לפני כמה ימים קרה לי דבר מעניין: ראיתי סרט. הייתה לו עונה אחת עם פרק אחד. התיישבתי מול המסך, והכל ניתן לי על מגש: גיבורים, נבלים, אקספוזיציה, עלילה, סיבוך, טוויסט, התרה, רולר, סיגריה, טוויטר, לישון.
בינתיים ב-HBO: סוסים דוהרים על פני מישורים מאובקים. אישה יושבת בחדר חשוך קשורה לכיסא. קול מסתורי מהדהד: "את יודעת איפה את?" היא עונה: "אני בתוך חלום". האם למישהו מהצופים יש מושג מה קורה? לא. מתי יהיה להם? אני מניחה שבסביבות s04e10.
מסכמים את 2015 ב-mako:
זה לקח 16 שנה, אבל זה קרה. 2015 הייתה השנה שבה "תור הזהב של הטלוויזיה" קפץ את הכריש. בזמן שהקולנוע הלך ונעשה פופולרי, מסחרי ורדוד, הסדרות נעשו מעמיקות ואיכותיות יותר, ואז איכותיות עוד יותר, ואז מעמיקות אפילו יותר, ואז ממש ממש מעמיקות באופן בלתי נסבל. יוטורנט ונטפליקס, שהיו פעם החלק הכיפי של היום, הפכו למחוזות ארוכים, מתמשכים ותובעניים של דרמה משתרכת, עמוסה בצילומי אווירה, אקספוזיציות אינסופיות ומשפטים סתומים הנאמרים בקול צרוד. גם בחורף הקרוב ישטפו את המסך שלנו ערב אחר ערב נופים מרהיבים במזג אוויר קשה ("בלש אמיתי", "פארגו"); דמויות גבריות מופנמות בחליפות ובמעילים יפים שמסתירות שריטה אפלה ("רצח בדם קר", "בלש אמיתי"); חוקרות יפות עם סוד טראומטי בעברן ("קצה האגם", "אלו שהורגים", "The Fall"); שחזור תקופתי מדויק שגובל בהפרעת אישיות ("דה ניק", "אימפריית הפשע", העונה השנייה של "פארגו"); אווירה מסתורית ומהורהרת עם מוזיקה עמומה ברקע ("בית הקלפים", "הנותרים", "הרומן" – אלוהים ישמור, תשכבו כבר ותעזבו אותי בשקט); עשרות דמויות משנה מורכבות נורא ("טרנספרנט" – מה רע בכמה דמויות משנה שטוחות שתפקידן לקדם את העלילה?); וכמובן, אלימות ("נרקוס", "שובר שורות", "סמוך על סול", "משחקי הכס", "משחקי הכס", "משחקי הכס"...) - אלימות גרפית שמכבידה על הלב ומקפיאה את הדם, ובסוף עוזבת אותך עם תחושת מחנק. האלימות הזאת - מרשימה מבחינה הפקתית ככל שתהיה - מעבירה אותך תהליך רגשי פשוט כמו מכת אגרוף, וגורמת לך להתבלבל בין חוויה משמעותית ובעלת ערך לבין זעזוע רב עוצמה שמתפוגג מהר.
את הסדרות של תחילת ואמצע תור הזהב של הטלוויזיה אפפה תחושה של משהו חדש לגמרי. ראינו את הפרק הראשון של "הסמויה", "מד מן" ו"הבית הלבן" וידענו שלא ראינו דבר כזה אף פעם. אבל עכשיו, הכל מרגיש ונראה כמעט אותו דבר.
ימי פארגו האחרונים
בהתחלה עוד הקפדתי ללוות אל מותן את הסדרות הוותיקות יותר, ופשוט לא הצלחתי להוסיף אליהן חדשות. בשנה האחרונה התחלתי והפסקתי לצפות ב"הנותרים", "פארגו", "טרנספרנט", "בלש אמיתי", "הרומן", "קצה האגם", "דה ניק", "שובר שורות", "הסקס של מאסטרס" ו"הג'ינקס" התיעודית; אחר כך נטשתי בייאוש גם את "בנות", "בית הקלפים", "הומלנד" ו"כתום זה השחור החדש". את הפרקים האחרונים של "מד מן" הרצתי מהר כדי להגיע לסוף. אני עוברת על הסדרות בנטפליקס וחושבת: למי יש כוח, אני אקרא ספר. צפיית בינג', שעד לא מזמן הייתה עבורי מילה נרדפת לסופשבוע מדהים והדבר היחיד שבא לי לעשות כל הזמן, נשמעת לי עכשיו כמו עונש; כשמדובר בתכנים מתישים כל כך, אני צריכה יום להתאוורר בין פרק לפרק.
יכול להיות שזו רק אני? אולי, אבל כבר לא נראה לי: אני קהל היעד של הסדרות האלה. הסרטים האהובים עליי הם אלה שאנשים אומרים עליהם "סרט מוזר, לא קורה בו כלום". אני אוהבת את האווירה הנינוחה והנעימה של האקספוזיציה - זו שנמשכה, למשל, על פני כל שלוש העונות הראשונות של "מד מן". עלילה זה מעייף, מסעות זה משעמם והרפתקאות זה לבנים. אין לי בעיה, בדרך כלל, עם יצירות תובעניות. והנה, הגיע השלב שבו גם אני שואלת את עצמי אם לפני שאדע מה השלב הבא בעלילות פרנק אנדרווד עליי להתמנות לביוגרפית הרשמית שלו. הבעיה מתחילה, אולי, כשהתובענות היא לשם תובענות, כדי להרשים את הצופה, ואין לה באמת כיסוי.
כדי להבין למה הסדרות נהיו מתישות כל כך צריך להבין את המצב של תעשיית הטלוויזיה האיכותית. אנחנו רגילים לחשוב על טלוויזיה כעל מדיום שהולך ומתדרדר, כזה שבניסיון להשיג עוד ועוד רייטינג יורד כל שנה עוד יותר נמוך. אבל האמת היא שזה לא לגמרי נכון. למעשה, ברשתות הכבלים והסטרימינג קורה בשנים האחרונות משהו אחר לגמרי.
ככה זה היה נראה אם "מד מן" הייתה סיטקום מטופש:
פעם, הספרות הייתה הזירה שבה החברה דנה בסוגיות שברומו של עולם, מחטטת בפצעים הכואבים של עצמה, ומספקת לאנשים את האפשרות לפענח את עצמם ואת הזהות שלהם. היום זו הטלוויזיה. אבל כמות הסדרות בנות השבע-עונות-כפול-חמישים-דקות-לפרק שאדם מסוגל לצפות בה מוגבלת מאוד. עוד ועוד הפקות חדשות מנסות להיכנס לרשימת הצפייה שלנו, וכל עונה הן מושקעות ויקרות עוד יותר מהעונה שלפניה. כדי להחזיר את ההשקעה, הן חייבות לא רק להביא מספיק רייטינג – אלא גם לייצר באזז מטורף, להשתחל לרשימות "הסדרות שחייבים לראות" שמתפרסמות בעיתונים ובאתרים בתחילת העונה, ולהרשים את הבלוגרים, את מבקרי התרבות ואת קובעי הדעה.
העומס הזה כבר מכונה בחו"ל "בועת הטלוויזיה": בשנה הקרובה יעלו למסך יותר מ-400 סדרות חדשות – מספר שיא, שכולל רק סדרות מתוסרטות, בלי ריאליטי, בלי טוק שואו, בלי דוקו. זו הייתה עלייה תלולה מאוד: ב-2009 יצאו 211 סדרות, וב-2014 לא פחות מ-371 סדרות – ומי שירצה לצפות בכולן יצטרך לעשות את זה 24/7, ולא יסיים גם אחרי שנה שלמה של צפייה רצופה.
אבל מטבע הדברים, לא כולם מת'יו וינר ודייויד סיימון (יוצרי "מד מן" ו"הסמויה", בהתאמה). במרוץ אל רשימות "הסדרות שחייבים לראות" התפתחה שפה שמשדרת לקהל: הנה, יש פה איכות. כל המרכיבים שמנינו קודם הם חלק מהשפה הזאת - אווירה שמזכירה את "טווין פיקס", מתח בין-גזעי שמזכיר את "הסמויה", גבריות עצורה, נשיות מסתורית, תקופתיות ועיצוב מוקפד. ואני מרשה לעצמי גם לנחש שכיוון שקהל קובעי הטעם מונה יחסית הרבה גברים בני 30 פלוס-מינוס, הטעם הזה כולל גם אלימות והתעללות. זה טריק ש"מד מן" המציאה, והפעילה בתחכום רב בעונה הראשונה שלה: תן לצופה להתחרמן מההטרדות המיניות תוך כדי שהוא מרגיש נעלה כיוון שהוא מגנה אותן. כעת הטריק הזה מופעל על כולנו במהלומות פטיש, כשאלימות מתחזה לנועזות אמנותית.
עומסים בלוח השידורים
התגובה להצפה הזאת היא בלתי נמנעת: לא רק אני, אלא עוד אנשים יוותרו על הצורך להיות מעודכנים, יתעייפו ויתייאשו מלעקוב אחרי עוד ועוד סדרות חדשות. מה שנכון לתפריטי סושי נכון גם לטלוויזיה עילית: כשלאנשים יש יותר מדי אפשרויות בחירה, הם קופאים ומתייאשים. ואת זה לא אני אומרת; אמר את זה ג'ון לנדגרף, נשיא ערוץ הכבלים FX, שנחשב לגורו בענייני טלוויזיה אמריקאית.
עידן ה-VOD והסטרימינג הבטיח טלוויזיה דמוקרטית, שבה אין לוח שידורים קבוע מראש וכל אחד רואה מה שהוא רוצה מתי שהוא רוצה. אבל ההבטחה הזו לא התממשה – כולנו בחרנו לראות פחות או יותר את אותן סדרות, כל הזמן. כל עוד הייתה סדרה אחת או שתיים (מקסימום חמש) שנחשבו להכי טובות בטלוויזיה, ולראות אותן היה בגדר חובה לכל צרכן תרבות ובידור, עקבנו. אבל כשיש 20 – זאת פשוט עוד מטלה שאין לנו מספיק זמן לבצע. ואם אין שיחת ברזייה ביום שני בבוקר על הפרקים שהשתחררו לרשת בראשון בלילה, זה כבר לא אותו דבר. הנפילה, אומר לנדגרף, בדרך.
מה הדבר הבא? סדרות קלות יותר לצפייה, כמו "בתוך איימי שומר" ו"ברוד סיטי", למשל, הולכות ותופסות את הבמה כצפיית החובה החדשה, כזו שצריך לעקוב אחריה כדי להיות עם היד על הדופק. אפשר לראות את המגמה הזאת גם בפרץ הנוסטלגיה המשונה והמפתיע ל"בנות גילמור". אולי מודל הרווח החדש שיצרו אמזון ונטפליקס יאפשרו לתור זהב חדש של סרטים ומיני סדרות לפרוץ. אולי הפודקאסט "Serial", שהיה בשנה שעברה הפודקאסט המצליח בעולם ועלה השבוע עם עונה, יהפוך לשטף בתחום הדוקו. אולי הכיוון שהלכו אליו פארו ובלש אמיתי - סיפור חדש כל עונה, במקום עלילה שמסתבכת ומסתבכת, הוא הפתרון. ואולי לא. אולי פשוט ראינו מספיק.