"זה ה'שוברים שתיקה' שלנו"

"הייתי תלמידה מצטיינת, אני מגיעה מבית מאוד צבאי והתגייסתי מלאת מוטיבציה, החלום שלי היה להיות קצינה. אבל הכל השתנה כבר בראיון השני שהעברתי", מספרת מאיה (שם בדוי), ששירתה כמאבחנת פסיכוטכנית. "זה היה עדיין במסגרת הסטאז' שלי ונכנסתי עם המפקדת, הפרופיל של המועמד לא היה חריג, אבל מהר מאוד הבנתי שהוא לא משתף פעולה. ניסיתי להוציא ממנו מידע על סמים, אלכוהול, בעיות נפשיות, הבנתי שאלו דברים שקיימים שם, אבל כל שאלה שלי רק העלתה לו את הקריזה יותר. הוא התחיל לדפוק על השולחן ולבעוט לי ברגליים, פחדתי שהוא יפגע בי. המפקדת אמרה לי להמשיך את הראיון ואני המשכתי להיכנס יותר לעומק, עד שהוא העיף עליי את השולחן ויצא מהחדר".

במשך השיחה שלנו אוחזת מאיה במסמכים מהוועדה הרפואית שהכירה בה כנכת צה"ל בעקבות שירותה הצבאי. עכשיו הגיע הזמן להציץ בהם. "מאז אותו יום לא הצלחתי לתפקד. התחלתי לסבול מסיוטים וחרדות, בכיתי המון, ובהמשך אובחנתי עם פיברומיאלגיה שמלווה אותי עד היום. הרופא ששלח אותי לוועדה אמר שאני אחד המקרים הקשים שהוא ראה, ושהמקור הוא הלחץ הנפשי בתפקיד. עד היום כועסת על מה שעברתי".

דנה יהלומי: "בצבא נכנסתי למצב של הצפה תמידית, חרדות, מלנכוליה. כמאבחנת הייתי צריכה להוציא דברים ולהשאיר אותם כמו פצע פתוח, בחדר של מטר על מטר. לא היו לי כלים לעבד את הסיפורים שנחשפתי אליהם"

עשרות אלפי מלש"בים (מועמדים לשירות ביטחון) מגיעים מדי שנה ללשכות הגיוס, וכולם נפגשים עם מאבחנות פסיכוטכניות. המועמדים עוברים אימות נתונים שבמהלכו הם נשאלים על נושאים רגישים בחדר עם עשרות מלש"בים אחרים, ולאחר מכן זוכים לשיחה אחד על אחת עם המאבחנת, חיילת שאחראית על קביעת כשירותם ומוכנותם לשירות קרבי. בשבועות האחרונים נפתחה תיבת הפנדורה סביב השירות של המאבחנות, ובשרשורים ארוכים בקבוצות פייסבוק סגורות נרשמו עשרות עדויות קשות מחוויות שעברו מאבחנות – לעיתים קרובות מדי בלי לקבל כל מענה מהמערכת. כמה מהן בחרו להיחשף בפנינו ולספר את סיפורן, והן השופר של רבות אחרות שעדיין מתמודדות עם ההשפעות של התפקיד חורץ הגורלות.

כתבתי על הטופס, "המאבחנת רוצה למות"

זה מקצוע צבאי נחשק כל כך שרבות זוכרות את השימוש התכוף בביטוי "קורס הטיס של הבנות". במהלך אותו קורס, שאורכו ארבעה חודשים, המאבחנות לעתיד לומדות את תורת המיון של צה"ל, שמועברת על ידי חיילות בשירות סדיר עם הכשרה בסיסית. התורה מתבססת על שש תכונות שהגדיר בשנת 1955 פרופ' דניאל כהנמן - אז חייל בן 21 עם תואר BA בפסיכולוגיה – כהכרחיות לשירות קרבי תקין, ובהן דייקנות, פעלתנות, תחושת חובה, ספורטיביות, חברותיות ועצמאות. במקרים מסוימים יישאל המועמד, בן 16-17, גם שאלות שנוגעות לנושאים רגישים ומורכבים בחייו ובנפשו. הראיון נמשך בין דקות בודדות לשעה ומעלה, והמאבחנת מתורגלת לייצר בחדר אווירה קלילה וחברית, כמעט אינטימית. בסופו של הראיון קובעת המאבחנת את מידת התאמתו של המועמד לשירות קרבי, ובמקרים חריגים ממליצה שיישלח לקצין בריאות נפש, על כל המשמעויות הנלוות.

רוני (שם בדוי): "לקחתי כדורים פסיכיאטריים והיו לי מחשבות אובדניות, יש ראיונות שאני מדחיקה עד היום מרוב שהיו קשים. מצבי הנפשי הידרדר ולאף אחד לא היה אכפת. זה תפקיד שסוחט ממך הכל ולא נותן כלום בחזרה"

"אוהבים להגיד שנבחרנו בפינצטה ושיש לנו אינטליגנציה רגשית גבוהה. יכול להיות, אבל כל השאר מת בדרך", מספרת רוני (שם בדוי), מאבחנת פסיכוטכנית בעברה. "ברור שיש תפקידים קשים בצבא, אבל יש אנשים שעבורם התפקיד הזה הוא על סף התעללות רגשית. היו סביבי מאבחנות בדיכאון, עם הפרעות אכילה, עם נטיות אובדניות. אחת החברות שלי קיבלה תיק של בעילת קטין ובקושי הצליחה לדבר. היו אנשים ביחידה שהיו צריכים לשבת באשפוז, לא לראיין". 

כמו מאיה, גם רוני התגייסה במחשבה שתצא לקצונה ומצאה את עצמה במדרון חלקלק. "במשך חצי שנה לא תפקדתי, לקחתי כדורים פסיכיאטריים והיו לי מחשבות אובדניות. הייתי כותבת על הטופס 'המאבחנת רוצה למות' בידיעה שהוא עובר למפקדות שלי. אחרי שנה המליצו לשחרר אותי בטענה שהתפקיד עשה כל כך הרבה נזק שאין טעם שאשאר במערכת הצבאית. יש ראיונות שאני מדחיקה עד היום מרוב שהיו קשים. מצבי הנפשי בשירות הלך והידרדר, לא טרחתי להסתיר את המצב, אבל לאף אחד לא היה אכפת. זה תפקיד שסוחט ממך הכל ולא נותן כלום בחזרה. תמיד היו מתפארים שבצבאות אחרים פסיכולוגים עושים את הראיונות שאנחנו עושות, ואם לא פסיכולוגים אז אנשים עם הכשרה ארוכה מארבעה חודשים – אבל באיזה מחיר?".

במהלך "קורס הטיס" מטמיעים במאבחנות לעתיד את האיסור הגורף לדבר על הראיונות. השיקול של צנעת הפרט ברור, אך לדברי המאבחנות לשעבר, שעורכות בממוצע שישה ראיונות ביום, הסיפורים שהן שומעות מחייבות מנגנון עיבוד כלשהו – שלא קיים נכון לכתיבת שורות אלו. עשרות מאבחנות משרתות תחת פיקודה של קצינה צעירה בדרגת סגן שאמורה להיות האוזן הקשבת של כולן, אבל חלקן מוצאות את עצמן במצבי קיצון נפשיים שדורשים עזרה מקצועית. אלה מלווים אותן לעתים שנים ארוכות אחרי השירות, ובזמן אמת מונעים מהן לתפקד בצורה מיטבית. לא מן הנמנע שהם פוגעים גם במועמדים שעוברים דרכן.

ד"ר נטע ארנון שושני: "בלימודי התואר השני החלטתי לבדוק למה הפניתי מועמדים לקב"ן. גיליתי שאת כל המועמדים ממוצא מזרחי הפניתי כי קבעתי שהם אלימים, את כל האשכנזים בגלל 'פלספנות יתר', ואת כל הרוסים הפניתי לקב"ן על סעיף מוזרות"

"היו פעמים ששלחתי אנשים לקב"ן והרגשתי שאולי הרסתי להם את ההזדמנות האחרונה בחיים", אומרת מאיה. "הצבא זה מקום שיכול לשקם אדם שמגיע מהקרשים, יש משקל עצום לאבחנה שלנו, ולפעמים הרגשתי שזה פשוט לא הוגן כלפי המאובחנים. ניצלתי את כל היכולות שלי כדי לגרום להם להיפתח בפניי, מועמדים סיפרו לי את הסיפורים הכי אפלים והכי קשים שלהם, ובסופה של שיחה בת שעה נתתי להם רק ציון. היו מקרים שפחדתי שמועמדים שהמלצתי שלא יתגייסו - יסיימו ברחוב".

החיים של המועמד בידיים שלי

ביחידות המובחרות מהווה האבחנה הפסיכוטכנית רק צעד ראשון בשורה ארוכה של מיונים מפרכים. היכולות הפיזיות, הקוגניטיביות והנפשיות של המועמדים ליחידות קרביות מיוחדות ייבחנו בגיבושים; המועמדים ליחידות המודיעין ייבחנו במצבי קיצון קוגניטיביים. בשלבי המיון המתקדמים של כל היחידות המובחרות נערכת גם שיחה עם פסיכולוג, אבל רוב המועמדים לשירות "רגיל" לא יפגשו גורם מתחום בריאות הנפש עד לגיוס ולמגע הראשון עם נשק ועם הסיטואציה הצבאית המורכבת. האם שיחה אחת עם מאבחנת, חיילת שעברה ארבעה חודשי הכשרה, מספיקה כדי לזהות פוטנציאל לתרחיש הבלהות של אובדנות במהלך השירות?

ד"ר גדי לובין: "בכל שלב יכולה להיות טעות, אבל אף אחד לא יכול לעשות את זה טוב יותר מהמאבחנות. הן מדברות בשפה של המועמדים, הן קרובות לגילם"

"התאבדות היא אירוע מורכב", אומר ד"ר גדי לובין, מנהל המרכז הירושלמי לבריאות הנפש איתנים וכפר שאול, לשעבר קצין בריאות הנפש הראשי בצה"ל. "הראיון של המאבחנות הוא ראשוני באופיו, וחלק ממטרתו היא לצפות קושי נפשי שיתעורר במהלך השירות. כשהן מאתרות סימן שאלה בנוגע לכשירות לשירות קרבי הן מפנות את המועמד לאיש מקצוע מנוסה, והוא זה שיחליט לגבי עתידו. בכל שלב יכולה להיות טעות, אבל אף אחד לא יכול לעשות את זה טוב יותר מהן: הן מדברות באותה שפה של המועמדים, הן קרובות לגילם. יחד עם זאת, עם כל הכבוד לשיטת המיון, שום דבר לא דומה מבחינת המהימנות שלו למבחן המציאות, לשירות הצבאי עצמו, ומכאן החשיבות של מימוש תוכנית הדרגתית ושילוב אנשי מקצוע ומפקדים שהוכשרו לאתר קשיים – ולהגיב עליהם".

"כשהייתי בקורס היו שלושה מקרי התאבדות בצה"ל, וסיפרו לנו שהדבר הראשון שעושים במקרה של התאבדות זה לחזור לדו"ח של המאבחנת הפסיכוטכנית", מספרת מאיה. "הייתי ילדה בת 18 שהרגע התגייסה והבנתי שיכול להיות שהחיים של המועמד בידיים שלי. יכול להיות שלא אנתח מישהו כמו שצריך, אמליץ לשלוח אותו לקרבי למרות שבכלל לא נכון לתת לו נשק, ובראיון פספסתי את זה".

בקוטב השני של סוגיית הכשירות הנפשית נמצאת מידת המסוכנות של המלש"ב, שבשילוב ערכים מסוימים ומוטיבציית יתר עלולה להפוך לקטלנית. ד"ר לובין מצביע על מקרה ברוך גולדשטיין - שאמנם לא היה חייל, אבל הטבח שביצע מהווה אבן בוחן בהסתכלות על אירועי קיצון בצבא - וגם המאבחנות נדרשות להיות קשובות לסממנים אלימים או מסוכנים.

כשבחדשות עסקו בפרשת אלאור אזריה, נחשף דף הפייסבוק שבו פרסם אמירות קשות, אלימות, במהלך מבצע "צוק איתן". אבל גם אחרי פרשת אזריה, גם בשנת 2021, המאבחנות הפסיכוטכניות אינן מתבקשות לבדוק מה עושים ואומרים המועמדים ברשתות החברתיות – המקום העיקרי שבו צעירים מבטאים את עצמם. הן אמורות לסמוך על ההכשרה הקצרה שלהן ועל האינטואיציה והניסיון הנצבר שלהן, גם במקרים שבהם המועמדים משקרים במטרה להגיע ליחידת החלומות שלהם. "בקורס אמרו לנו שמה שהמרואיין אומר זו האמת שלו באותו רגע. ככה אנחנו מתמודדים עם שקרים", מספרת רוני. "במבט לאחור היו ראיונות רבים שבהם סביר להניח ששיקרו לי בפרצוף, אבל לא תמיד היה לי אכפת".

פרופ' יוסי לוי בלז: "המאבחנות עובדות תחת סטרס ונדרשות לזהות דקויות בסיטואציות שהן בבסיסן לא נעימות. הן חייבות הדרכה וליווי מצוין, הייתי אומר שצריך להציב שם פסיכולוגים"

ויש גם מועמדים שמשקרים כדי לא להתגייס בכלל. "יום אחד הגיע ללשכה בחור בבגדי אישה, פאה, עקבים ולק", נזכרת מיכל (שם בדוי), מאבחנת לשעבר. "בראיון הוא סיפר שהוא עובר תהליך של שינוי מין, הדגיש את ההתעמרות שהוא עובר על הרקע הזה ודיבר על הקושי הנפשי שהוא מתמודד איתו. פגשתי לפניו חיילים שעברו תהליך שינוי מין וספציפית איתו הרגשתי שלא הכל אמיתי, אבל בסופו של דבר הייתי צריכה להסתמך רק על הראיון שלנו ועל ההצגה שהוא ייצר. נתתי לו ציון בלי שהאמנתי למילה שיצאה לו מהפה. אחרי הראיון גיליתי שהכל היה שקר, ושזה היה בחור שהיה ההפך הגמור מכל מה שניסה להציג. כל זה כדי לא לשרת".

סיפקתי את הסחורה שהצבא ביקש, הסתערתי על הנערים

יותר מאלף עדויות הצטברו בקבוצות הפייסבוק השונות שעוסקות בשירות של המאבחנות הפסיכוטכניות. רבות מספרות על חוויה חיובית; רבות יותר מדברות על קושי שנובע משילוב בין מסגרת תובענית ומנוכרת למגע יומיומי עם עשרות בני נוער שסיפוריהם מורכבים וקשים. מאבחנות רבות דיווחו שביקשו לראות גורם ממערך בריאות הנפש של צה"ל ועברו חודשים לפני שנענו, אחרות העידו שעצם הפנייה לקב"ן נתפסה כלא לגיטימית. רוב גורמי בריאות הנפש ששוחחנו איתם במהלך הכנת הכתבה קבעו אמנם שאין תחליף למאבחנות הפסיכוטכניות, אבל באותה נשימה הצביעו על הבעייתיות המובנית של התפקיד.

"אין ספק שצריך לבחון את הליך האבחון כפי שהוא היום, אבל אין דרך אולטימטיבית אחת. יש הרבה מאוד דרכים להשיג את מה שהאבחון מבקש להשיג, וצריך לשקול אותן", אומרת ד"ר ענת בן סימון, מנכ"לית המרכז הארצי לבחינות והערכה (מאל"ו). "צה"ל כל הזמן משכלל את מבחני המיון שלו, אבל די ברור שגם אם יוחלט להעביר את האבחון לידיים של מאבחן מקצועי בגוף אזרחי שיעבוד שמונה שעות ביום ברציפות ויראיין כל עשר דקות מרואיין באמצעות רשימת שאלות קבועה, גם הוא יגיע במוקדם או במאוחר למצב של שחיקה שעלול לפגוע באיכות ההליך". 

פרופ' יוסי לוי בלז, חבר הנהלת עמותת "בשביל החיים" וראש המרכז לחקר האובדנות והכאב הנפשי ע"ש ליאור צפתי במרכז האקדמי רופין: "קשה לזהות אדם בסיכון אובדני, בטח כשצריכים לעשות הערכה לגבי עוד שנה או שנתיים. עשרה פסיכולוגים קליניים יכולים לדבר עם המועמד, להעריך את מצבו, ועדיין הוא ייכנס לסיכון אובדני במהלך הטירונות. לדעתי הבעיה היא בהבנה של התפקיד שלהן – הן לא אמורות לנבא, הן עורכות סינון ראשוני שיכול להתריע על מועמדים שעלולים להיות בסיכון, אבל האחריות או האשמה במקרה אובדי היא לא עליהן. חשוב שהן יקבלו ליווי והדרכה. הן עובדות תחת סטרס, פוגשות המון מקרים מאוד מורכבים, ונדרשות לזהות דקויות בסיטואציות מיון שהן בבסיסן לא נעימות. כדי לעמוד במשימה הזו הן חייבות הדרכה וליווי מצוין, ולכן הייתי אומר שצריך להציב שם פסיכולוגים".

"הנערה המראיינת היא הכלי הטוב ביותר לגרום לנער לדבר - היא יכולה להיות חברה של אחיו הגדול, יש שם אלמנט של משיכה או רומנטיקה. זאת נותן תבנית מחשבתית שקשה להפסיק"

דנה יהלומי שירתה כמאבחנת ושוחררה בשנת 2002 לאחר שהשלימה שירות מלא. כעבור 16 שנים החליטה לחזור לאותה חוויה ויצרה בשיתוף עם ניר שאולוף אאת "הראיון" – מופע פרפורמנס שהפגיש את הצופים עם חווית האבחון הפסיכוטכני. המרואיינים היו אזרחים מן השורה שהתנדבו מתוך הקהל והמראיינות היו מאבחנות פסיכוטכניות לשעבר, חלקן משוחררות שנים ארוכות.

"פחדנו שאנשים לא ידברו ולא ישתפו, אבל יש משהו במנגנון הזה שלעולם לא עוזב אותך", מספרת יהלומי. "הצופים עקבו אחרי המראיינת כשהיא מפעילה את הכלים שלה, והרבה פעמים הייתה תחושה לא נעימה של 'רק אל תשאלי את זה'. הייתה תחושה שיש דברים שלא צריכים לצאת, שהם במרחב הפרטי של המרואיין. למעשה, לכל גבר בישראל יש פרופיל אישיותי מקוטלג בצה"ל, ואף אחד לא חשוף לדו"ח הזה. זה רגע שהמראיינת מופיעה כאמפתית, מכילה וקשובה, והמרואיין מוציא את החיים ואת הסיפורים שלו, ואנחנו לקחנו את זה למקום של חשיבה ביקורתית והערכה מחדש".

למרות שעברו קרוב ל-20 שנה מאז הראיון האחרון של דנה, חוויית השירות נשארה איתה. "בגלל השימוש האינסופי בי ככלי מכיל נכנסתי בצבא למצב של הצפה תמידית – חרדות, מלנכוליה", היא מספרת. "פגשתי נערים אלימים וייצרתי תחושה שזה ממש בסדר לפוצץ את אחיך במכות או להתעלל בילד מהכיתה, גרמתי להם להרגיש שאני לגמרי מבינה אותם".

ב"הראיון", וגם כעת, יהלומי שמה דגש על האינטימיות המדומה של מפגש האבחון. "זה מאוד ברור שהנערה המראיינת היא הכלי הטוב ביותר לגרום לנער לדבר - היא יכולה להיות חברה של אחיו הגדול, יש שם אלמנט של משיכה או רומנטיקה והיא יכולה להיות ידידה מכילה ומבינה. אמנות הראיון נותנת למראיינות יכולת ותבנית מחשבתית שקשה להפסיק שנים, ואותו מרואיין מרגיש סוג של נורמליזציה לרגע שהוא לא נורמלי בשום צורה. הרי הוא בא ומדבר עם הצבא, לא עם חברה".

על הזיכרונות הקשים שצפים בקבוצות הפייסבוק אומרת יהלומי: "זו ה'שוברים שתיקה' של המאבחנות. היו המון שנכנסו לדיכאון במהלך השירות, פשוט כי אף אחת לא מגיעה עם כלים אמיתיים להתמודד עם החוויה המורכבת הזו. אני כמאבחנת הייתי צריכה להוציא את הדברים ולהשאיר אותם כמו פצע פתוח, בחדר של מטר על מטר. לא היו לי את הכלים לעבד את הסיפורים שנחשפתי אליהם, כמו שלנער שמתגייס לקרבי אין כלים לעבד את החוויות הרגשיות שהוא עובר. אולי לאף אחד בצה"ל אין. אני סיפקתי את הסחורה שהצבא ביקש כמו נער בן 18 שעוד קשה לו להבדיל בין טוב ורע, אבל יסתער כשיגידו לו. אני הסתערתי על הנערים".

כולנו מושפעים מסטריאוטיפים וכולנו גזענים

במהלך הכנת הכתבה שוחחנו גם עם מאבחנות לשעבר שלא מוצאות שום פסול בשיטה ובשירות, אבל רוב מוחלט מקרב המרואיינות מדגיש: התפקיד הזה לא מתאים לילדות בנות 18. ובעוד שרוב הגורמים המקצועיים מצדדים בשיטת המיון המיושנת, חלקם מציעים לבחון אלטרנטיבות אחרות, מה שלא נעשה בצבא כבר שנים. תפקידה של המאבחנת הפסיכוטכנית, הדמות הצבאית הראשונה שפוגשים המועמדים לשירות, נושא משמעויות חברתיות, פסיכולוגיות וערכיות כל כך מכריעות שבחינה מחודשת שלו נראית בלתי נמנעת.

בשנת 2014, בתחקיר של תכנית הטלוויזיה "המקור", דובר רבות על כך שדירוג הקב"א (קבוצת איכות) המבוסס על שיטת כהנמן הוא כלי קהה ומיושן מכדי להסתמך עליו באופן בלעדי, בוודאי כשהתוצאות הרות הגורל לשירותו הצבאי – ובמקרים רבים גם למסלול חייו – של המרואיין. ד"ר נטע ארנון שושני, סוציולוגית, מרצה לחינוך בסמינר הקיבוצים ומאבחנת פסיכוטכנית בעברה, מדליקה כעת זרקור על היבט בעייתי אחר של שיטת המיון הנוכחית. "בתקופתי כל מאבחנת עקבה אחרי המועמדים שהעבירה לפגישה עם קב"ן וראתה מה הוחלט לגביהם", מספרת ד"ר ארנון שושני. "בזמן לימודי התואר השני שלי החלטתי לבדוק למה הפניתי מועמדים לקב"ן, וגיליתי שאת כל המועמדים ממוצא מזרחי הפניתי לקב"ן כי קבעתי שהם אלימים, את כל האשכנזים על 'פלספנות יתר', ואת כל הרוסים על סעיף שונות ומוזרות.

"הייתי ילדה בת 18 שגדלה בישראל וניסיתי להבין ילד בן 16 שעלה לפני רגע ממוסקבה. ברור שאני אגיד שהוא מוזר, כי זו שיטה שעובדת על סטריאוטיפים. במספרים הגדולים היא עובדת, אבל השאלה היא איזה עוול היא עושה בדרך. הצבא נחשב חותמת איכות אישית וחברתית, ואם הצבא קבע שאדם אחד יכול להיות טייס והאחר רק פקיד – אנשים יישאו את 'תווית האיכות' הזו שנים ארוכות".

אי אפשר להתעלם מהתפקיד החברתי המסורתי של צה"ל ככור היתוך שבו כולם אמורים להיתפס כשווי ערך, אבל המערכת מסתמכת על שיטה שעברה שינויים מינוריים מאז שנהגתה לראשונה (נזכיר, שנת 1955), ומצמצת את המועמד לכדי אוסף נתונים שהם בחלקם סוציואקונומיים מטבעם.

"לא חוכמה מצד הצבא להגיד 'הנה, אנחנו מוצאים את החיילים הכי טובים במקומות הכי טובים אז השיטה שלנו עובדת', אבל בצה"ל ממשיכים להחזיק בשיטה הזו, שמוצאת את המובן מאליו בלי שום הסתכלות על פערים חברתיים או שוני", אומרת ד"ר ארנון שושני. "מי שלא מגיע מתנאי חיים מסוימים עלול לא לקבל הזדמנות. כשהיינו מאבחנות עמדנו למשל על כך שהורים גרושים, מספר אחים או השכונה שבה גדלת לא ישפיעו על הקב"א, אבל הנתונים האלה הופכים את המועמד למי שהוא. אי אפשר באמת לעשות הפרדה. השיטה מחפשת איכויות רק בפרט, אבל אני שואלת: איפה הראייה החברתית, הניסיון להבין מאיפה אנשים באים ואילו הזדמנויות היו להם בחיים?

"עם ההבנות שיש לנו היום והחשיבה הביקורתית של שנת 2021, ההיאחזות של צה"ל בשיטת מיון סטריאוטיפית כבר צורמת. מה הפתרון? זו שאלה מורכבת. הצבא צריך לשמור עלינו בטוחים, וזה לא ממש רלוונטי בעיניו שהוא פוגע בפרטים, אבל צה"ל מחזיק במערכת מיון מטורפת לאנשים שהוא לא צריך, והם לא צריכים אותו. יכול להיות שעדיף להעביר את הראיונות לאנשים מבוגרים ומשכילים עם ראייה רחבה וניסיון תעסוקתי. כולנו מושפעים מסטריאוטיפים וכולנו גזענים, אבל אפשר להעסיק אנשים עם השכלה, ניסיון, הכלה. לא בטוח שאפשר להימנע מעבודה על פי קריטריונים, אבל אולי אם המאבחנים והצבא יגיעו עם ראייה קצת יותר חברתית, יהיה אפשר לעבוד פחות לפי מראית עין. גם אז למי שיגיע מרמת השרון יהיה קל יותר ממי שמגיע מירוחם, אבל השאלה היא כמה נהיה מודעים לפער ונאפשר להם לממש את הפוטנציאל שלהם. ולמאבחנות אני מציעה: קצת צניעות. את לא באמת יודעת הכל, גורל האומה לא בידייך והאנשים שאת מאבחנת הם לא סטטיסטיקה".

 סייעה בהכנת הכתבה: ליאור שלו