בערב שישי לפני קצת יותר משנתיים, ב-21.2.2015, בבסיס חיל האוויר פלמחים, סיימו לוחמי סוללת הפטריוט בגדוד ההגנה האווירית "יהלום" את ארוחת השבת. רובם הלכו לחגוג את מסיבת יום ההולדת של אחד החיילים במגורים, אבל לא רב"ט טובית רדקליף, בת 19, חיילת בסוללה והלוחמת הראשונה בתולדות קהילת העבריים בדימונה. היא נשלחה למשמרת של ארבע שעות שמירה בעמדת הש"ג של הבסיס. למרות הסיטואציה המדכדכת היא שמרה על מצב רוח טוב, ושמעה היפ-הופ בזמן המשמרת.
סמוך לחצות, דקות לפני סיום המשמרת, נשמעה ירייה. כל הבסיס היה על הרגליים. תחילה חשבו שמדובר בחדירת מחבלים. כעבור דקה התבררה האמת: חיילת שהגיעה לעמדת הש"ג נחרדה לראות שם את טובית יושבת על כיסא וראשה ירוי. העמדה הוכתמה בכתמי דם רבים. דלת עמדת השמירה היתה מחוררת מהכדור.
הפתולוג שניתח את גופתה של רדקליף קבע שהקליע שנמצא בדלת ניתז מגולגולתה של רדקליף ופגע בחלקהּ התחתון. עוד קבע שלא היו ראיות לכך שהותקפה פיזית בטרם התבצע הירי. "מותה נגרם מנזק חמור למוח בעקבות מעבר קליע דרך הראש", כתב בחוות הדעת, אבל נמנע מקביעה חד משמעית ולפיה ירתה בעצמה. לא היתה לו יכולת לקבוע זאת על פי הממצאים הפתולוגיים. הוא הסתפק באמירה שהמוות שלה נגרם כתוצאה מירי, ושאף גורם מלבדה לא היה מעורב באירוע. המשמעות המעשית היא התאבדות. התיק נסגר.
בעיני מי שהכיר את רדקליף זה פשוט לא הסתדר. "טובית היתה בחורה עם שמחת חיים ענקית", מספרת חיילת ששרתה איתה, "תמיד אופטימית, חייכנית, אהבה את החיים, אהבה לשיר. בכל התמונות שלה היא תמיד נראתה מחייכת, אף פעם לא ראיתי מבט עצוב על הפנים שלה". "זה לא הגיוני בכלל שטובית התאבדה", אומר בנחרצות קרוב משפחה. "היא תכננה לנסוע לטיול בארצות הברית אחרי השחרור, לבקר משפחה. היו לה מיליון תכניות. מעבר לזה, היא אף פעם לא התלוננה. היא התעקשה לשרת ביחידה קרבית, התעקשה להיות לוחמת, אהבה את הצבא. היתה לה מוטיבציה גבוהה מאוד".
לספק הראשוני כלפי האפשרות שרדקליף התאבדה, שנבע מאופייה וממצבה הכללי ערב המקרה, הצטרפו עם הזמן ספקות נוספים כתוצאה מהדרך שבה המשטרה הצבאית טיפלה בתיק. "כל ההתנהלות של הצבא ושל חוקרי מצ"ח רק חיזקו את התחושה שלנו שלא מדובר בהתאבדות, אלא שמישהו רצח אותה. ראיות הלכו לאיבוד, עדים לא תוחקרו, סתירות לא נבדקו", אומר אדם הקרוב למשפחה. "היא הבחורה האחרונה בעולם שתירה לעצמה כדור בראש, אבל משום מה היתה להיטות יתר של הצבא לסגור את התיק כדי לצאת ידי חובה, להשתיק אותנו שהיא התאבדה. אז החלטנו לצאת למאבק ולהוכיח שמישהו בצבא משקר".
הבקשה הראשונה שהגישה המשפחה לפתוח את התיק נדחתה, אולם היא ערערה. לפני חודש וחצי החליט נשיא בית הדין הצבאי לערעורים, אלוף דורון פיילס, לקבל הכרעה דרמטית וחריגה: הוא קיבל את הערעור והורה לפתוח את התיק מחדש, ולמנות שופט-חוקר שיבדוק מחדש את נסיבות מותה של החיילת. "החקירה לא הסירה חשש כי המוות נגרם בעבירה... ולא העלתה ממצא ברור (המוכיח) כי המנוחה שלחה יד בנפשה", כתב פיילס. "זה צעד חשוב ואנחנו מקווים שעכשיו האמת תצא לאור ויתגלה שהיא לא התאבדה", אומר רפאל, מקורב למשפחה ומבכירי קהילת העבריים בדימונה. "אם ינסו שוב לטייח את הפרשה, אני אומר לך חד וחלק שהצעירים בקהילה יפסיקו להתגייס לצה"ל, ואלה שכבר התגייסו יעשו מרד ויעזבו את הצבא. דמה של טובית זועק מתוך האדמה. אסור לנו לשתוק יותר. מי שרצח אותה צריך לשלם על כך".
משיקגו לדימונה
כ-3,500 בני קהילת העבריים מתגוררים בדימונה. הקהילה – שבניה נקראים גם האפריקאים העבריים – נוסדה בסוף המאה ה-19 בארצות הברית. אמונתה כוללת קיום של מצוות התורה על פי פרשנות ייחודית, בצד אימוץ של תכנים מהברית החדשה. לפני כ-40 שנה החליט מנהיג הקהילה, בן עמי קרטר, שנפטר לפני כשלוש שנים, להעתיק את מקומה משיקגו לעיר הישראלית הדרומית, ומאז רוב בניה מתגוררים כקבוצה שיתופית בשכונה די מוזנחת בפאתי העיר. חלק ממבניה הישנים מסכני חיים ממש, ובעבר אף נאלצו אנשיה לקבור את מתיהם באתר אשפה לאחר שלא הוקצה להם שטח בבית הקברות המקומי. תכנית שכבר אושרה, להקים כפר ירוק ולבנות בו את בתיהם החדשים, עדיין תקועה בשל בעיות ביורוקרטיות. בנוסף, לחלק מאנשי הקהילה (שאינם מגדירים עצמם כיהודים) אין בכלל אזרחות ישראלית, והם מסתפקים בתעודה של תושב ארעי.
חרף הקשיים, בני הקהילה קשרו את גורלם עם מדינת ישראל, ובשנים האחרונות עשרות מהם החליטו להתגייס לשורות צה"ל – זאת בעקבות הנחיית משרד הפנים לפיה המתגייסים והוריהם יהיו זכאים לתעודת זהות ישראלית. "אנחנו אוהבים את מדינת ישראל למרות כל הקשיים שעברנו ושאנחנו ממשיכים לעבור", אומר רפאל. "זו המדינה שלנו, ואנחנו תורמים לה כמו כל אזרח אחר".
בקהילה הקטנה כולם מכירים את כולם. גם את טובית רדקליף הכירו היטב. היא עלתה לארץ יחד עם אמה, ואביה נותר מאחור, בארצות הברית. טובית היתה האחות הבכורה לשני אחים ואחות נוספת, שאיתם היתה לה כימיה מעולה. בארץ התפרנסה האם החד-הורית מקצבת נכות, והאמצעים תמיד היו מעטים, אבל טובית היתה עשויה מחומרים עמידים. "היא היתה תלמידה חכמה מאוד, מוכשרת", מספר רפאל. "אהבה לרקוד והופיעה עם להקת ריקוד בהרבה מקומות. היתה ילדה עם שמחת חיים. היא האירה בחיוך שלה כל מקום שאליו הגיעה. אהבה לצייר, לטייל בחיק הטבע, להצטלם עם פרחים. אף פעם לא ראיתי אותה עצובה". בקהילה היא היתה ידועה גם כ"זאת שאוהבת בעלי חיים": היא טיפלה בחתולים עזובים וגידלה מספר ארנבים בביתה.
"כולם אהבו אותה", סיפרה אמה חדיג'ה לדיוויד שין מ"המקום הכי חם בגיהנום". "כל מי שפגש אותה - היא נגעה בנשמה ובנפש שלו. נכון שלצעירים יש כל מיני דיכאונות והרמונים, אבל היתה לה נפש חזקה. היו לה המון תוכניות, היא אהבה את החיים ורצתה למצות אותה. היא אהבה להתלבש יפה ולהתגנדר, ונראתה כמו בובה יפה".
היתה נחושה להיות לוחמת
כשהתגייסה, נטשה טובית את הארנבים והריקוד. היא שובצה לתפקיד של לוחמת ביחידת ההגנה האווירית של חיל האוויר (לשעבר נ"מ), בסוללת טילי הפטריוט. רפאל מעיד שהיתה מבסוטה עד הגג. "היא היתה נחושה להיות לוחמת, ולא איזה ג'ובניקית, וזה מראה עד כמה היא רצתה לתרום לביטחון המדינה ולהרגיש שווה בין שווים. לא לשבת במשרד ולהכין קפה לבוס".
"היא התאקלמה מהר מאוד בצבא, שמחה בתפקיד שקיבלה", מספר קרוב משפחה, "היו לה כמה חברות מאוד טובות בבסיס. היא היתה חזקה מאוד מבחינה מנטלית, התגברה על כל קושי, אף פעם לא התבכיינה שרע לה. כל הזמן התגאתה במדים, שהיא הגשימה חלום להיות חיילת בצבא. כשאנשים היו בדאון, טובית היתה מעלה להם את מצב הרוח". גם בתיק החקירה הופיעו עדויות של חברים ואפילו של מפקדים של טובית, שסיפרו שהמוטיבציה שלה היתה גבוהה. ככל שידוע, היא לא התלוננה במהלך שירותה בפני המפקדים או הגורמים הרפואיים על קשיים נפשיים, ולא פנתה מעולם לאחד מגורמי בריאות הנפש בצבא. חיילת מורעלת.
ביום מותה, 21 בפברואר 2015, שנה וארבעה חודשים לתוך השירות שלה, היא שוחחה בשעות הערב עם אמה בטלפון. לשיחה הצטרפה גם אחותה הקטנה, בת ה-16. האם סיפרה לבתה על השלג שירד בדימונה באופן נדיר באותו שבוע, וטובית אמרה שהיא מקווה לחזור הביתה בסוף השבוע הבא אחריו ואולי לתפוס קצת שלג בעצמה. "הבנו מאימא של טובית שהשיחה היתה חיובית, אופטימית, לא היתה שום נימה של דיכאון או עצב בדיבור שלה", מספר אדם הקרוב למשפחה. מספר שעות אחר כך נמצאה רדקליף ירויה בראשה.
מחאה מנומסת, אבל יעילה
המשפחה התקשתה לקבל את הכרעתה החד-משמעית של מצ"ח, ולפיה טובית התאבדה. במיוחד הטרידו אותם סתירות שהתגלעו בין מה שדווח להם בשעות הראשונות שלאחר המקרה לבין מה שנכתב לימים בדו"ח החקירה. אמה של טובית, חדיג'ה, אמרה לשין שכשהגיעו קצינים לביתה להודיע שבתה נהרגה, שאלה "איך?", ונענתה ש"היא היתה בחדר שלה". יותר מזה לא הסכימו לומר. "רק מאוחר יותר, לדברי בני המשפחה", כותב שין, "חזרו נציגי הצבא לביתם וסיפרו לחדיג'ה כי גופתה של טובית לא נמצאה במיטתה, אלא בעמדת שמירה קטנה בבסיס. 'הם באו שוב אחרי כמה ימים', מספרת חדיג'ה, 'ואז הם סיפרו שהיא נמצאה מתה במשמרת השמירה'". לדברי האם אמרו לה תחילה שטובית נהרגה משני כדורים בראשה, ובדו"ח הוזכר רק כדור אחד.
אט אט השתכנעו במשפחה, ובקהילת העבריים כולה, שמדובר בטיוח. אחדים מצעירי הקהילה אף החליטו שלא להתגייס לצבא בעקבות המקרה. עזריאל בן ישראל, איש הקהילה, כתב בפוסט בעמוד הפייסבוק שלו: "לא נשקוט ולא נישן עד שתתגלה האמת... מאמציהם הכבירים של הנוגעים בדבר להסתיר את האמת ולטייח את העקבות לא יצלחו. שמענו את זעקותיך, נסיכה, ותראי שלא נוותר".
בני המשפחה תרגמו את הלך הרוח המלחמתי למחאה ציבורית, גם אם מנומסת משהו. היא התרחשה הן ברשתות החברתיות, שם החתימו 5,000 איש על עצומה שקראה לפתיחת התיק, וברחובות העיר דימונה, שם תלו כרזות עם תמונתה של טובית בתוך מסגרת שחורה ועבה, ותחתיה הכיתוב: "עזרו לנו לגלות מה באמת קרה לטובית רדקליף". לצד התמונה פורסמה בקשה לתרום כסף שיסייע לפתור את התעלומה. אלפי השקלים שגויסו מימנו בין השאר שכירת עורך דין שייצג את המשפחה מול הפרקליטות הצבאית, בדרישה לפתוח את תיק החקירה.
למה הגופה של טובית הוזזה?
תחילה סירבו שלטונות הצבא להעביר את כל חומרי החקירה לחדיג'ה, אמה של טובית. אחר כך הסכימו, אולם רק בעברית – שבה אינה שולטת. ואולם, "מבצע ההתרמה" איפשר את העברת חומרי החקירה למשרד חקירות פרטי, המכון למדע פורנזי, שהחל לנהל חקירה משלו. הוביל אותה ראש המכון, אבנר רוזנגרטן, לשעבר קצין משטרה בכיר בתחום המז"פ שחקר עשרות תיקי רצח בחייו. רוזנגרטן קיבל לידיו את חומר החקירה, ולדבריו הבחין בסתירות ובעיות שזעקו לשמיים.
הממצא המטריד ביותר נוגע לדו"ח הפתולוגי. עלה ממנו שאי אפשר לקבוע בוודאות את זווית הירי, אלא רק שרדקליף נורתה מטווח אפס ולהסיק את מסלול הכדור בתוך גופה, שלימד על כך שנע מלמעלה למטה. המסקנה המשתמעת היא שרדקליף החזיקה את הנשק בתשעים מעלות בצמוד למצחה – תנוחה שקשה מאוד לבצע בה ירי, שלא לדבר על לבחור דווקא בה על מנת להתאבד. "על פי המסקנה שלי, לאחר שבחנתי את כל הראיות בתיק, רדקליף לא ירתה בעצמה", טוען רוזנגרטן, "על פי כיווני הירי הדבר לא מתאפשר. יותר הגיוני שמישהו היה בזירה בזמן הירי".
מעבר לכך, הוא מאשים, החקירה נראתה על פניו כמריחה אחת גדולה. מהרובה היורה לא נלקחו כלל טביעות אצבע. ידיה של רדקליף נשטפו במכון לרפואה משפטית מבלי לבדוק האם היו עליהן שרידי אבק שריפה – ממצא כמעט ודאי במקרה של התאבדות בירי. גופתה של טובית הוזזה בניגוד לנהלים מעמדת השמירה בטרם הגיע למקום איש מז"פ של משטרת ישראל, מה שלדברי רוזנגרטן חיבל ביכולת לערוך בדיקה מעמיקה של זירת האירוע.
את החוקר היממה גם העובדה שרצועת הנשק היורה "הלכה לאיבוד", כפי שנאמר לו על ידי אנשי מצ"ח. שני קליעים שנמצאו בזירה לא נשלחו לבדיקת מז"פ. דלת חדר השמירה שנחרכה על ידי קליע נלקחה רק כעבור יומיים לבדיקה. בהמשך היא אבדה, ומאוחר יותר נמצאה שוב – כשהיא צבועה.
וזה לא נגמר כאן. חיילים מפלוגת טירונים שהיו באזור בזמן הירי, ועשויים היו להבחין בהתרחשות, לא נחקרו. עדויות של חיילים שכן נחקרו סתרו אחת את השנייה: חיילת שהגיעה לזירה זמן קצר אחרי הירי אמרה שמצאה את כלי הנשק של רדקליף מונח על שולחן, בעוד חייל אחר התעקש שנשאר על צווארה. הסתירות לא נבדקו, גם לא רישומי הכניסה והיציאה לבסיס בליל האירוע, גם לא מה שאירע במסיבת יום ההולדת הסמוכה.
מה שהרגיז במיוחד את בני המשפחה היתה העובדה ששני אנשים, שלדבריהם עשויים היו להיות חשודים פוטנציאליים, כלל לא נחקרו. אחד מהם הוא בן זוגה לשעבר של רדקליף, שלדברי בני המשפחה איים עליה מספר פעמים; האחר הוא קצין בבסיס, שלעדותם הטריד אותה במשך תקופה ארוכה. "אימא של טובית מסרה לחוקרים מידע בעניין, אבל הם לא עשו כלום", מאשים רפאל. כשל נוסף, אנקדוטלי אך כזה שעשוי ללמד על יחס הצבא למקרה, הוא שבאתר ההנצחה של חללי צה"ל נכתב תחילה שטובית היא בכלל חייל שנקבר בבית העלמין הצבאי באר שבע. רק כעבור כמה ימים תוקן ונכתב שמדובר בחיילת שנקברה בבית העלמין הצבאי בדימונה.
"כשנותנים לחוקרי מצ"ח – חיילים צעירים חסרי ניסיון בחקירות כאלה – לחקור פרשה עם פוטנציאל פלילי, רואים את עומק המחדלים", טוען רוזנגרטן. "כדי לסגור את התיק הם מגיעים למסקנה נמהרת שהיא התאבדה, כשאין שום הוכחה נחרצת לכך. הם לא פתוחים לכיווני חקירה נוספים והם לא מתחקרים כמו שצריך. הכי קל לקבוע שהיא התאבדה וזה חמור, לאור העובדה שראיות חשובות נעלמו באופן מסתורי ומוזר".
החקירה מוצתה. או שלא
בטרם ניהלה המשפחה את חקירתה העצמאית היא פנתה באמצעות עו"ד יפית וייסבוך לפרקליט הצבאי הראשי, בדרישה לפתוח את תיק החקירה מחדש – ונדחתה. גם כשהיא הצטיידה בדו"ח המפורט של רוזנגטן, והגישה לבית הדין הצבאי לערעורים בקשה למנות שופט-חוקר שיבדוק את נסיבות המוות, הפצ"ר נותר בסירובו. תא"ל שרון אפק הגן בשנית על החקירה ה"יסודית", לדבריו, וקבע שהיא מוצתה. אלא שפיילס, שדן בערעור, חשב אחרת: הוא החליט לפתוח את התיק מינה את רס"ן מאיר ויגיסר כשופט-חוקר מיוחד. "ראוי למנות שופט חוקר בסיבות מוות במקרים יוצאי דופן, כשהחקירה לא הסירה חשש כי המוות נגרם בעבירה", ציין פיילס. בחודש הבא יגיעו העדים להעיד לראשונה בבית הדין הצבאי.
מבחינת המשפחה, עצם פתיחת התיק היא בבחינת אישור לטענתם שהחקירה שערכה מצ"ח היתה כושלת ורצופת מחדלים. "החוקרים חשבו שבגלל שאנחנו אנשים שקטים מקהילת העבריים אז אפשר למכור לנו סיפור שהיא התאבדה, שנשתוק, אבל הם טעו בגדול", אומר רפאל. "אנחנו עשינו את החקירה שהם היו צריכים לעשות והוכחנו שהם התרשלו באופן חמור. אבל זה שייך לעבר. עכשיו אנחנו מקווים מאוד שהאמת תצא לאור".
מדובר צה״ל נמסר כי צה"ל משתתף בצער משפחתה של טובית רדקליף ז״ל וימשיך ללוותה. הוריה של המנוחה פנו בבקשה למנות שופט בהליך של חקירת סיבות המוות. נשיא בית הדין הצבאי לערעורים קיבל את הבקשה ומינה שופט לבירור הטענות. בימים אלו מתנהל ההליך בפני כבוד השופט סא״ל ויגיסר.