך שהילדים אינם אוכלים מספיק. הם היו רודפים אחרי הילד שיאכל יותר, ומשדלים באיומים שיבוא שוטר, או באווירוני מזון רכובים על מזלגות שטסים מהצלחת לפה. היום, ההורים מודאגים מכך שהילדים אוכלים יותר מידי ופועלים בהתאם. האמת היא שגם אז וגם היום טועים. אם לא ניגע בצלחת של הילד הוא יאכל בדיוק כמה שנכון לו".

הפכו אקטיביות לפסיביות

דפנה: "ב-NLP ישנה הבחנה בין התנהגות אקטיבית ופסיבית. אקטיביות ב-NLP מוגדרת כמצב בו אני שמרגיש שאני פועל על העולם. פסיביות משמעה שהעולם פועל עלי. יש מצבים בהם נרצה לעודד אקטיביות. בעיקר במצבים של חוסר אונים. אבל בנושא עליו אנו מדברים, אקטיביות משמעה לנהל את האכילה של הילד וממש להיכנס לו לצלחת. כהורים, נרצה במקרה הזה להפוך אקטיבית לפסיביות. הפסיביות משמעה לשחרר את הניסיון לשלוט בכל רגע ורגע באכילה או במשקל של הילד. כשהורה הופך להיות פסיבי, זה גם משנה את המאזן ביחסים עם הילד ומאפשר לילד להיות אקטיבי בנושא. כפי שציינתי קודם לכן, לילד יש מנגנונים טבעיים שנרצה לעודד פעולתם, לכן אקטיביות של הילד היא רצויה. לעיתים מאתגר לעשות את השינוי הזה, אך אם טובת הילד לנגד עינינו, מומלץ לעשותו".

זיכרו – יש הפרעות אכילה מסכנות חיים

דפנה: "בתוך מגוון סוגי הפרעות אכילה קיימות הפרעות קיצוניות ומסוכנות מאוד כמו אנורקסיה ובולימיה. במצב של אנורקסיה, נערות (וגם נערים לעיתים) מצמצמים מאוד מאוד את אכילתם ומרעיבים את עצמם. תפיסת הגוף מתעוותת והנערה חווה עצמה כשמנה גם כשהיא כבר בתת משקל מסוכן. בולימיה היא הפרעה בה האכילה מתבצעת בבולמוס ולאחריה קיים רצון להיטהר ולהוציא את המזון מהגוף. לרוב זה יעשה בהקאה ולפעמים גם באמצעות חומרים משלשלים.

הנתונים היום מבהילים. כ-40% מהילדות בגיל חמש עד שבע מתעסקות במשקל ורוצות להיות רזות יותר. כלומר, המודעות של הילדים היום היא ממש כמו של מבוגרים, בעקבות החשיפה הגבוהה לרשתות חברתיות ומודל היופי המוכתב, אין פלא שקיימת מגמת עלייה בשכיחות כל הפרעות האכילה ובשכיחות אנורקסיה ובולימיה בפרט.

אם אתם כהורים קולטים שהבת שלכם מתחילה לצום, אני עדיין ממליצה להתעלם מכך בימים הראשונים. אם מדובר בשלב הראשוני, זה עדיין הפיך ויכול מאוד להיות שאם לא תעשו מזה עניין, לא יהיה עניין. כן להשגיח ולפקוח עין מהצד שבוע-שבועיים אבל לא להגיב מיד בפאניקה. חלק מהמעגל שנוצר עם אנורקסיה הוא תשומת הלב שהן מקבלות כתוצאה מכך. אם הילדה תבין שזה לא לוחץ על כפתורים כפי שהיא אולי ציפתה, היא עשויה לרדת מהעניין ולחזור לאכול. לוקח שבועות עד חודשים עד שהמצב הופך לקריטי. ממש בהתחלה כדאי לקחת נשימה עמוקה, להרגע ולתת לזה צ'אנס להתאזן לבד כצעד ראשון. אם זה ימשך אתם תחושו בכך. היא תרזה מאוד, תתחיל להסתגר, להתלבש באופן רפוי ושחור וכדומה ואת לא תוכלו לפספס שמשהו לא טוב קורה לה.

יש לי ניסיון מצוין והצלחות רבות בטיפול באנורקסיה, בשלביה הראשונים. אני זוכרת את הנערה הראשונה שטיפלתי בה, לפני יותר מ-25 שנה. היא היתה אז בת 15, מאושפזת במחלקה סגורה של אנורקטיות בבי"ח. נתנו לה רק שעה וחצי בשבוע שבה היא יכלה לצאת מהמחלקה. אמא שלה שמעה עלי והחליטה בשעה הזו להביאה אלי לטיפול.  לאחר חודש וחצי, כשישה מפגשים בלבד היא קבלה שוב וסת ושוחררה מהמחלקה הסגורה.  הטיפול נסב סביב חיבור מחודש שלה לגופה. יש תהליך נהדר שנקרא "שיחה עם אברים בגוף". השתמשתי בו הרבה איתה. תחילה אפשרנו לרגליים שלה לדבר. הן אמרו לה (היא כמובן דברה בשמן) שהן מתגעגעות לחופש, לתנועה, הן רוצות לחזור לרקוד". בהמשך שוחחנו עם הלב ובסוף עם הבטן. כשהמסרים האלה הגיעו ממנה ולא מצוות רפואי זה היה מאוד חזק ויצר שינוי מהיר.

בעבודתי הקלינית גיליתי שאם מביאים אלי לטיפול נערה שנמצאת בתוך המחלה פחות משנה הסיכוי שאוכל לסייע לה הוא גדול מאוד. עד 90% הצלחה דרמטית. אבל ככל שחולף הזמן, סיכויי ההחלמה פוחתים. הנשים מתרגלות לשגרת האנורקסיה וקשה מאוד להוציאן מזה. מדובר במחלה קשה מאוד ומורכבת מאוד. אחת המורכבויות היא שהחולות אינן רוצות להחלים כיוון שהחלמה משמעה עליה במשקל. עם השנים הן מתאהבות במחלתן, והופכות למקצועניות יותר בדרכים להערים על המערכת. זה הופך לחלק מהזהות שלהן ואין להן רצון לצאת מהמעגל הזה. מדובר במחלה מסוכנת מאוד עם פוטנציאל גבוה להוביל למוות. כל עוד האנורקסיה הינה בחודשים הראשונים עד שנה, אני ממליצה מאוד על תהליך טיפולי בשיטת NLP ודמיון מודרך. ל-NLP יש הצלחות רבות גם עם בולימיה והפרעות אכילה נוספות כגון אכילה כפייתית".

לסיכום, הנה תזכורת ל-10 כללי הברזל שיעזרו לכם להתמודד עם הפרעות אכילה של ילדיכם:

      אל תעשו:

1. אל תיכנסו לילד לצלחת
2. אל תשימו על הילד מגבלות ואיסורים
3. אל תעשו עניין מבררנות באוכל
4. אל "תורישו" לילדיכם את ההתעסקות שלכם באכילה ובמשקל
5. אל תהיו קיצוניים לשום כיוון

עשו:

1. הפכו אוכל בריא לזמין
2. קחו נשימה עמוקה והתעלמו
3. אפשרו לטבע לעשות את שלו
4. הפכו אקטיביות לפסיביות
5. זיכרו – יש הפרעות אכילה מסכנות חיים

רוצים לעודד הרגלי אכילה נכונים אצל ילדיכם? יישמו את כללי הברזל של דפנה רטר וה-NLP

ואולי תרצו לקחת את זה צעד אחד קדימה?

האם במקרה אתם האנשים שפונים אליהם על מנת לקבל עצה טובה?

אוהבים לעזור לאחרים? ילדים ובוגרים כאחד?

נמשכים לעולמות ההעצמה והטיפול ומדמיינים את עצמכם נהנים מעצמאות תעסוקתית בתחום חם שאין לו תחליף במאה ה-21?  

היום, כבר לא צריך ללמוד שנים באוניברסיטה על מנת לנהל קליניקה מצליחה. 

יש לכם הזדמנות מיוחדת להכיר איך שיטת ה-NLP עובדת ואיך תוכלו להיעזר בה, במלוא עוצמתה, באופן מקצועי בטיפול באחרים!

אם זה מעניין אתכם, הצטרפו למפגש היכרות חוויתי חינם עם דפנה או אמיר רטר. תכירו שיטת טיפול ייחודית המשלבת NLP עם דמיון מודרך. שיטה שרושמת אלפי הצלחות, רק בארץ, בקרב ילדים ובוגרים במשך לא פחות משלושה עשורים!

זו כבר עובדה שהיום כמעט כל מכללה ואוניברסיטה מבינה את הביקושים העצומים ופותחת מסלול ממש לזה. רק לא כולם מציעים את הניסיון והשם שעשתה לעצמה השיטה של רטר.

הנה ההזדמנות ללמוד עליה ממש מהמקור בישראל. תוכלו להתרשם ממש מקרוב, להבין על מה כולם מדברים ולהחליט אם כדאי לכם להמשיך ולהעמיק בה באופן מקצועי. כל הפרטים כאן