אי אפשר שלא להתאהב בהדס זנזורי. משהו בחיוך הענק שהיא לובשת דרך קבע, ובאנרגיה המאוד קופצנית שלה, משדרים הרבה פתיחות, שמחת חיים, חום וקרבה בלתי מוסברת. ככה זה כשאת מקיפה את עצמך בעשרות בני נוער עליהם את אחראית כרכזת בוגרת בסניף נתיבות של תנועת הנוער "כנפיים של קרמבו". אבל התבוננות עמוקה יותר בעיני השקד שלה ושיערה הכסוף מסגירים את הסיפור הלא פשוט שבליבה.
זנזורי, 47, ממושב פרגין היא אימא "מיוחדת". של מתן, בן 24, צלם מוכשר שמתעסק בקולנוע וטלוויזיה ושל אלון בן 12, נער שובה לב עם אוטיזם. לשניהם יש חלום גדול שמתישהו בעתיד הם יפתחו ביחד חברת הפקות. את התא המשפחתי המיוחד שלהם משלימים כלב שקוראים לו צ'אק וצ'ינצ'ילה בשם צ'ילי.
רגע לפני "ערב הסטנדאפ הגדול של ישראל" שישודר ב-6 באוקטובר 2022, בקשת 12, כמשדר התרמה למימון הפעילויות ב"תנועת הנוער כנפיים של קרמבו" ולפתיחת סניפים נוספים, שיתפה אותנו הדס בסיפורה האישי כאימא לילד "מיוחד". אלון מצא בית חם וחברים בתנועת נוער עם שם מיוחד, הדס עצמה הצטרפה לפני כשנה, כרכזת בוגרת, ועל ההשפעה העצומה של התנועה על חייהם.
התפרקתי, בכיתי, אבל מיד התעשתי
"הסיפור של ההורות המיוחדת שלי", מספרת הדס, "התחיל כשהבנתי מבפנים והחוצה שאלון לא מתפתח באופן רגיל כמו בני גילו. הוא היה כבן שלוש. לא דיבר, לא התייחס לסביבה בגן הילדים, והיה מאוד שקוע בעצמו. יחד עם זאת הוא היה תינוק מאוד חייכן, שמח ושובב גדול. אני זוכרת את הנסיעה הארוכה מפריגן לביה"ח אסף הרופא, ככל שהתקרבנו הבטן התהפכה יותר ויותר, כשאני בעצם כבר יודעת את התשובה או את האבחון שאנחנו עומדים לקבל. הכנתי את עצמי שלא להתפרק, חשבתי על הכוחות שיש לי ועל המשפחה הנהדרת שתומכת בנו, ושכנעתי את עצמי שלא משנה מה, אני חזקה. כמובן יצאתי מהחדר, כשאני מפורקת ומתפרקת עם בכי קורע וצעקות שבר. התקשיתי להירגע, אבל התעשתי, אספתי בעצמי את כל הכוחות הפנימיים, הרמתי את הראש ויצאתי לדרך חדשה.
ובינתיים הימים עוברים ופתאום יש המון משימות שדורשות ממני התגייסות מלאה לתהליך. מבחינתי לקחתי את משמעות צמד המילים 'נעשה ונשמע': רק במובן המשימתי שלו - עושה ועושה. במובן של "נשמע" – עדיין קשה היה לי מאוד לשמוע את ההגדרה "אוטיזם". המשפחה המורחבת שלנו מחזקת אותנו. מתן אח גדול לתפארת, עוזר ומכיל, נותן עצה ומקשיב. סבא וסבתא מגויסים לכל משימה וכל המטפלים של אלון עובדים מסביב לשעון.
"אלון ילד מקסים וחייכן שובה לב, אוהב ונאהב על ידי כל מי שמכיר אותו. לעיתים מצליח להשתלב ולעיתים לא. הלקות שלו בעיקר שפתית. היכולת שלו לשלוף מילים, להשתתף בשיחה ולהביע את עצמו נמוכה מאוד. התסכול הגדול שהוא סוחב איתו מפריע לו חברתית והוא מתכנס אל תוך עצמו. על פי המלצת וועדת אבחון, בכיתה ג' אלון עבר לכיתת תקשורת בביה"ס ניצני הנגב בבית קמה. הנסיעה ארוכה מאוד, מעל לשעה, אבל המקום מכיל, מכבד, משלב ויוצר מקום של השתייכות מלאה.
"בכל יום אלון הגיע הביתה לפנות ערב, אחרי יום לימודים ארוך, עייף מהנסיעה ורק רצה להיות בחדר. הניסיונות שלי בכול זאת להמשיך לשמור על קשרים חברתיים, לא צלחו והרגשתי עצבות גדולה שהוא כל הזמן לבד בבית. הוא מבחינתו רצה לחזור לביה"ס הקודם שלו, לא הבין מדוע עליו לנסוע למקום אחר, ובעיקר היה עצוב וכועס.
יום שני הגדול – "היום יש קרמבו"
ואיך הכל התחיל? "בכיתה ד', הגיעו מדריכות צעירות מ'כנפיים של קרמבו' לכיתה וכך יצא לדרך סיפור אהבה מרגש שנמשך עד היום ולתמיד", היא אומרת, "אלון הצטרף לפעילות התנועה בימי שני בסניף בני שמעון. פעם בשבוע החונכות הצעירות שלו, לבושות במדי התנועה, מגיעות לאסוף אותו מכיתת ניצן, וביחד ועם המון גאווה בלב, הם הולכים לפעילות כשאני מחכה במושב תדהר לאסוף אותו בסיומה.
"כבר שלוש שנים שאנחנו מחכים ליום שני הגדול. אלון קם בבוקר בשמחה ומכריז באושר גדול "היום יש קרמבו!". הלב שלנו מתרחב למקסימום והשמחה ממלאת כל רגע ביום. אני כל כך גאה בילד שלי ויחד עם הגאווה אני סוף סוף מרשה לעצמי להרגיש אופטימית".
"שואלים אותי לא פעם מה זה קרמבו בשביל אלון? בשבילך? קרמבו זה לפגוש בנערים ונערות, צעירים ואחראיים שבוחרים בכל שבוע להיות חלק מפעילות חווייתית, נגישה ובעיקר משנת חיים. שבוחרים להכיר את אלוני שלי לא כי הוא "מיוחד" אלא כי הוא פשוט חבר ראוי. צעירים וצעירות שלמדו לשים את כל הדעות הקדומות בצד ופשוט להיות חברים.
"קרמבו זה מקום בו האושר הפך עבורנו לבית. כבר שלוש שנים שאני צופה בפעילים המקסימים שמנהלים את סניף "בני שמעון" ומתרגשת מאכפתיות ומההבנה לנפשו ולצרכיו. מבחינתי, כאימא, הידיעה שיש לו שם חברים וכייף לו איתם היא עולם ומלואו.
"אנחנו גרים בעוטף עזה, 4 ק"מ מהגבול. בכול אירוע בטחוני אנחנו בממ"ד והמצב לא נעים. אנחנו ישובים שם, מעט מפוחדים ולחוצים ואז תמיד מגיעה הודעה מנחמת ומרימה מהחברים של אלון בקרמבו ואיתה החיוך הענק שלו שמרגיע את הכול.
"אני זוכרת בהתרגשות את האירוע החגיגי הראשון של אלוני בסניף, אליו הוזמנו גם ההורים. ראיתי מעגל ענק של כל הפעילים ששרו ביחד שירים שמחים. כולם עמדו שם ביחד. לא היה הבדל. לא יכולתי לדעת מי מהחינוך "המיוחד" ומי מהחינוך הכללי. החיוך שלי לא ירד מהפנים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי איך זה נראה מבפנים. פתאום גם הבנתי את כמות ההשקעה בשיתוף של כול ילד וילדה בפעילויות בסניף. את ההנגשה החברתית המופלאה. מסביבי היו עשרות הורים מאושרים עם חיוך גדול על הפנים. חזרתי הביתה נפעמת ונרגשת - לאלוני שלי יש מקום בחברה הישראלית שלנו.
השנים עוברות. אלון כבר בכיתה ו'. מתמיד בהגעה לסניף בימי שני ואפילו מבקש להיות חונך בעצמו. "בקרמבו למדנו שבאמת 'אין דבר העומד בפני הרצון'", מוסיפה זנזורי, "מקום כמו 'כנפיים של קרמבו' ופעילי סניף בני שמעון, גרמו לאלון להאמין בעצמו וביכולותיו. אין ספק שעם תמיכה וכלים מתאימים, אלון יצליח לתת את חלקו וכן, גם להיות חונך. זה לא משהו שהוא לא מכיר, הוא חווה את הדברים ושם לב לפרטים. שנים שהוא שותף פעיל בסניף ומרגיש אהוב ובטוח, והוא מאמין במסוגלות שלו להיות כל מה שירצה להיות.
מאמא גאה לרכזת בוגרת
"אני פעילה חברתית במועצה שלי כבר למעלה משבע שנים, הנושא החברתי בוער בי ותמיד התמקדתי בנושא ילדים עם צרכים מיוחדים ושילובם בחיי היום יום. לפני כשנה החלטתי שאני מגישה מועמדות לתפקיד "רכזת בוגרת" של סניף נתיבות. חייתי שנים את הקסם הקרמבואי דרך אלון והאמנתי שכאימא של אלון אוכל לבצע את התפקיד בצורה הכי טובה שאפשר. ואכן כאימא לילד "מיוחד" בתפקיד רכזת בוגרת אני תמיד חושבת על כל דבר בשני כובעים".
"העבודה שלי בסניף נתיבות מושפעת בעיקר מעצם היותי אמא לאלון. אני רואה את התהליכים בסניף קודם כאמא ואחר כך כרכזת בוגרת. אני מחבקת ודואגת לפעילים שלי כמו אמא אווזה ובמקביל יוצרת קשר בלתי אמצעי וקרוב עם ההורים של החניכים. אני מוצאת את עצמי מתרגשת מאצבע של חניך המורמת בסימן לייק, או חיבוק חם של חניכה שמתרגשת וסוחפת אחריה ביטויי אהבה בצורה של קפיצות. אני מעריכה את בני הנוער הקסומים שלצידי ורואה כמה שהם מחויבים לפעילות ולערכים. הם ללא ספק הלב של המקום, קוסמים מיומנים.
"אני יודעת ממקור ראשון כמה חשוב להורים שילדיהם נמצאים במקום משמעותי, מוקפים באהבה ובחברים. הביקור שלי בבתים של החניכים וההכרות מקרוב של הורים כמוני, הפתיחות שבה הם משתפים אותי בסיפור האישי, מחזקת אצלי את תחושת שותפות הגורל, ומעצימה בי את תחושת השליחות כרכזת בוגרת. אני מאושרת בשנה האחרונה, כי אני מרגישה שאני בתנועת נוער שמשפיעה לטובה באופן משמעותי על המוני בתים בישראל.
"בקרמבו האוויר מלא ב"קסם קרמבואי" כולנו מרגישים את זה, ואותו קסם מיוחד מאפשר לנו להמשיך וליצור ביחד מקום ומשמעות לכל אדם".