שנה שלמה עברה מאז 7 באוקטובר 2023. כל כך הרבה עברנו מאז ולמרות זאת אנו מתקשים לעכל את מה שהתרחש באותו יום נורא ואת העובדה ש-101 חטופים עדיין נמצאים בשבי. 7 באוקטובר הוא טראומה לאומית שספק אם אי פעם נצליח לתפוס אותה למלוא עומקה. תערוכה חדשה שמוצגת בימים אלו במוזיאון הסובלנות בירושלים ניגשת אליה מפרספקטיבה שונה, רחבה ומרגשת.
"06:29 - מחושך לאור" מביאה את סיפור גבורתן של 35 נשים אמיצות ששרדו את אירועי 7 באוקטובר, כל אחת בדרכה. חלקן ניצולות ממסיבת הנובה, אמהות חטופים, נשים ששכלו ילדים, בעלים, הורים וחברים, וכאלה שפשוט התעוררו בבתיהן בעוטף באותו בוקר נורא ומאז חייהן השתנו ללא היכר. אחרות לקחו חלק בפעילות חילוץ והצלה, פראמדיקיות ואחיות שטיפלו בפצועים ורופאות שעסקו בזיהויי גופות במחנה שורה ואבו כביר. כולן מהוות סמל לחוזק ולגבורה, למעשי חסד ולערבות הדדית - תכונות יוצאות הדופן שאפיינו ישראלים מכל קשת החברה במהלך המלחמה הקשה הזאת. יחד הן מהוות תזכורת מרגשת לכוחו של העם להתאחד בעתות משבר ולצלוח אותן בראש מורם.
קפסולת זמן
"06:29 - מחושך לאור" היא תערוכה חזותית אינטרקטיבית ראשונה שעוסקת במלחמת חרבות ברזל. מלכי שם טוב, אביו של עומר, שנחטף לעזה ממסיבת הנובה ועדיין נמצא בשבי, הפיק את התערוכה ביחד עם הבמאים נעם שלו וקובי סיט, הצוות יצר מסע מרגש ורב-מימדי שמחזיר אותנו ל-7.10, יום שחל בשעה 06:29 בבוקר ולעולם לא יישכח.
בחלל התערוכה החשוך מוארים 20 מסכי לד של דמויות בגודל טבעי. מכל מסך ניבטת דמותה של אישה שמתחלפת בכל 5 שניות. המבקר בוחר איזו עדות ברצונו לשמוע, וברגע שהוא נוגע במסך דמותה של האישה מתקרבת אליו למפגש פנים אל פנים ומשמיעה את עדותה. את דבריה ניתן לשמוע באמצעות אוזניות אישיות בלבד. "מהרגע שנכנסים לתערוכה, נשאבים לתוך קפסולת זמן", מסביר מלכי שם טוב. "שלוש הספרות של השעה 6:29 הפכו לאייקוניות לנוכח הזוועה שהתרחשה ב-7 באוקטובר, וזה הופך קשה יותר ככל שעובר הזמן. אבל אין לנו אפשרות אחרת, זוהי משימת חיינו. אנחנו חייבים להחזיר את עומר ואת יתר החטופים הביתה".
על גיבוש התכנים לתערוכה אמר שם טוב: "ניסינו ליצור מרקם של נשים מכל תחומי החיים שיספרו את הסיפור של 7.10 ושל הימים שאחרי. התחלנו עם הנשים שניצבו בקו הקדמי - חיילות, שוטרות ונשות מקצוע מתחומי הרפואה. משם התרחבנו לייצוגים נוספים - למשל סיפורה של מרים בית תלמי, ניצולת שואה בת 88 מזיקים, ונסרין יוסף, דרוזית שמתגוררת בנגב ושעזרה ליחידות הביטחון הראשונות לזהות מחבלים באזור, וכן אמהות אבלות שאיבדו את היקר להן מכול".
מיגוניות דמה מחברות בין חלקי התערוכה ומזכירות היכן הסתתרו הניצולים במשך שעות ארוכות. מרחב נוסף מוקדש לתמונות הקשות שקלטה עדשתו של הצלם זיו קורן, שיצא באותו בוקר לשטח לתעד ולהנציח את כל מה שהיה אפשרי למען הדורות הבאים. בחדר האחרון יוצאים מחושך לאור - כסמל לעמידות היהודית וללכידות החברה הישראלית. החדר מואר בצבעי אולטרה סגול ואלפי פתקים זוהרים תלויים על הקירות, כעדות לתפיסה היהודית של ערבות הדדית. כל הפתקים נכתבו ע"י מבקרי התערוכה, שמוזמנים לתלות פתק בחלל ולכתוב את שעל ליבם. כך מסתיים הסיור: במשב של תקווה, בו כולנו מצטרפים לתפילה משותפת לימים של סובלנות, שלום וחמלה.
"באותו זמן הייתי על אוטומט - רק עכשיו אני מבינה את גודל האירוע"
אחד הסיפורים המובאים בתערוכה הוא זה של ד"ר נעמה סאמט רובינשטיין, מומחית בכירורגית פה ולסת ומתנדבת במרכז הלאומי לרפואה משפטית של ישראל, במסגרת היחידה הפורנזית של משטרת ישראל, במשך 15 השנים האחרונות. "בבוקר של 7 באוקטובר הוקפצתי למחנה שורה, שבו יש חלל מיוחד שהוכן מראש למקרה של אירוע רב נפגעים", היא מספרת. "כמובן שמיד יצאתי לדרך".
הגופה הראשונה הגיעה בשעה שלוש אחר הצוהריים. "זו הייתה בחורה יפת תואר עם איפור יפה", נזכרת סאמט רובינשטיין. "הגופה השנייה הייתה של בחור יפה תואר עם ראסטות. הם היו מושלמים, המחבלים ירו להם בבטן. עבדנו בצוותים של זוגות, אחד מאיתנו בדק את הגופות ולקח סימנים מזהים, והשני כתב את הממצאים. הבחורה שעבדה איתי ושהכתבתי לה את הממצאים אמרה לי: 'תתארי מה שצריך וזהו, אחרת לא תוכלי לעבור את זה'. באותו רגע הורדתי מסך ואני באמת לא זוכרת את הגופות הבאות, לא כמו שאני זוכרת את השתיים הראשונות".
כל 26 הרופאים של היחידה בה מתנדבת נעמה הגיעו באותו יום. בשעה שש בבוקר של יום ראשון, 8 באוקטובר, היא התכוונה לצאת הביתה - ואז הגיעו רכבים עם גופות הנרצחים מבארי. "על המקום הסתובבתי וחזרתי לעבוד", היא נזכרת. "כל הצוות שלנו עבד וזה עדיין לא הספיק".
איך הצלחת להתמודד עם מראות קשים כל כך?
"בזמן העשייה אתה עובד על אוטומט כמה שיותר מהר כדי לזהות את הגופות. רק עכשיו, בהסתכלות לאחור, אני מבינה את גודל האירוע. זה באמת לא ייאמן מה שקרה באותו יום. אני חולה על חדשות, אבל כשחזרתי הביתה בסוף לא התעדכנתי בכלום. בכל יום נסעתי הביתה, ישנתי וחזרתי שוב (למכון, ד"ב). ביום השלישי עמדתי בפקק תנועה, וצעקתי על שוטר למה הם לא מודיעים שיהיה פקק. הוא היה המום לגלות שלא היה לי מושג שביידן ביקר בארץ. הניתוק היה מוחלט".
נעמה מציינת את המקצוענות והמסירות של הצוות הפורנזי הישראלי: "היינו בקשר עם ניו יורק, גרמניה ומקומות נוספים בעולם, כולם רצו לעזור לנו, אבל היחידות הפורנזיות שלהם לא טובות כמו זו שלנו". דבר חיובי נוסף שהיא זוכרת מהתקופה ההיא זו "היכולת לעבוד ביחד בשעת צרה עם אנשים מכל מגזרי החברה הישראלית", כדבריה.
צוות התערוכה ביקש מנעמה, כמו משאר הנשים, לספר את סיפורה פעמיים - בעברית ובאנגלית, בצורה מצומצמת ובאורך של שתי דקות בלבד. "התערוכה מדהימה", היא אומרת. "זה די מטורף, כי כל אחת הכינה את עצמה, בלי הכוונה למה שהיא רצתה לומר, פשוט להביא את הזווית שלה בדרך שלה".
"הנשים עשו היסטוריה ברגע האמת"
סיפור נוסף המובא בתערוכה הוא זה של שפרה בוכריס, שוטרת מג"ב ואם ל-10 ילדים. בבוקר 7 באוקטובר בוכריס הוקפצה עקב אירוע משולב של ירי וחדירת מחבלים - תרחיש שהמשטרה התאמנה להתמודד איתו ובכל זאת הופתעה מגודל העצום של מימדי האסון. יחד עם סגנה פקד רם עמרני, הסמב"ץ רס"מ ברוך אביסהל ורס"ר המשמעת רס"ב יניב כהן, הם דהרו בשני רכבים פרטיים לא ממוגנים לעבר מסיבת הנובה. במשך 12 שעות ותחת אש הם התרוצצו הלוך ושוב בניסיון להציל כמה שיותר חיי אדם.
"רק בדיעבד אני מבינה שבזמן שאנחנו חילצנו אנשים מהאזור, הלחימה נמשכה ממש בסמוך אלינו", מספרת בוכריס. "באותם רגעים לא פעלתי על אוטומט - הבנתי כמה רע האירוע, גם אם לא תפסתי את סדר הגודל. אבל לא היה לי חשש; פשוט היה לי ברור שתפקידי לעזור, והרגשתי זכות לקחת חלק בזה". זו גם הסיבה שהיא מוחה כשאנו קוראים למה שהיא גילתה באותו יום "גבורה". "אני לא מרגישה שזה היה מעשה גבורה, ואני לא אומרת את זה בצנעה", היא אומרת. "לא הרגשתי שאני צריכה להתגבר על משהו שאני בפחד עצום ממנו. גבורה אמיתית היא מה שגילו האזרחים שיצאו מהבתים בלי שאף אחד קרא להם והצילו נפשות - שהיו שם ופחדו, ובכל זאת מצאו דרך להתגבר על הפחד".
על השאלה איך מתמודדים עם מראות קשים כל כך בוכריס משתדלת לא לחשוב. "אני אדם חזק בסך הכול, עולה על מדים יום אחרי יום ועושה מה שצריך, אבל אני יכולה לומר שהלילות שלי קשים. לאו דווקא מהמחשבה על מה שראיתי, אלא מעצב ומתסכול על עצם זה שדבר כזה קרה לנו. אני חושבת איך יכולנו להיות טובים יותר, להגיע מהר יותר, להתנהל בצורה יותר נכונה".
התערוכה החדשה מתרכזת בסיפוריהן של נשים. בוכריס עובדת במשטרה, במה שנחשב לתפקיד "גברי" באופן מסורתי - אבל היא לא רואה בכך משהו מיוחד. "לא נכנסתי לתפקיד הזה כי הוא נחשב גברי", היא מבהירה. "אני חושבת שכל אישה יכולה לעשות מה שהיא רוצה ומה שהיא טובה בו. כדי להילחם צריך לא רק כוח פיזי, אלא גם דיוק, חתירה למגע, נכונות להקרבה - ואלה לא דברים מגדריים, אלא עניין של אופי. ב-7 באוקטובר נשים עשו היסטוריה - טנקיסטיות, לוחמות, פרמדיקיות, חובשות. אבל בסופו של דבר הן הוכיחו את עצמן ברגע האמת מפני שהן עושות את זה ביום יום. בעיני זאת הוכחה שזה לא משנה אם מדובר באישה או בגבר - מה שמשנה זה מי אתה וכמה אתה רוצה לתת".
התערוכה מביאה סיפורים לא קלים, אבל בסופו של דבר יוצאים ממנה עם מסר של תקווה. איך זה קורה לדעתך?
"יש לנו עם מדהים. אני חושבת שכל אחד במדינה ניסה למצוא משהו טוב שהוא יכול לעשות בשביל אחרים - לעשות מילואים, להתנדב, להכין אוכל, לתרום לחיילים, וגם ליצור אמנות. יש פה כל כך הרבה אנשים שפועלים כדי שיהיה פה טוב, וגם אם אני לא אסכים עם חלק מהדעות שלהם, עצם זה שהם עושים את זה מתוך אהבה, מתוך רצון לחיבור ולרעות - זה הסוד שלנו. כל אחד עושה מה שהוא יכול, ואני חושבת שזו המטרה של התערוכה: לחזק ולתת תקווה. חשוב להיות מבצעיים ומקצועיים, אבל בסוף הרוח היא זו שמנצחת".
מוזיאון הסובלנות בירושלים: מפגש בין קצוות החברה הישראלית
התערוכה "06:29 - מחושך לאור" מוצגת כעת במוזיאון הסובלנות בירושלים. המוזיאון ממוקם בטבורה של העיר, בסמוך לגן העצמאות ולשכונת ממילא, ובבנייתו הושקעו כ-230 מיליון דולר. המוסד המרהיב הוקם ביוזמת הרב מרווין האייר, שהקים את מוזיאון הסובלנות בלוס אנג‘לס, ולארי מייזל, פילנתרופ ואיש עסקים יהודי אמריקאי מקולורדו, ומנכ"לו הוא יהונתן ריס. בחזונו, המוזיאון הוקם על מנת לדון בבעיות של החברה הישראלית, בהתנגשות בין דתות, בין תרבויות ובין דעות שונות, והכול במטרה לעודד שיח של לקיחת אחריות על קידום זכויות אזרחיות.