ביוני 2003, בקיץ שלפני שנתי השלישית בקולג', הצטרפתי ל"מרווה" – תוכנית בת חודשיים שמדמה שירות צבאי עבור יהודים צעירים בגולה, שסקרנים לחוות את החיים הנועזים בצבא הישראלי. במשך שמונה שבועות מייגעים, בזמן שחבריי התרוצצו בגבעת הקפיטול או עשו ימים כלילות בחדרי החדשות, אני ישנתי באוהלים, זחלתי ורצתי בין אינספור הנופים של ארץ ישראל, יחד עם רובה M-16 לא טעון, שלו הענקתי את השם "איב".
למרות הנשקים, המדים העבשים, המגפיים, האוהלים, הבסיסים, האוכל והמפקדים חסרי החמלה שלנו, "מרווה" לא הייתה הצבא האמיתי. חלקנו ראינו בה כסוג של תיירות מזוכיסטית בעוד אחרים, כמוני, חשו שזהו צעד ראשון בדרך להשלמת משימה חשובה. אחרי הכל, אנחנו חיילים בצבא היהודי הראשון מזה אלפיים שנה; אנחנו חלק מגוף שנענה לעם היהודי אחרי מאות שנים של שתיקה.
היה קשה לי להסביר את החלטתי להצטרף ל"מרווה". שלושה שבועות בלבד לתוך השנה הראשונה שלי בקולג', האימה של אירועי ה-11 בספטמבר – שכללו מתקפה על הפנטגון, שנמצא מעבר לנהר מול הקמפוס שלנו בוושינגטון הבירה – זעזעו את האומה כולה. אבל כמי שבילה את השנה הקודמת בישראל, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, הרגשתי תחושת ריחוק וחוסר אונים. בישראל, איום הטרור הוא מיידי וקיומי; נאסר עליי לנסוע באוטובוסים או לבקר בעיר העתיקה בירושלים בגלל המתקפות. לתקופה קצרה לקראת סוף אותה שנה, לא הורשיתי לעזוב את המעונות. כילד יהודי שגדל בחלק המאוד-לא-יהודי של יוסטון, טקסס, אף פעם לא הרגשתי אמריקאי במיוחד. ישראל היתה שונה; בכל יום מצאתי את עצמי בתוך עוד רגע ישראלי ממכר. ידעתי ש"מרווה" רק תספק לי עוד רגעים כאלה.
מוקדם בכל בוקר, היחידה שלנו עמדה במסדר בצורת האות ח' – האות עם הצליל המתריס ביותר באל"ף-בי"ת העברי – ויחד הנפנו את הדגל. בח' שלנו הייתי מוקף ביהודים מקנדה, צרפת, בריטניה, אוסטרליה, ניו זילנד, דרום אפריקה, מרוקו, מקסיקו, קורסאו וקולומביה. היו בינינו ספרדים ואשכנזים, חילונים ודתיים, שמלאנים, ימניים, גייז, סטרייטים, גברים ונשים. יהודים מכל מקום, במדינה קטנה משלנו.
באופן טבעי, בכל פעם שפישלנו כשניתנה לנו פקודה או פק"ל או בכל פעם שהח' שלנו לא הייתה מושלמת, המפקדים ירדו עלינו חזק: ספרינטים בחום הכבד עד כדי הקאה, שכיבות סמיכה על החצץ החד עד כדי פציעת כפות הידיים, שעות ביציאה בסוף השבוע היקר מפז.
בעוד שהבסיס שלנו היה ממוקם בשדה בוקר, דונמים ספורים מקברו המדברי השקט של דוד בן גוריון, אנחנו בילינו שבועות בחלקים שונים של המדינה, למדנו את השטח והכרנו את היחידות השונות של צה"ל. צעדנו במדבר, בהרים ובמכתש כשאנחנו נושאים אלונקות, ציוד, טירונים אחרים וכמובן, את רובי ה-M-16 שלנו, כשומרים מדומים של מולדתנו. בילינו שבוע בשטח בלי מקלחות ושירותים, אכלנו לוף כשר מתוך מנות קרב ותרגלנו שיטות הסוואה ופשיטות לילה. המפקדים שלנו לימדו אותנו ניווט וקרב מגע, רצנו במסלול מכשולים, ישבנו בהרצאות ארוכות, ירינו בכלי נשק שונים ודימינו מארבים. העור שלנו קיבל גוון נחושת בשמש, והתחלנו ללכת זקופי ראש וכתפיים. הפכנו לצברים.
באחד השבועות ביקרנו בירושלים, צעדנו בשורות קצרות ל"יד ושם" ותיירנו בחלקות שבהר הרצל. בכותל המערבי, תיירים ביקשו להצטלם איתנו. בפעם הראשונה בחיי, נהגי מוניות וסוחרים בשוק לא ניסו להטריד אותי. ישראלים נתנו לנו להידחף לראש התור בחנויות ובדוכנים שבשוק, ונשים מבוגרות כיבדו אותנו בענבים קרים ברחוב. כשיצאנו לחופשת סוף השבוע, עלינו על האוטובוסים בחינם ונוסעים אחרים פינו לנו את מקומם. במילים אחרות, זכינו לכמה מהיתרונות הרבים של השירות בצה"ל, אבל כמעט ללא הסכנות הכרוכות בו. מה שמנע מאיתנו להרגיש כאילו אנחנו בסוג של מחנה קיץ צבאי יהודי היה ההקשר של החוויה שלנו.
*******
כמה ימים לפני שהתוכנית החלה, טסתי לישראל מוושינגטון. משדה התעופה נסעתי לירושלים לשהות אצל חברה ותיקה שהכרתי בתנועת נוער בארה"ב, שעשתה עלייה וכעת שירתה בצה"ל. כדי להרגיש שוב בבית, עצרתי לשווארמה הראשונה שלי מזה שנים ונדדתי ברחובות המתפתלים של המושבה הגרמנית עד שמצאתי את הבניין שבו התגוררה. נקשתי על הדלת והיא קיבלה את פניי, אבל ראיתי שהיא נרעשת. שאלתי אותה מה קרה.
בזמן שהייתי בטיסה, היא סיפרה לי, מחבל מתאבד התפוצץ באוטובוס ליד שוק מחנה יהודה. "אחת משבעה עשר ההרוגים בפיגוע", היא אמרה לי, "היא אימה של אחת החברות שלי מהצבא". יחד חיכינו לשותפתה – שגם היא שירתה יחד עם בתה של הקורבן – שתשוב לדירה. תוך שהיא מנסה להדחיק את הצער שלה, היא סיפרה לי שהן לא התראו מאז ששמעו את החדשות.
בשבועות שלאחר מכן, קראתי על הפיגוע הזה באובססיביות. השעה הייתה חמש וחצי אחר הצהריים ביום רביעי, ליד שוק הומה במרכז ירושלים, וקו מספר 14א' של אגד היה עמוס באנשים. המחבל המתאבד, נער בן שבע עשרה, שהיה הצעיר מבין אחיו והמגויס התשיעי לתא החמאס בגדה המערבית, היה לבוש כיהודי חרדי, עם מעיל שחור ארוך באמצע יוני שכיסה את המטען. הוא עלה לאוטובוס שחצה את ירושלים, ואז פוצץ את עצמו כמה בניינים משם, ברחוב יפו – אחד הרחובות הראשיים בעיר.
בזמן שחיכינו, חברתי הראתה לי תמונות מחייה בצבא האמיתי, סיפרה על הבנים הישראלים האגרסיביים שרדפו אחריה, וצחקקה כשנזכרה בכמה מכיבושי העבר שלה. היא נטמעה לחלוטין בחיים הישראלים. בצבע הזית הכהה הזה, היא התלבשה ונראתה יותר ישראלית מאמריקאית, והעברית שלה הייתה טובה יותר מהאנגלית שלה. היא הקשיבה בקשב רב לסיפורי האחווה מהקולג' שלי, בארץ שהותירה מאחור.
שמנו לב שאמורה להיות לי חופשה ממרווה ביום הולדתה ה-21, דבר שעודד אותה. במדינה שבה חוקי לשתות אלכוהול כבר בגיל 18, אף אחד מידידיה הישראלים לא מבין את המסורת האמריקאית של חגיגות השתייה שמתלוות ליום הולדת עשרים ואחת. זהו טקס חניכה שאותו היא לא השאירה מאחור. צחקנו על כך. כמעט הצלחנו לשכוח שמשהו בלתי ניתן לתיאור קרה.
כמו בכל פיגוע, הגופות עוברות זיהוי ובני המשפחות מקבלים טלפונים. עדויות נאספות מעדים וניצולם. במקרה הזה, נהג האוטובוס ששרד, ערבי בשם איברהים, נתן דין וחשבון לרשויות ולאגד, חברת האוטובוסים הישראלית.
פיסות העור המפוזרות פונו מהאוטובוס. הן זוהו כדי שיהיה ניתן לקבור את הגופות, בהתאם לטקסים היהודיים, שלמות ככל האפשר. האוטובוס אף הוא נוקה מכל סימן לאלימות. מה שנותר ממנו הועבר למוסך בירושלים. המכונאים קבעו מה ניתן יהיה להציל מההרס. כל חלקי המנוע וחלקים שמישים אחרים יועברו לאוטובוסים אחרים. משמעות המילה "אגד", בעברית, היא "קשורים זה לזה". כל הדברים ששורדים קשורים זה לזה.
מאוחר יותר שמו של המחבל פורסם על ידי חמאס, דבר שזעזע והפתיע את בני משפחתו ושכניו. מעורבותו בתא הייתה סוד. קלטת וידיאו של צוואתו האחרונה שודרה בטלוויזיה הפלסטינית. בקלטת הוא עומד לבדו במטע זיתים כשמאחוריו שני עצים הצבועים בצבעי חמאס, ומסביר את המשימה שלו. הוא חבש סרט ראש ירוק, ופניו עדיין רחוקים מרחק עשור מלהראות את אותות הגיל.
בסופו של דבר, השותפה לדירה הגיעה. בפתח הבית השתיים קרסו אחת בזרועות השנייה ופרצו בבכי. נשארתי בחדר השני למשך זמן שהרגיש כנצח, משקיף על רחוב עזה ומבין שבשלב מסוים בעתיד, כנראה שאחליט נגד שירות בצבא.
כמה לילות לאחר מכן, כבר עמדתי יחד עם היחידה החדשה שלי מול מדורה שהשקיפה על מכתש בנגב. תחת אלפי כוכבים יהודיים, קראו לנו אחד אחד והסבירו לנו על טוהר הנשק. על אף האימונים שנעבור, אמרו לנו, יש לקוות שלעולם לא נשתמש בו. המפקדים החדשים שלנו נתנו לכל אחד מאיתנו תנ"ך ורובה. הפכנו לחיילים. המפקדים שלנו טפחו לנו בחוזקה על השכם כדי לברך אותנו על ההישג. יחד, שרנו את ההמנון הלאומי של המדינה היהודית, וקולותינו נישאו בגאווה מעל המכתש.
***
אדם צ'נדלר הוא העורך של "The Scroll". עבודותיו פורסמו ב"אטלנטיק", "סלון", "הארץ", "ג'רוזלם פוסט", "הפינגטון פוסט" ואחרים. החשבון שלו בטוויטר הוא @allmychandler. הכתבה פורסמה לראשונה ב-Tablet Magazine.