זה קרה ביום שלישי שאחרי ליל הסדר. חברתו של רן דולב נשארה לישון אצלו. היא קמה בבוקר, נתנה לו חיבוק והלכה הביתה, בלי לדעת שזה יהיה החיבוק האחרון. שעתיים אחר כך, כשכל בני המשפחה עדיין בבית, נשמעה ירייה מחדרו. ורד דולב, אמו, זינקה ממיטתה. האב יורם, שבדיוק התיישב כדי לתכנן טיול שורשים לרומניה, זינק גם הוא. השניים מצאו את רן שוכב מדמם. יורם והאח ניב, ניסו להחיות אותו, אך ללא הצלחה.
"רן עוד היה בחיים כשהוא בקושי נושם", מספר יורם. "הפה שלו היה סגור וצעקתי לניב שיעצור לו את הדימום. ניסיתי לפתוח לו את הפה כדי שינשום והוצאתי לו את הלשון. בעיניים שלו היה מבט של בקשה ותחנונים".
רן נפטר – והמשפחה, מספרת ורד, נכנסה להלם. "השוק שלנו היה גדול", היא אומרת, "כל מי שהכיר את רן הגיב באותה צורה, כי הוא היה הילד האחרון שיכול לקרות לו אירוע כזה. אני אדם מאוד ישיר, ומההתחלה לא התביישתי לרגע לספר על מה שקרה. להפך, אמרתי לכולם שאילו הייתה לי מודעות לעניין, אולי זה היה נגמר אחרת. חייבים לשים את הדברים על השולחן ולתת הסברים. רן היה הילד הכי נורמטיבי, וכך גם המשפחה. אני לא מרגישה שום צורך להסתתר או לתת הסברים".
ורד אולי לא מרגישה צורך להתחבא, אבל מערכת הביטחון לא ממש מעודדת אותה לדבר. לפני כשבועיים החלה הרשת להתמלא בדיווחים על בלוגר ישראלי אנונימי שכותב תחת השם "אישתון", אשר זומן לחקירה לאחר שהעלה ברשת טענות קשות נגד הצבא. הוא מצא כי מאחורי הרשימות הצה"ליות המתעדות את מספר הנופלים באותה שנה, מסתתרים מקרים רבים שבהם סיבת המוות כלל לא מצוינת. לפי "אישתון", מדובר פעמים רבות בהתאבדות – להערכתו, כ-40 חיילים בשנה החולפת.
אתמול, לאחר ימים ארוכים של סערה ציבורית, סיפק צה"ל נתונים רשמיים בנושא, בהם העובדה כי בעשר השנים האחרונות התאבדו 237 חיילים, ממוצע של כמעט 24 חיילים בשנה. לדברי גורמים בצבא, למרות העלייה במספר החיילים המשרתים, נרשמה בעשור החולף ירידה של כ-50 אחוז בשיעור המתאבדים בצה"ל, תוצאה של תהליך ארוך שאת תוצאותיו ניתן לראות בשטח. בשנת 2012, קובעים הנתונים הרשמיים, התאבדו 14 חיילים "בלבד" - שיא שלילי מזה תקופה ארוכה.
גורמים בצה"ל סיפרו השבוע כי הצבא מפרסם מדי שנה את נתוני המתאבדים מתוך מחשבה שמדובר בתופעה שאפשר לצמצם אותה ולמנוע אותה. אלא שעד כמה שהנתונים האחרונים מייצגים בלימה יחסית במגיפה השקטה, הם רחוקים מלנחם את ורד. כבר תקופה ארוכה שהיא מסתובבת עם בטן מלאה על הסיבות שהובילו להתאבדותו של בנה – ועם תחושות קשות הנוגעות ליחס שקיבלה מהמערכת מאותו רגע נורא. "היו אנשים בצבא שפנו אליי בבקשה שלא נדבר על זה, אבל אני אומרת שחייבים לדבר על זה ולעורר את המודעות", היא אומרת בשקט. "אני יודעת שיש בושה ושיש הסתרה במקרים כמו זה של רן כי זה לא מוות הרואי, אבל דווקא בגלל זה, הרבה יותר חשוב לדבר. אם זה קרה לו, ילד שלא היה חסר לו דבר, זה יכול לקרות לכל אחד".
מנסים לגרום לנו להתבייש
ורד מתארת את בנה ז"ל כילד חברותי, שכבר כשחקן כדורסל בהפועל חולון למד להתמודד עם מצבי לחץ. "רן התגייס למודיעין שדה, היה מאוד מורעל וסיים את הטירונות כמצטיין. הוא מהר מאוד יצר קשרים חברתיים ואהב את ההווי שם", היא נזכרת. "בהמשך הוא היה מפקד טירונים, וכולם יודעים שבצבא זה חצי אלוהים. הכל היה בסדר עד שבעה חודשים לפני השחרור, כשהוא הגיע לגדוד כרס"פ. הוא החליף רס"פ שהודח והיו הרבה בעיות בגדוד עוד לפני שהוא הגיע. התפקיד לא היה מה שהוא חשב, וכנראה שהייתה לו נפילת מתח, כמפקד טירונים שעבר לתפקיד אפור. אבל הוא לא התלונן יותר מדי. אולי התנכלו לו, אני לא יודעת".
כיום מתבצעת בצה"ל חקירה כפולה בעקבות כל מקרה של חייל שמתאבד, גם אם השאיר אחריו מכתב או סרט וידיאו, ותחקיר האירוע מוצג עד לרמת האלוף, כולל דו"ח לרמטכ"ל. התחקיר שנערך בעקבות ההתאבדות של רן קבע שהוא חווה סבל רב מאז שעבר לתפקיד הרס"פ, שהוא שיתף את מפקדו בתחושותיו הקשות, ואף ביקש ממנו לדבר עם קב"ן (קצין בריאות הנפש). בניגוד לנהלים, רן לא זכה לפגישה. אמו מספרת שהוא כלל לא היה אמור לצאת הביתה עם נשק, אולם הנשקייה הייתה מלאה ולא נותר מקום שבו יוכל להשאיר את נשקו האישי. "המפקד ידע על הבעיה ולא התייחס. זה פשוט עבר לו ליד האוזן", היא אומרת. "אני לא קובעת שזה נעשה ברוע או בכוונה, אבל זה מה שקרה. אותו מפקד הגיע אלינו לבית ושאלתי אותו על זה. הוא אמר לי שהוא לא יודע במה מדובר, שרן לא פנה אליו. גם בחקירה אותו מפקד הכחיש שרן פנה אליו. רק אחרי שעבר זמן הוא נזכר שהבן שלי באמת דיבר איתו והוא לא עשה כלום".
נהלי הצבא קובעים כי אם התגלו אצל חייל ביטויי מצוקה נפשית, על המפקד הישיר שלו לראיין אותו ללא דיחוי ולהפנות אותו לבדיקת קצין הרפואה היחידתי, שבסמכותו להפנות אותו הלאה אל קב"ן. במקביל, מחוייב המפקד למנוע מהחייל כל גישה לנשק, ולמנות שני חיילים שמתפקידם להשגיח עליו שלא יפגע בעצמו או באחרים. ההשגחה, כאמור, לא תוסר מהחייל עד להבאתו בפני קב"ן. במקרה של רן, מספרת ורד, המידע על המצוקה שבה שרוי בנה לא הועברה הלאה. "המפקד הישיר שלו אפילו לא סיפר על זה למג"ד, וזה משהו שמאוד קשה לי לחיות איתו היום", היא אומרת. "הטעות שלי היא שסמכתי על המערכת. הייתי צריכה להתקשר בעצמי".
גם שיר אלוני, אחותו של אורי אלוני, חייל צה"ל שהתאבד בשנת 94', מתארת אכזבה עמוקה מהתנהלות הצבא בעניינו של אחיה. שנים שהיא סוחבת על גבה את האמת הקשה הזאת, את הידיעה כי אחיה ירה בעצמו למוות שלושה חודשים לפני שחגג את יום הולדתו ה-19 – אבל רק היום היא מעיזה להישיר מבט ולהגיד בקול: זה לא הוא, זאת המערכת. "אורי היה גאון מחשבים שרצה לשרת ביחידת ממר"ם", היא מספרת. "היו לנו בעיות בבית על רקע של גירושים ואלימות ובגלל זה הוא רצה להתרחק, אבל גם כשהוא לא התקבל בסוף הייתה לו מוטיבציה גבוהה לשרת בצבא. הוא היה טיפוס ציני וחכם שאהב מדע בדיוני, אבל היה בו גם צד שקט ומופנם ובגלל זה לעגו לו. זה השפיע עליו. היו בו יושרה ותמימות, וההתנהלות של האנשים בצבא מאוד פגעה בו. לנו במשפחה, בגלל שהיינו עם הצרות שלנו, לא הייתה מודעות למצב שלו".
בשלב מסוים ניסה אורי להתאבד, ובעקבות כך הפרופיל שלו הורד הוא הועבר מבסיס בלבנון לבסיס בירושלים, קרוב לבית. בעיניי אחותו, זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. "יותר מחודש לפני המוות, הקב"נית ידעה שהמצב הנפשי שלו בעייתי, שהוא כבר ניסה למות, ולמרות זאת הם נתנו לו לצאת הביתה עם נשק", היא מוחה. "אחרי שהכל קרה, הצבא פטר אותה מאשמה וקבע בתחקיר שהרשלנות שלה הייתה סבירה. הקביעה הזאת לא מקובלת עליי. הצבא צריך להתייחס לנושא מאוד ברצינות, ועצם העובדה שהוא לא מטופל ציבורית מאפשר לדברים להישאר כמו שהם. כל הזמן מנסים לגרום לנו לחשוב שלמשפחה שלנו יש במה להתבייש, אבל מי שצריך להתבייש זה הצבא".
"רוצים לנפח את האתוס"
במהלך חייו כתב אורי לא מעט שירים למגירה, אותם מלחינה אחותו בימים אלה. במקביל, היא עובדת על סרט שיספר את סיפור חייו של אחיה, בעיקר כדי להעלות את המודעות להתאבדויות בצבא. הקושי המרכזי הוא בניסיון לתאר את ימיו ורגעיו האחרונים, מהסיבה הפשוטה שהמשפחה עצמה לא יודעת עד עכשיו מה בדיוק קרה לבנם האהוב. לדבריהם, דו"ח חקירת המקרה שקיבלו מהצבא צונזר, ויש עדיין פרטים רבים הנוגעים להתאבדות שהמערכת מעדיפה לא לחשוף בפניהם.
"בהתחלה אמרו לנו שאולי הוא התאבד ושאולי בכלל זאת הייתה פעילות חבלנית. חצי שנה אחרי נתנו לנו דו"ח של שלושה דפים בסך הכל, שגם ממנו בכלל לא היה ברור מה קרה", היא אומרת. "כשחקרתי בשביל הסרט, שאלתי כל מיני גורמים בצבא למה מסתירים. נאמר לי שלא רוצים לעודד התאבדויות, אבל לדעתי יש כאן משהו אחר. בעיניי פשוט יש פה אינטרס להציג את החללים כחללי מלחמה, כדי לנפח את האתוס הלאומי. בשורה התחתונה, מדובר במערכת שלא באמת יודעת איך להתמודד עם אנשים רגישים, ילדים בני 18 שלא כולם מתאימים או יודעים להכיל את מה שקורה בשירות צבאי. צה"ל רוצה שיתפסו אותו בתרבות הישראלית כחממה מצוינת להפיכת נערים לאנשים בוגרים, אבל זה לא בהכרח ככה".
עד היום, 18 שנה אחרי, לא קיבלה משפחת אלוני את התחקיר המלא שנערך בצבא לאחר התאבדותו של אורי. "מצנזרים דברים מעבר למה שצריך", אומרת שיר. "אחותי נלחמה עד שנת 2006 כדי לקבל ממצ"ח את הדו"ח המלא של המקרה, וגם אז קיבלנו דו"ח שחלק גדול ממנו היה מושחר. הם הסתירו שם עדויות ופרטים, ובעצם הסתירו מסיבה לא מובנת את מה שעבר על אורי".
סימני השאלה הרבים שהשאיר הצבא סביב המקרה, היא אומרת, גרמו להם להתרחק ולברוח ממסגרות הזיכרון המקובלות. כשהכעס מתערבב עם הכאב, היא מסבירה, קשה לעמוד בשקט בטקסים ממלכתיים. "הרבה שנים שנאתי את ימי הזיכרון כי לא הרגשנו במשפחה מיוצגים. הרגשנו שאין שם לאורי קול. במשך שנים המשפחה שלי נמנעה מלהגיע לקבר בימי הזיכרון, כי הרגשנו שכשזה נוגע להתאבדויות – הנושא הזה מועבר מגנרל לגנרל כמו תפוח אדמה לוהט, ואף אחד בצה"ל לא רוצה להיות אחראי. הם מונעים מגופים אזרחיים להתערב בנושא, ובסופו של דבר החיילים משלמים את המחיר: אני חושבת שבמקרה של אחי, אילו אזרח היה חוקר את הקב"נית שטיפלה בו, ולא אדם שנמצא בסך הכל דרגה אחת מעליה, יכול להיות שמסקנות החקירה היו אחרות".
משפחתו של אורי היא לא היחידה שמסתובבת עם טראומה מלאה בחורים ומשפטים מחוקים. גם קרוביו של פ', חייל צה"ל שהתאבד בשנת 2007, מספרים כי לא קיבלו מעולם את דו"ח החקירה שבדק את נסיבות ההתאבדות, ואף לא הוזמנו להגיע למשפטו של מפקדו. "ביקשנו את המסמכים של החקירה ובצבא סרבו לתת אותם, מבלי להגיד לנו למה", אומר בן דודו של החייל. "כששמענו שיש משפט למפקד של פ', ביקשנו להגיע לדיונים. אמרו לנו 'בסדר בסדר', אבל עבר זמן וכלום לא קרה. כשהתקשרנו לשאול מה קורה, אמרו לנו שהמשפט נגמר. לא האמנו. יש במשפחה הרבה טענות על מה שקרה שם, יש הרבה דברים לא ברורים ואנחנו רוצים לדעת את האמת. נתנו כולנו הרבה לצבא לאורך השנים, והוא בתמורה ירק לנו בפנים. יש הרבה דברים מאוד מסריחים במה שהלך שם".
הרמטכ"ל מתעסק בנושא באופן אישי
הטענות הקשות האלה לא משאירות את מחלקת בריאות הנפש בצבא אדישה. לדברי גורם צה"לי המעורה בנושא, הצבא מקיים כיום עשרות פעולות כדי להציף ולהתמודד עם מקרי ההתאבדות - ומחלקת בריאות הנפש נותנת כלים למפקדים כדי לסייע לחיילים במצוקה. לדבריו, היא פועלת בכל ערוץ אפשרי כדי להתמודד עם הנושא: החל משינוי פקודות הצבא, דרך הדרכות לחיילים משלב הטירונות והקורסים, ועד לתקנים חדשים של קציני בריאות נפש בחטיבות.
"הצבא מתייחס להתאבדויות ברצינות גדולה. אין צבא בעולם שמקדיש לנושא הזה כל כך הרבה התייחסות", אומר אלוף משנה (מיל') ד"ר חיים קנובלר, לשעבר ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל. "הרמטכ"ל, סגנו וראש אכ"א מתעסקים בזה באופן אישי. יש ועדות, אחת מקצועית ואחת של מפקדים, שמפיקות את הלקחים מכל התאבדות. חקירת מצ"ח על התאבדות היא מאוד יסודית, יורדת לכל הפרטים ומגיעה לכל המכרים, החברים והקרובים של מי שחשוד כמתאבד. כבר עשרות שנים קיימים שני מסלולים של חקירה: האחד של מצ"ח והשני של ועדה שממנה אלוף פיקוד או מפקד זרוע, שם יש אנשים שמבינים בבריאות נפש. כל המקרים האלה נדונים לאחר מכן בוועדה מקצועית בראשות ראש מחלקת בריאות הנפש, שזה התפקיד שאני עשיתי. הלקחים משם מועברים לכל הצבא".
לדבריו, שיעור המתאבדים בצה"ל ירד בצורה דרמטית בגלל הגדלת מספר הקב"נים, חידוד מודעותם לנושא ובעיקר בעקבות ההחלטה להוציא את הנשק האישי מידיהם של חיילים ביחידות עורפיות. "בתחום הזה, מדובר בהישג הגדול ביותר של צה"ל אי פעם", הוא קובע. "הרי רוב המתאבדים הם חיילים בריאים בנפשם ובגופם שפשוט יש להם נשק ביד, וכשעולה אצלם מחשבה אובדנית, יש להם אמצעי יעיל מאוד לבצע את זה. כשחילקו נשק גם ליחידות העורף, אחוזי ההתאבדות שם עלו מאוד, ולכן בעיניי הטיפול חייב להתמקד קודם כל בזמינות של הדבר הזה. רק בחלק קטן ממקרי ההתאבדות אפשר להבחין לאחר מעשה שבאמת הייתה לחייל בעיה נפשית לא מאובחנת, אבל זה בהחלט מיעוט".
תגובת דובר צה"ל: "מטעמי צנעת הפרט, הכבוד הרב הרוכש צה"ל למשפחות השכולות ולחללי צה"ל, לא נתייחס למקרים האישיים המובאים בכתבה. יחד עם זאת בצה"ל רואים בנושא מניעת האובדנות בקרב חיילים חשיבות מן המעלה הראשונה. נתוני מקרי האובדנות בצה"ל מפורסמים מדי תום שנה אזרחית בהתאם לדרישה, ואינם מוסתרים.
היקף מקרי האובדנות מתחילת השנה הנוכחית הוא הנמוך ביותר בשני העשורים האחרונים. לפני כשבע שנים החל צה"ל בתכנית למניעת ולצמצום מקרי אובדנות, שהביאה לירידה משמעותית במספר המקרים, והיא כוללת הרצאות והכשרה למפקדים לזיהוי מצוקה בקרב חיילים ומתן מענה נכון. כמו כן, הוגדל מספר קציני בריאות הנפש הפזורים ביחידות השדה ובדרג השטח. כל חשד למקרה התאבדות בצה"ל נחקר במצ"ח ומועבר לטיפול ובחינת הפרקליטות הצבאית, ובנוסף מועבר לוועדה רפואית. ממצאי הוועדות מועברים לגורמי צה"ל ולמשפחות. נציין כי המסמכים שמועברים למשפחות במקרים של אובדנות הינם מקיפים ומלאים, והנתונים היחידים שמוסתרים בהם הינם שמות יחידות ובעלי תפקידים מסווגים, וזאת מטעמי ביטחון מידע".