"בהלוויה הייתי בחצי הכרה, פשוט לא הבנתי מה קורה, לא ידעתי אפילו מי מחבק אותי, אבל כל חיבוק נתן לי להתפרק ולהוציא את הכל החוצה, הנה איתי שלח לי אנשים שאוהבים אותי ואנשים שיתמכו בי, רציתי להיקבר יחד איתו". סמ"ר איתי סעדון ז"ל בן ה-21 נפל בקרב ברצועת עזה כמפקד טנק בעוצבת עקבות הברזל (401). בנופלו הניח משפחה ובת זוג, ליזה פידלר. ליזה משתפת אותנו באדם הנדיר שאיבדה ובמסע העצמי שלה לחיים החדשים בצל השכול.
"איתי היה בן אדם מיוחד מאוד, הוא האמין ברדיפה אחרי החלומות הגדולים", מספרת ליזה, זוגתו של איתי ז"ל. "למשל, מגיל 5 הוא ידע שהוא עומד להיות טייס. כולם חושבים, 'טוב זה חלום של ילדים שייעלם', אבל אצלו זה לא נעלם, גם כשהוא קיבל לאו מחיל האוויר זה לא עצר אותו, הוא דבק בזה כל החיים שלו, הוא קם מזה, אמר 'זה לא יעצור אותי מלהגשים את החלומות שלי' ומצא קורס טיסה מתאים בקנדה". לליזה ולאיתי היו תוכניות רבות, הם תכננו להתחתן ולהתגורר בצפון הארץ, חבל ארץ שאהבו במיוחד. אך 7 באוקטובר שינה את הכל.
"אני הייתי בבית ואיתי היה באימון ברמת הגולן. זאת הייתה השבת האחרונה שלו, הוא התנדב לסגור אותה בתור השבת האחרונה עם החברים והפלוגה שלו – ואז פרצה המלחמה. לקראת הערב הם ירדו לדרום ומדי פעם הוא עדכן אותי שהכל בסדר, הוא גם אמר לחברה טובה שלו שתתקשר איתי, כי ממש כאב לו שאני לחוצה ודואגת לו מאוד". איתי נלחם בחזית הדרום כמפקד טנק בגדוד 52 ונפל בקרב בצפון הרצועה ב-2 בנובמבר.
"קיבלתי את ההודעה הנוראה באמת בצורה הכי מתחשבת שיש", מספרת ליזה על היום הנורא ההוא. "ההורים המדהימים שלו אספו את עצמם בכל הכוחות המעטים שהיו להם ונסעו עד אליי, התקשרו אליי שאפתח את הדלת בחמש בבוקר, פתחתי והבנתי שקרה משהו. ממש ציפיתי לשמוע שאנחנו הולכים לבקר אותו בבית החולים ושהוא יפסיק להילחם, אבל המבטים כבר אמרו מה קרה באמת. אני התפרקתי, ואז היה לי ניתוק מכל הרגשות לרגע, ואז בכי מטורף, ואז עוד פעם ניתוק מכל הרגשות. זאת תחושה שאי אפשר לתאר, ואני באמת לא מאחלת לאף אחד לדעת מה ההרגשה".
על אף השכול מנסה ליזה להיאחז בזיכרונות הטובים שלה מאיתי ומההשפעה שלו על אנשים ועליה בפרט: "אני אזכור תמיד את הדאגה שלו אליי, חוויתי את האהבה הראשונה הכי טובה שיכולתי לבקש, הוא גרם לי לאהוב את עצמי. הקשר עם המשפחה שלו התחזק, אני נפגשת איתם פעם בכמה שבועות, אנחנו עושים ארוחות משפחתיות, הם ממש כמו המשפחה השנייה שלי, והם תמיד יהיו המשפחה שלי, לא משנה מה, גם כשאמצא אהבה חדשה, ברור שהם יוזמנו לחתונה. אני הכי שמחה שיש לי אותם".
בנות זוג רבות איבדו את יקיריהן מתחילת המלחמה, רבות מהן חסרות מעמד רשמי. העמותה "הותיר אחריו חבר.ה", שבה נעזרת גם ליזה, מנסה לתת להן כלים לקראת המסע לחיים החדשים בצל השכול. "בלי העמותה, אני לא יודעת באיזה מצב הייתי היום, חצי שנה אחרי האסון. הם גם מספקים לנו טיפול פסיכולוגי, וזה באמת ממש עוזר וגם נותן לנו מענה עם קבוצת תמיכה, שיש בה בנות באותה סיטואציה בכל מיני גילים, בכל מיני סטטוסים בחיים. האיחוד הזה שלנו יחד נותן לנו כוחות ומסביר לנו שיש עוד אנשים שמרגישים את אותו הדבר. שאנחנו לא לבד ושיש תמיד מישהו שיבין אותך. זה הכי טוב שיכולתי לבקש".
ליזה השתתפה לאחרונה בסרטון של העמותה, שכעת נאלצת לטפל במאות מקרים ופונה לאנשים באותו המצב שיפנו לקבל עזרה. לתרומה לעמותה