קוראים לי מרב דוידסון, נולדתי וגדלתי בירושלים. עוד כילדה במטבח בבית הורי שבירושלים, חקרתי את סודות הבישול וקורבנות מאושרים נהנו, ולפעמים סבלו, מארוחות פאר.
בזמן שרותי הצבאי באילת יזמתי חוג בישול לילדים ונוער בסיכון וכבר בחופשת השחרור נכנסתי לראשונה לעבוד במטבח מקצועי במסעדה איטלקית באילת.
מאילת חזרתי לירושלים הישר לפיגומי מסעדת מחניודה.עוד לפני שנפתחה אני התדפקתי על הדלתות, עזרתי בצביעתן ודרכן נכנסתי לעבודה אינטנסיבית שלאחריה הבנתי שאני ממשיכה כעצמאית.
עבדתי מהבית תקופה ופיתחתי קונדיטוריה בייתית וצנועה, עברתי לת״א, "ושתי" נפתחה, הרומן התחיל והיום הוא בשיאו.
יפו. ממש ליד כיכר השעון. ים. שמש. שקיעה. עכשיו כשהתחיל קצת החורף, זאת שקיעה שמדברת לעולם בצבעי כסף וורוד.
קצת כמו במנה של המליטות שמשוחות ברוטב רימונים. בשמים, כרגיל, הכול הרבה יותר יפה. מולנו מקימים עכשיו מלון בוטיק חדש, במבנה שהיה פעם משטרת יפו. בחצר המצעדים המפורסמת ששכנה בתוך המבנה ההיסטורי צילמו את השוטר אזולאי. שייקה אופיר-אזולאי הזיל דמעה כשעמד לפרוש מהמקצוע וכולם בכו איתו. היום, כבר אין הרבה זמן לבכות.
יפו מתחדשת. תל אביב כולה מתחדשת והולכת. אפילו ירושלים – העיר שממנה הגעתי לפה לפני שנתיים בערך מתחדשת בדרכה.
כולם מנסים להמציא את עצמם מחדש. כל הזמן. כאילו שאם תעמוד דקה במקום ותשאל את עצמך מה הלב שלך רוצה – המציאות תדהר לפניך ותשאיר אותך עם עגלת קניות ישנה מאחור.
אז החלטנו לצאת מהמרוץ הזה ופשוט לעשות את מה שאנחנו אוהבים. אנחנו מאוד אוהבים אוכל טוב, כזה שנותן את כל הכבוד לחומרי הגלם של החיים ורק מציע להם תפנית קלה בעלילה. אנחנו אוהבים מוזיקה מכל מיני סוגים, לפי המצב רוח. אנחנו אוהבים אנשים, אוהבים לראות אותם נהנים. וחוזרים.
לא המצאנו את הגלגל. אבל אנחנו מאוד אוהבים את הגלגל שלנו שקוראים לו ושתי. הפמיניסטית הראשונה בהיסטוריה. אישה שויתרה על הכתר בשביל ללכת אחרי ליבה. כן ירבו.
תודה לאמריקן אקספרס שרואים ותומכים