הקצין שאיבד אח בלבנון ונאבק להכרה במלחמה: "האות לא עניין, מה שעשינו שם נעלם"

מאי 1996, זמן קצר לפני חג השבועות. סרן מנחם שכטר, אז קצין חי"ר ומדריך בקורס מפקדי פלוגות, מסיע לתל אביב את אחיו הצעיר, סגן ישי שכטר, שהיה אז מפקד צוות בחה"ן נח"ל. ישי רצה להוציא רישיון לאופנוע ואחיו לקח אותו לעיר הגדולה כדי לחפש מקום מתאים לכך.

"אני נהגתי ולידי ישבה חברה של ישי, שישב מאחור", נזכר מנחם. "התחלנו לדבר בקודים כדי שהיא לא תבין ואז הוא אמר לי משפט שאני לא אשכח בחיים: 'ההסכם הזה יהרוג אותנו. אנחנו רואים אותם (את חיזבאללה) חמושים בכפרים, ומה שהיה מותר לפני חודש אסור עכשיו. אנחנו לא יכולים לפעול'".

ההסכם עליו האחים שכטר שוחחו ברכב, היה הבנות שנחתמו אחרי מבצע 'ענבי זעם', שהסתיים כחודש קודם. "שאלתי אותו מה אפשר לעשות וישי ענה, 'אין מה לעשות אנחנו נמשיך לצאת למארבים ולפעול. נמשיך לעשות את אותו הדבר למרות שהמציאות השתנתה".

במסגרת ההבנות נאסר על צה"ל לתקוף אזורי אוכלוסייה ותשתיות בלבנון. חיזבאללה, כפי שהאחים שכטר ראו בעיניהם, הפר את ההסכם וניצל את ה"הגנה" שקיבל מישראל, כשצה"ל לא ידע להתאים עצמו למציאות החדשה.

אותה שיחת קודים ברכב בדרך לתל אביב הייתה הפעם האחרונה שבה האחים לבית שכטר נפגשו. חודש לאחר מכן ב-10 ביוני 1996 סגן ישי שכטר ז"ל נהרג בלבנון, כשהוביל את חייליו והוא רק בן 21.

שם פאה של אמא ומחקה אותה

שישה בנים ובנות היו להורים שרה חיה ז"ל ויצחק יהודה שכטר. "קבוצת הוואטסאפ של האחים נקראת היינו שישה. אנחנו מאוד ציניים והומור שחור זה חלק מהחיים שלנו", מספר מנחם בראיון על סיפורו האישי והמשפחתי לרגל יום הזיכרון.

הוא עצמו החל את שירותו הסדיר בעורב צנחנים ואחרי קורס קצינים היה בין השאר מפקד פלוגה וסגן מפקד יחידת דובדבן. כיום הוא סא"ל במיל' המשרת כקצין אגף המבצעים של אוגדה 99. מבוגרי לבנון שניהלו את המאבק להכרה בקופת רצועת הביטחון כמלחמה.

כשמנחם היה בן 14 וישי בן 10, המשפחה עברה מחיפה להר ברכה ולאחר מכן לקדומים. "ישי תמיד היה הילד הקטן, הצנום והנמוך, בניגוד אליי, הרחב עד היום", שיתף בחיוך. "תמיד הוא היה ילד קטן ממדים עד שפתאום בגיל 17 הוא גדל ונהיה גבוה עם כתפיים רחבות. גבר רציני. היה לנו קשר טוב במיוחד כשהתגייסתי לצבא".

מנחם מספר שהיה ברור להם שילכו לשירות משמעותי. "גם אבא שלי היה צנחן שנלחם בגבעת התחמושת ועד לבנון הראשונה, אפילו בלבנון של רצועת הביטחון". לשירותו הצבאי של ישי עוד נגיע, אבל עוד לפני מנחם מספר על אחיו שהיה ילד אוהב חיים והומור.

"אמא שלי דתייה שהלכה אז עם פאה. כל ארוחת שישי ישי היה לובש שמלות שלה, שם את הפאה שלה, לוקח מטאטא ומחקה אותה צועקת עלינו לסדר את הבית וכל מיני כאלה".

ההומור של ישי לא הסתכם לדבריו בזה. "הוא היה מצטלם בכל מני פוזות מביכות, כותב 'ישי החתיך' בכל מיני מקומות. תמיד אהב להיות במרכז ובמוקד. לחלוטין אהב את זה".

מצד שני, סיפר שאחיו ידע גם להיות רציני ואחראי. "הוא היה מדריך בשכונת התקווה במסגרת תנועת בני עקיבא, כשעבורו זאת הייתה שליחות. היה לו ברור, אולי גם בגללי, שיהיה קרבי וקצין. כשהתגייס לצבא הוא השתנה לחלוטין והפך לגבר רציני".

ישי שכטר התגייס לצוות שייצג את כור ההיתוך שצה"ל היה גאה בו. "צוות מיכה (מפקד הצוות היה תושב קרית ארבע) שילב חילוניים לחלוטין וגם דתיים, כשעד היום אנחנו בקשר עם הצוות שאיגד בתוכו משהו מיוחד".

ישי עולה ללבנון בפעם הראשונה כלוחם בפלחה"ן נח"ל (פלוגת הנדסה של סיירת החטיבה). "בשנים ההן לבנון הייתה העיקר וכל לוחם רצה להגיע לשם. אני אישית הגעתי ללבנון כבר ב-1991 ולאחר מכן כמ"מ וסמ"פ, אז יצא לנו לדבר הרבה לפני שהוא עלה לשם וגם תוך כדי. עיקר השיחות שלנו היו על תחושות. כל מי שהיה אז במוצבים ויצא למארבים, ראה בגב שלו את יישובי הצפון. היה ברור למה אנחנו שם".

מנחם נזכר בשיחות עם אחיו. "דיברנו הרבה על הקור בלבנון, על החושך שממש אפשר לגעת בו, זה שכל אבן ושיח יכולות להתפוצץ עליך, הטילים. לא פחדנו למות שם אבל בהחלט הרגשנו את הסכנה שהייתה באוויר".

אחרי הקו ישי יצא לקורס קצינים. "אני הייתי מ"פ בבה"ד 1 והיו לנו שם שיחות של שעות", נזכר מנחם. "הרבה פעמים הוא היה מגיע למשרד שלי באמצע הלילה כשאני לא שם. לא פעם מצאתי אותו ישן על הכיסא שלי, הוא היה מתעורר ואומר 'רציתי להגיד לך לילה טוב' והולך. היו שיחות נפש ארוכות על דילמות, איך להתנהג עם חיילים, להוביל אותם ולהכין אותם ללבנון".

ההתקלות הקטלנית בעיקול הבז

כשישי שכטר חזר למוצב דלעת בלבנון כקצין, המציאות הייתה שונה ממה שהכיר שנה קודם. הבנות ענבי זעם שינו את המשחק וצה"ל התמגן בתגובה לאירועים שגרמו להרוגים רבים.

חיזבאללה היו רחוקים שנות אור מהמחבלים לבושי הג'ינס והאפוד שהיו יורים בקלאצ' ונמלטים אי שם בשנות ה-80. גם יותר טובים מאלה של תחילת שנות ה-90. זה היה חיזבאללה מקצועי יחסית ובמודיעין ידעו על זה היטב, אבל זה לא הוטמע ברמת השטח.

כפי שמנחם ציין בתחילת הכתבה, צה"ל הפך צבא מגיב לאירועים והמשיך לעשות בדיוק את אותו הדבר, למרות שהמצב השתנה. כשמנחם מספר על ההתקלות בה נהרג אחיו, הוא עושה את זה בטון ענייני של קצין. מצמרר. הוא למד היטב את האירוע ואת התחקיר הצה"לי, שלא היה פשוט לקריאה.

בשבוע הראשון של יוני 1996 סגן ישי שכטר הוביל את הצוות שלו לסדרת מארבים מתישים מצפון למוצב דלעת, כדי לאבטח פעילות מבצעית של יחידת שלדג.

לאחר מכן הגיע מידע מודיעיני על כוונת חיזבאללה לפגוע בשיירה לוגיסטית שתגיע למוצב ב-11 לחודש. הצוות של שכטר נשלח בלילה שבין ה-9 ל-10 "להשכיב" מארב בנקודה המכונה "עיקול בז" מדרום לדלעת.

הרעיון המבצעי היה לחסום את דרכם של המחבלים מלהגיע לעיקול ולפגוע בשיירה. המארב יצא לנקודה בה זה נעשה פעמים רבות על ידי כל הכוחות, כולל הליכה באותו ציר וחזרה למוצב. מה שהצוות לא ידע, הוא שאנשי חיזבאללה הקדימו אותם והתמקמו באותה נקודת מעבר הכרחית, לילה לפני הכוח.

"למארב יצא הצוות של אחי, 12 לוחמים ובנוסף קצין בשם ליאור רמון שישי חפף על הגזרה. הם שכבו במארב שעבר בלי אירועים, כשבכל התחקירים כתוב שהם עבדו טוב. בסיום הם התקפלו חזרה לכיוון המוצב", מספר מנחם, שוב, בטון מאוד ענייני שלא מסגיר את הרגש.

"בחזור, הם היו צריכים לעבור ב"שטח מת" ונמוך שלא ניתן לצפות אליו מהמוצבים. לפני המעבר, הכוח העיקרי נשאר מאחור וישי יצא לסרוק את השטח עם חוליית החוד".

מנחם ממשיך ומתאר: "לפני שהם יצאו לסרוק ישי זיהה משהו. הקפיא את הכוח ותצפיתן יחמ"מ (יחידת מודיעין מטרות) שצורף אליהם הוציא אמצעי תצפית. אבל הם לא ראו כלום". יש לציין שמדובר בחושך מוחלט ובשטח סבוך מאוד עם 'בולדרים' גדולים.

הכוח העיקרי נותר מאחור וישי נכנס לנקודה הבעייתית בשטח עם החולייה שלו. כשהתקדמו, נפתחה לעברם אש. ישי שכטר נפגע במכת האש הראשונה מכדור בפלג גופו התחתון, פציעה קטלנית שהסיכוי לשרוד אותה נמוך מאוד. למרות מצבו הוא צעק להסתער ובעצמו קם, אז ספג כדור נוסף בפלג גופו העליון ונהרג.

"בזמן הזה", ממשיך שכטר, "חוליה נוספת שהתמקמה בצד פתחה באש מקלעים ו- RPG על הכוח העיקרי שנשאר מאחור". תחילה הכוח חשב שמדובר שהירי הנוסף הגיע ממוצב צד"ל וצעקו לעברם לא לירות, אולם מהר מאוד התברר שמדובר בחוליה נוספת.

"כל הכוח הקדמי נפגע קשה, הקצין הנוסף רמון נהרג, יניב רואימי ועידן גבריאלי נהרגו גם הם ו-4 חיילים נוספים נפצעו, ביניהם הקשר דודי שנפצע קשה מאוד ומכשיר הקשר שעליו ניזוק. לאחר מכת האש אחד החיילים הצליח לחלץ לאחור לסמל", מתאר שכטר את רגעי הדרמה.

הסמל, שמואל קרויטורו, שפיקד על הכוח שנשאר מאחור, הבין שהכוח הקדמי נמצא במקום נחות. הוא נשכב עם הכוח שלו, ביניהם המאגיסט אשל בן משה, כשהם יורים לעבר המחבלים.

"אשל מיקם את המא"ג על הסלע וכולם ירו. כשהם הרגישו שהסלעים מאחוריהם נפגעים מאש האויב, הבינו שיש חוליה בצד. בצרור הבא נפגע אשל ונהרג. ברגע זה היו לכוח חמישה הרוגים ביניהם מפקד הצוות וחמישה פצועים בדרגות שונות. רק שלושה חיילים לא נפצעו. סמל הצוות שמואל, החייל שחילץ ממכת האש מקדימה והחובש שטיפל בפצועים הקשים ביותר".

שמואל עלה מול החמ"ל של הפלוגה בדלעת בתחילת ההיתקלות ופעם שנייה דיווח על הנפגעים. בפעם השלישית אמר: "אם אתם לא מגיעים לפה לחילוץ עכשיו, לא יישאר את מי לחלץ".

מנחם מספר ש"לאחר הדיווח לחמ"ל נפגע הסמל מכדור שקיבל מאחור וראה חור בחולצתו בכתף מאחור. פתאום החובש צעק שהוא מזהה תנועה באזור הנפגעים. המחבלים ניסו לגרור את אחת הגופות של ההרוגים ושמואל הפצוע ירה לעברם. אח"כ התברר שהגיעו עם חומרי הרדמה לחטוף חייל".

מנחם מספר שבתחקיר עלה שמחבלי חיזבאללה ראו את הכוח כשיצא למארב והחליטו שלא לירות עליהם. "הם החליטו לחכות שם שיחזרו מהמארב וכשזה קרה הם פתחו לעבר באש מטווח של 3-5 מטרים".

"אבא שאל מי מאיתנו נהרג"

באותו הלילה שכטר הרגיש באופן לא מוסבר שמשהו קרה. "חנכתי אז קורס מ"פים בביסל"ח וערב לפני דיברנו על זה שיש לי אח קצין בנח"ל. הלכנו לישון אבל לא יודע למה התעוררתי בארבע וחצי ולא הצלחתי לחזור לישון, אז יצאתי לרוץ 20 ק"מ. אחרי זה התקלחתי והעברתי שיעור בכיתה".

מנחם מעביר שיעור כשלפתע נכנס מפקד הקורס, "הוא עומד מול הכיתה עם הגב אליי ואומר אני חייב לעדכן אתכם שהייתה התקלות בדלעת ושני מפק"צים נהרגו, שיש עוד הרוגים. עכשיו הוא מכיר אותי ויודע על אחי אבל הוא לא קלט".

את התחושה המצמררת שכטר לא שוכח. "אני עומד שם מול הכיתה ופתאום מרגיש שהדם יוצא לי מהגוף. שאני לא מצליח להחזיק את עצמי. לפני שאני נופל ברחתי מהכיתה. פתאום מפקד הקורס קלט ורץ אחרי. גם החניכים בכיתה, חלק היו חיילים שלי, הבינו. המפקד ניסה לדבר איתי ואמרתי לו עזוב, מהבוקר הרגשתי משהו". אז התקרב אליהם מפקד ביסל"ח ולידו פסיכולוגית. "אני זה שהולך אליו ואומר לו, אני יודע. אח שלי נהרג".

משם מנחם יצא לעדכן את ההורים שלו על הטרגדיה שפקדה את המשפחה. "קצין העיר הודיע לאבא שלי ששאל אותם מי מהם. אף פעם לא סיפרנו להם שאנחנו בלבנון, לכן שאל את זה. הרבה פעמים אבא שלי היה נוסע על דעת עצמו לגבול לבנון כדי אולי לפגוש אותנו. להבין מה עבר על ההורים. אחרי ששאל מי מהם אמרו לו ישי. אז הוא אמר שצריך להודיע לכולם".

בשנים ההן לא הייתה מודעות לשכול של אחים. "אחי הקטן היה בכיתה ז'. אז שלחו לו את המורה שהיה קרבי ובעצמו אב שכול, הוא ישב מולו ופשוט אמר לו 'אח שלך נהרג'. ככה. אף אחד לא ידע אז מה עובר על אחים".

בינתיים אבא שלו נסע עם קצין העיר לאמא שלו, שהייתה אז בלימודים. "קראו לה למשרד. אחרי זה היא סיפרה לנו שהלכה למשרד והרגישה שכל העיניים נעוצות בה. במשרד הודיעו לה שישי נהרג ואז היא זרקה את הפאה שלה על קצין העיר וקרעה את הבגדים. עוד לפני היא החליטה שזה מה שתעשה אם אחד הילדים שלהם ייהרג".

הסיפור על אמא שלו מצמרר במיוחד. "מאז היא לא חבשה פאה שזו החלטה משמעותית במגזר הדתי, כדי שיראו איך השערות שלה הופכות אפורות. זה מדהים, אחרי שבעה ימים השער שלה פשוט הפך אפור כולו".

הרגע הזה שדיבר על אמו שנפטרה אחרי שנים, היה הפעם הראשונה בשיחה שלנו שהוא נשבר ודמעות נראו בעיניו. הטון הענייני של הקצין שתיאר בפירוט איך אחיו נפל. הטון הזה נעלם.

לאחר נפילתו של ישי החליטו האחים שכטר "לחיות עם ישי" כפי שהם מגדירים. לזכור תמיד אבל גם לדבוק בחיים. "להורים היה קשה מאוד לשמוח. הם ניסו לשמור על איזו שמחת חיים בשביל הילדים האחרים אבל לא תמיד הצליחו. אנחנו האחים רוצים לחיות וזה שאנחנו חיים לא אומר שנשכח את ישי".

לפני כחודשיים מדינת ישראל הכירה, באיחור של 20 שנה, בתקופת לבנון כמלחמה. מנחם שכטר היה ממובילי המאבק להכרה במלחמת ההתשה הלבנונית.

"המאבק לא היה רק בגלל ישי וגם אות המלחמה שהחליטו להעניק לא עניין אותי", הוא מסביר. "אבל מה שעשינו בלבנון נעלם לחלוטין. הבנתי שאין ברירה ואנחנו חייבים את זה לנופלים, למי שהיה שם ולעם ישראל והדורות הבאים, כי אנחנו לא נהיה פה לנצח".

לדבריו השלכות המאבק ניכרות הרבה מעבר להחלטה להעניק אות מלחמה. "אני יודע שביחידה לטיפול בהלם קרב הגיעו בעקבות הפרסומים אלף פניות לעזרה כשעד אז הממוצע עמד על 10 בשנה. פתאום הגיעו אליי סטודנטים וד"ר כדי לדבר איתי על המלחמה למחקר. פתאום מדברים על זה בבית הספר של הבת שלי".

השינוי, לדבריו הוא שמבינים שזו לא הייתה פעילות ביטחון שותף. "הבינו שאלו לא סתם אירועים, שזו הייתה מלחמה. כשהכירו במלחמה, היה לי פשוט חיוך בלב שזה הצליח ואוויר לנשימה אחרי העומס של המאבק. את העיוות הזה היו פשוט מוכרחים לתקן".