השומרים בלשכת הנשיא האפריקני הרימו גבה כאשר אבנר (שם בדוי) הגיע למקום ודרש ברוב חוצפתו לדבר עם המנהיג. אבנר, יוצא סיירת שזמן קצר קודם הקים חברה קטנה לייצוא ביטחוני, ביקש להעביר לנשיא הודעה: "אני אבנה לו את היחידה הכי טובה למלחמה במורדים". כפי שציפה, האמירה הזאת משכה את תשומת לבו של הנשיא, שהזמין אותו אחר כבוד להיכנס ללשכה. שנה אחר כך הוא כבר אימן מאות לוחמים. "הלוחמים האלה פגעו קשה ביחידות של המורדים הודות לשיטות גרילה שלימדתי אותם, שמזכירות את השיטות של אגוז", מספר אבנר. "חוץ מזה, דאגתי גם שהם יהיו חמושים ברובי סער מתקדמים וברובי צלפים, ושיהיו להם מרגמות, טילי נ"ט ואפילו כמה מסוקי קרב ונגמ"שים".
תוך שנה אחת בביזנס הפך אבנר – שפעילות החברה שלו מתבצעת באישור מלא של משרד הביטחון – מקיבוצניק לאיש עסקים שגר באחד היישובים היקרים בישראל. התעשייה ריפדה היטב ומהר את כיסיו, ועל הדרך גם פינקה קצת את קופת המדינה.
בחודש שעבר התבשרנו על עסקת נשק ענקית שנחתמה עם הודו, במסגרתה ההודים ירכשו 8,000 טילי נ"ט ו-300 משגרים בעלות כוללת של 300 מיליון דולר. אבל זו רק טיפה בים. בחודשים האחרונים נחתמו עסקאות גדולות גם עם אזרבייג'ן המוסלמית, גרמניה, קנדה, ומדינה דרום אמריקאית אחת שאת שמה לא ניתן לציין. כל זה רק ממה שהותר לפרסום, ורוב העסקאות, חשוב לציין, אסורות לפרסום.
טילים שיהפכו את הטייס הכי טיפש למכונה קטלנית
בתמונות שאנחנו מקבלים ממרבית אזורי הקרב הפעילים בעולם, אפשר בדרך כלל לאתר כלי נשק ישראלים. מל"טים (מטוסים ללא טייס) מתאבדים מסוג הארפי נמכרו להודו, רובי תבור למדינות מזרח אסיה וטילי אוויר-אוויר מסוג פיתון ודרבי לדרום אפריקה ("טילים שיהפכו גם את הטייס הכי טיפש למכונת נשק קטלני", מגדיר אותם גורם בתעשייה הביטחונית). אפילו בסוריה ראינו תמונות של פגזים עם כיתוב ישראלי.
סך העסקאות שנחתמו בין חברות ישראליות למדינות זרות ב-2013 הגיע ל-6.5 מיליארד, וב-2012 כמיליארד דולר יותר. הנתונים האלה מציבים את ישראל במקום השמיני בעולם מבחינת היקף הייצוא ביטחוני, אחרי מעצמות כמו ארצות הברית, רוסיה, גרמניה ובריטניה. ב-2014 צפויה עוד עליה בהכנסות הישראליות, בעקבות "צוק איתן". "מבצעים מהסוג הזה מגדילים את היקף העסקאות של מערכות שצה"ל עשה בהן שימוש מוצלח", מסביר גורם ביטחוני בכיר. "כיפת ברזל" היא כמובן אחת מהמערכות האלה.
ההכנסות של החברות הממשלתיות הגדולות - כמו רפא"ל, התעשייה האווירית ותעש - מגיעות היישר לקופת המדינה ומושקעות חזרה בעיקר במחקר ופיתוח של אמצעי לחימה. בנוסף, המדינה מקבלת הכנסות גם מחברות פרטיות: ממס חברות (עד 26%) וממסים עקיפים: כל חברה שעוסקת כיום בתחום – מהגדולות ביותר כמו אלביט ועד לקטנות ביותר - חייבת להוציא רישיון ייצוא נשק מסיב"ט (האגף לייצוא ביטחוני במשרד הביטחון). מלבד התשלום על הרישיון, כל עסקה ועסקה, כולל עסקאות של אימון כוחות זרים, חייבת באישור נוסף של סיב"ט, שגם גובה עמלה נחמדה עבור כל אישור כזה. הפיקוח הזה דואג שהחברות לא יעבירו טכנולוגיות וידע מסווגים לגורמים בלתי רצויים, וגם, כמובן, מעשיר כהוגן את קופת משרד הביטחון.
"הישראלי הממוצע מכיר אולי את החברות הממשלתיות הגדולות, אבל סביבן יש עוד הרבה מאוד חברות בינוניות וקטנות כמו ציקלון, פלסן סאסא ועוד ספקים קטנים יותר", מסביר תא"ל (מיל.) אסף אגמון, ראש מכון פישר לחקר אוויר וחלל, שתפקד בעברו כנספח צה"ל ביפן ובדרום קוריאה. לדבריו, השקעה בתעשיות הביטחוניות מחזירה חמישה דולר על כל דולר שהושקע, והיא בנויה בעיקר על ייצוא – 80% מכל מה שמיוצר כאן נמכר לחו"ל, כאשר מוצרים רבים כלל לא נמצאים בשימוש של כוחות הביטחון הישראלים.
במשרד הביטחון לא כל כך אוהבים לדבר על הייצוא הביטחוני של ישראל. גם הרוכשים לא ששים להיחשף, וגם החברות המייצאות. בשנת 2013 הגיש פעיל זכויות האדם עו"ד איתי מק עתירה לבית המשפט המחוזי, ובה דרש ממשרד הביטחון לפרסם את כל מי שיש לו רישיון מסיב"ט לייצוא אמצעי לחימה, כדי להביא לשקיפות בתחום. משרד הביטחון התנגד ולבסוף לא נדרש על ידי בית המשפט לחשוף את שמות החברות, אלא רק את המספר: נכון לשנת 2013 היו 6,784 אנשים ביותר מאלף חברות שהורשו לסחור בנשק ובידע צבאי.
"יוצאי יחידות עילית נחטפים בשוק העולמי"
הייצוא הביטחוני כולל הכול מהכול: ישראל נחשבת לשחקן חזק מאוד בתחום הכטב"מים (כלי טיס בלתי מאויישים), תוכנות מתקדמות ונשק חכם. מייצאים גם רובי סער דוגמת התבור, מקלעי נגב ורובי צלפים, כמו גם טילים מכל הסוגים, דוגמת טיל הנ"ט "גיל" שנמכר לאחרונה להודו בעסקה בהיקף של כחצי מיליארד דולר.
לצד זאת, התעשייה הישראלית עוסקת גם בהשבחה של מערכות קיימות. כך למשל, חברת אלביט משביחה לכוחות המארינס האמריקניים את מסוקי הסופר-קוברה בהיקף של כ-20 מיליון דולר, ותספק מערכות למטוס האיירבוס A400M החדש של חיל האוויר הגרמני. התעשיות הישראליות גם לוקחות מטוסי מיג ישנים של חילות אוויר במזרח אירופה או מטוסי פנטום טורקיים, והופכת אותם ממטוסים שמבוססים על פלטפורמות משנות ה-60 למטוסים מתקדמים שמתאימים לשנות האלפיים.
"אנחנו נשמח למכור לכל מדינה, ובתנאי שלא הטילו עליה סנקציות בגלל טרור או רצח עם או שהיא משתמשת בנשק שלה למטרות שהקהילה הבין לאומית מגנה", מסביר תא"ל אגמון. "בנוסף לא נמכור למדינות שפועלות נגד האינטרסים של בעלות הברית שלנו. למשל מדינה שפועלת נגד ארצות הברית. יש גם הגבלות אחרות: לדוגמה, מערכות שכוללות רכיבים שמדינה אחרת מכרה לנו ואסרה עלינו למכור לצד שלישי בלי אישור שלה".
הנתונים שמפרסם משרד הביטחון מלמדים שהכסף אמנם מגיע לישראל מכל קצוות תבל, אבל היבשת המובילה היא אסיה, ובאופן יותר ספציפי, מזרח אסיה. ב-2013 עמד היקף העסקאות שנחתמו עם ארצות הברית וקנדה על מיליארד דולר, דרום אמריקה שילמה באותה שנה יותר מ-600 מיליון דולר על נשק ישראלי, אירופה הוציאה למעלה מ-700 מיליון דולר ומדינות אפריקה העשירו את החברות הישראליות ב-220 מיליון דולר. מדינות מזרח אסיה, כמו הודו, תאילנד ודרום קוריאה, הובילו את רשימת הרוכשות ושילמו יחד כמעט ארבעה מיליארד דולר עבור נשק ישראלי ב-2013. חלק מהמדינות דורשות סעיף איסור פרסום על עסקאות הנשק, מטעמים פוליטיים, מודיעיניים או מסחריים, אבל האינטרס הישראלי הוא בדרך כלל לפרסם. "זה מעצים את התעשייה ומראה שאנחנו מוכרים. זה עושה רק טוב", מסביר תא"ל אגמון.
כאמור, לא רק מערכות נשק מייצאים לחו"ל, אלא גם הרבה מאוד ידע מבצעי שנרכש במהלך עשרות שנים של מלחמות ומבצעים. "יוצאי צבא, בעיקר קצינים ולוחמים מיחידות עילית, נחטפים בשוק העולמי", מספר בני (שם בדוי), בעל חברה שעוסקת בין השאר באימון צבאות זרים וגופי אבטחה גדולים. "הרבה מאוד צבאות בעולם בנו את הטירונות שלהם, את הקורסים ללוחמה בטרור ובכלל את התו"ל (תורת לחימה) שלהם על בסיס הניסיון וההדרכה שלנו. הלימוד הוא מהרמה של איך להעביר מטווח לטירון, דרך הלימוד של השתלטות על מבנה, שחרור בני ערובה, ולבסוף גם איך לפקד על כוחות בשטח".
בני הוא אחד מתוך מאות, אם לא אלפי ישראלים שפועלים כיום במזרח אירופה, באסיה, ובאפריקה. "אתה תאמן את כל מי שישלם לך, אבל בגבולות מסוימים", הוא מציין. "לא תאמן חוליות רצח בדרום אמריקה או ארגוני טרור. נכון שהיו כאלה שהיו גרידים, אבל אתה תמיד יודע איזה ידע מותר לך להעביר ואיזה לא. יש פיקוח הדוק מאוד של המדינה על התכנים שמלמדים בחו"ל".
חלק משמעותי נוסף מהעולם הזאת הוא תחום התיווך. רבים מהדגים הקטנים של התעשייה הביטחונית הם למעשה מתווכי נשק. "יש צבאות שאין להם יכולת כספית לקנות את מטוס החמקן ואפילו לא F-16 חדיש או טנק מרכבה", מסביר בני, שגם עובד כמתווך. "אז אתה מתווך בינם לבין משרד הביטחון כדי למכור להם מערכות שצה"ל הוציא משימוש. זה כולל הכל - מסוקי קרב, טנקים, נגמ"שים". לדבריו, למשרד הביטחון נוח יותר למכור דרך מתווך כזה כי הוא חוסך להם את ההתעסקות בביורוקרטיה.
בני מסביר כי התיווך מתבצע גם בין מדינות שאינן ישראל למדינות אחרות: "אם אתה יודע שמדינה מסוימת מוציאה משירות מטוסי מיג 21, אפילו מיג 29, או טנקי T-62 למשל, אז אתה מיד מחבר אותם לגורמים רלוונטיים ומקבל בתמורה את העמלה".
כמה עמלה כזאת שווה?
"בוא נגיד שהיא יכולה לסדר אותך לכל החיים".
בקווים כלליים, עסקאות הנשק מתחלקות לשני סוגים: אלה שנסגרות בעזרת המדינה וגורמים ממשלתיים בכירים; ואלה שמבוססות על קשרים אישיים, רזומה וחוש עסקי של גורמים פרטיים. "לי הייתה גם החוצפה וגם הניסיון המבצעי העשיר מהשירות", מספר אבנר, "אבל יש את החבר'ה הגדולים, כל מיני אלופים ותתי אלופים שצברו קשרים בזכות התפקיד שלהם, וכבר ביום שהם יוצאים מהבקו"ם הם מתחילים לסגור עסקאות".
הקצין בדימוס שאול מתמחה בתחום הלוויינות ומערכות השו"ב, ופועל מול גורמים רשמיים של צבאות כמו קנדה, ארצות הברית ומדינות באסיה. "הם אומרים לי מה הם צריכים ואני מספק להם את זה", הוא מסביר. "יש לי את האנשים שלי שפועלים מול התעשייה בארץ, ודרכם אני עושה את ההזמנה".
"תן להם וויסקי, בלונדינית ומוצר זול, ויש לך עסקה"
בזמן שאני יושב איתו בבית קפה בראשון לציון הוא מקבל טלפון מקצין רכש בחו"ל. "תן לי לחזור אליך", הוא אומר לו, ומצלצל למישהו אחר. "אני צריך מכ"ם מסוג X (צונזר לבקשתו), מתי אתה יכול לארגן לי את זה?". 20 דקות מאוחר יותר עסקת מכ"מים מול צבא זר כבר נסגרה. שלושה חודשים אחר כך המכ"ם הזה כבר נכנס לשירות מבצעי.
"ככה סוגרים עסקאות?", שאלתי אותו, מתפלא מהמידיות ומהעדר החשאיות. בתגובה, שאול פתח את תיבת המייל שלו והראה לי הודעות של שתיים-שלוש שורות: "דרושה מערכת X. הצעות יש להגיש עד תאריך...". הוא מסביר כי "יש מקרים שבהם מתקבלת פניה דחופה. האמריקאים הפיצו הרבה כאלה בזמן המלחמות בעירק ובאפגניסטן. למשל מערכות להתמודדות עם מטעני צד או איום צלפים".
עסקאות גדולות יותר נסגרות לעיתים בתערוכות הנשק הבינלאומיות, שבאופן מפתיע עדיין משחקות תפקיד גם בעולם שכולו וירטואלי. גורם המעורה בירידים האלה מתאר תמונה מטרידה: "החברות מפנקות שם כל מיני גנרלים בהרבה מאוד אלכוהול, וכן – גם בנשים יפות. אתה משווק להם את המוצר ממש כמו צעצוע, ועוטף את זה בהרבה מאוד מתנות ויחס אישי". לדבריו, השיטה הזו עובדת חזק בעיקר על קצינים ממזרח אירופה וממדינות אפריקה. "תן להם וויסקי טוב, בלונדינית ומוצר זול יחסית שיודע להרוג ויש לך מתכון טוב לעסקה", הוא מסביר.
כל מיני שאלות מוסריות ואתיות עולות מהעסקים האלה של מדינת ישראל: למשל, האם ראוי למכור נשק לכל המרבה במחיר מבלי להתייחס לזהות הרוכש ולשימוש שהוא עושה בנשק? או למשל, האם העובדה שקצין שזה עתה השתחרר מצה"ל עובר מיד לשוק הפרטי, לא פוגעת בשיקול דעתו בזמן השירות? כך או כך, ברור כי מבחינה כלכלית יש לתעשייה הזאת ערך שלא יסולא בפז. למעשה, קשה לחשוב איך היה נראה תקציב הביטחון היום אם התעשיות הביטחונית לא היו קיימות. "ייצוא ביטחוני זה תחום בעל חשיבות גבוהה", מדגיש אגמון. "את הרווחים התעשייה משקיעה במחקר ובפיתוח של מערכות חדשות שלאחר מכן נכנסות לצה"ל. כל הצלחה של התעשייה משפיעה גם על התל"ג שלנו וגם על הביטחון".
אגמון מסביר שגם בצד המדיני ישנה השפעה רבה: "כשמדינה קונה מאיתנו מערכות נשק, במיוחד מערכות משמעותיות שבדרך כלל נסגרות בין מדינה למדינה ולא באופן פרטי, זה משפיע על העמדות שלה בזירה הבינלאומית, שישראל כידוע לא מצטיינת בה. הם לא ימהרו להשמיץ את מדינת ישראל בזמן שהם רוכשים מאתנו מערכות לחימה כמו טנקים ומטוסים".
לצד זאת, אחד החששות שמעלים מבקריה של תעשיית הביטחון הישראלית נוגע לזליגה של נשק ישראלי לאויבי ישראל. אגמון מספר על מקרה קונקרטי שהתרחש לאחרונה: "תמיד יש את החשש הזה, ומספיק שנחשוף יכולות של מערכות סודיות, זה כבר בעייתי. הייתה, למשל, עסקה שסגרו עם טורקיה, של מערכות מודיעיניות, וברגע שהיחסים התדרדרו היה חשש שהמערכות והידע יזלגו למדינות שפועלות נגדנו. העסקה הזאת בוטלה בהוראה של המדינה אחרי שכבר נחתמה".
לצד החברות הגדולות שלא יסתבכו במכירת נשק בלתי חוקית, יש סוחרים קטנים שלא שעו לדרישות של מערכת הביטחון הישראלית. טייס הקרב לשעבר משה "שושי" רוטשילד נחשב לגדול סוחרי הנשק העצמאיים. הוא הכיר את האנשים הנכונים בפרו והפך לספק הנשק העיקרי של משטר הנשיא אלברטו פוג'ימורי. כאשר המשטר הזה נפל ב-2000 רוטשילד נמלט מפרו, והפך למבוקש במדינה בחשד למתן שוחד. לטענתו, ממניעים נקמניים. במקביל גם הצרפתים לא ראו בעין יפה מכירה שביצע של נשק צרפתי למדינות באפריקה וחשבונות בנק שוויצריים שלו הוקפאו.
סוחר נשק מוכר אחר, יוצא סיירת חרוב סא"ל יאיר קליין, הואשם בקולומביה שאימן יחידות פארא-צבאיות שעבדו עבור קרטלי הסמים. הוא הורשע ונידון שלא בפניו ל-15 שנות מאסר, גזר דין ממנו התחמק למעלה מעשור עד שנעצר ברוסיה וישב שלוש שנים עד שהשתחרר ב-2010. על הדרך הוא ישב גם בכלא אפריקני באשמת שוחד, אבל גם משם יצא די מהר, יש שאומרים שבזכות עזרה מחברים ותיקים מצה"ל. גם קולומביה הסכימה לוותר לו ולפני שנתיים הודיעה שגזר הדין בוטל והוא יכול לחזור למדינה.
למרות הטענות של סוחרי הנשק בדבר פיקוח הדוק של משרד הביטחון, דו"ח מבקר המדינה מ-2012 קבע כי המשרד כמעט שלא מבצע אכיפה באופן יזום, אלא רק אם מתקבל מידע על הפרת חוק. בין השנים 2008 ל-2013 בוצעו כ-300 עבירות מצד חברות שמכרו בלי אישור מתאים או בלי אישור כלל. צעדים כמו שלילת רישיון או קנסות הוטלו רק ב-40 אחוז מהמקרים.
יש הטוענים כי מאז פרסום הדו"ח משרד הביטחון הגביר את האכיפה. ביניהם גם תא"ל אגמון. "כל אותם אנשים שעושים דברים בלי אישור ימצאו את עצמם בכלא", הוא מזהיר. "אלה דברים מאוד רציניים שלא משחקים בהם. מי שלא יהיו לו הסברים טובים - ייתן את הדין".