ב-28 בפברואר, בשעה 2 לפנות בוקר, עשו פאיז אבו רויס וחברו וואהיב אבו גרדור את דרכם לעבר הגבול עם מצרים. ערפל סמיך נח על הגדר כשהשניים – בני 23 ו-21, בהתאמה – התקרבו למקום בטנדר של חברת שמירה, מלווים בחבר נוסף, שנמנם באותה שעה במושב האחורי. השלושה, שלדברי המשטרה מהווים חברים ברשת הסמים הענפה הפועלת בכפר ביר הדאג', עצרו את הטנדר ליד הגדר, כיבו את המנוע ואת האורות, והמתינו.
לפתע ניתן האות: מעברו השני של הגבול התקרבו הצלליות של הבלדרים, שנשאו על גבם 12 שקים, ובתוכם סוליות חשיש במשקל של 300 ק"ג, בשווי של 30 מיליון שקל. הבלדרים הגיעו אל הגדר, הציבו סולמות גבוהים, טיפסו במהירות רבה והחלו להשליך את השקים לכיוונם של אבו רויס ואבו גרדוד, שמיהרו להכניסם לטנדר. כשחילופי הסחורות הסתיימו, החלו מיד בנסיעה חזרה לכיוון ביר הדאג', מרחק של כעשרים דקות נסיעה. לרוע מזלם, הטנדר שקע באחת הדיונות וכל ניסיונותיהם לחלצו עלו בתוהו. מבוהלים, החלו להעביר את שקי הסם לאחד הנקיקים הסמוכים, במטרה להסתיר אותם. בשלב הזה הבחינו בהם לוחמי "גבעתי", שסיירו באזור. אלה פתחו במרדף והצליחו לעצור את אבו גרדור ואבו רויס. חברם השלישי הצליח ברגע האחרון לטפס על סולם שהושלך לעברו מהצד השני של הגבול ולהימלט לכיוון סיני.
תקריות שכאלה הן כבר שגרה של ממש בביר הדאג'. ביישוב, שנכלל תחת המועצה האזורית אבו בסמה בצפון הנגב, מתגוררים כ-5,000 איש, המתפרנסים בעיקר מגידול צאן וחקלאות בסיסית. כאלף מתוכם, על פי הערכות המשטרה, בחרו במקצוע רווחי הרבה יותר: סחר בסמים. עשרות רשתות הברחה פועלות בעומק הישוב ובפאתיו, כשהסמים מוברחים מהגבול, מוצפנים במקומות מסתור שונים, ודמי הפדיון – עשרות מליוני שקלים – מוחבאים בכספות המצויות בתוך הבתים. כך למשל, לפני כחמישה חודשים פשטה המשטרה יחד עם לוחמי מג"ב על אחד הבתים ביישוב, ונדהמה לגלות שקירות הבית הפכו לכספומט: למעלה משני מיליון שקל וכמה מאות אלפי דולרים הוחבאו שם. השוטרים נאלצו לשבור כמה קירות ולשלוף משם את הכספת, שהכילה את המזומנים. הסכומים האדירים משקפים היטב את מעמדו של הכפר בשוק המקומי: רק בשלוש השנים האחרונות תפסו לוחמי יחידת מג"ן, מסתערבי מג"ב וחיילי צה"ל למעלה משני טון חשיש והרואין שהוברחו לישראל על ידי סוחרי סמים מביר הדאג'. את היקף הסחורה שלא נתפסה אפשר רק לדמיין.
"ביר הדאג' היא כיום לא רק כספומט הסמים של מדינת ישראל, אלא בנק של סמים מכל הסוגים", מסביר קצין משטרה בכיר. "לוד? שם מוכרים במנות, בביר הדאג' זה הכל בקילוגרמים והרבה מאוד. באים לפה סטלנים, מארגני מסיבות וסוחרים מכל רחבי הארץ כדי לרכוש סמים מכל הסוגים למסיבות טבע או במועדונים, וכולם מוצאים מה שהם מחפשים. המקום הזה הוא פשוט סופרמרקט ענק של סמים".
מהמרכז מתקשרים לבקש חשיש
סלימאן (35, שם בדוי), נחשב לאחד מסוחרי הסמים הגדולים הפועלים ביישוב. הוא מתגורר עם אשתו וילדיו במבנה לא חוקי, כשעל הגג מוצבים קולטים סולריים ("הם שלי וזהו, אל תשאל יותר מדי שאלות"). בחצר חונים טרקטורון וטנדר שטח חדשים, אותם רכש לפני כארבעה חודשים. זיפים מעטרים את פניו וכאפייה אדומה עוטפת את ראשו. הוא מפעיל את המזגן, לוגם כוס תה מרווה ומעשן בשרשרת.
"מה אתה רוצה, שהמשפחה שלי תמות מרעב?", הוא שואל במפגיע, "המדינה לא מוכנה לבוא לקראתנו, אין ממה להתפרנס, אז הברחת סמים זה הכי טוב. עושים בזה אחלה כסף. פעם התפרנסתי מהברחה של בחורות צעירות מרוסיה דרך סיני לישראל וגם מהברחה של פליטים מסודאן, אבל אז סגרו לנו את הגדר, הביאו צבא, מג"ן ומג"ב, אז עכשיו אני בסמים. פה, מי שרוצה חיים טובים, חייב לעבור להברחת סמים. על הברחה טובה של 100-200 קילו אני יכולה להרוויח עשרה מיליון שקל נקי, אחרי ששילמתי 4,000 שקל לכל בלדר ומבריח מסיני. אני יכול לחיות כמו מלך, אז למה לעבוד קשה?".
לסלימאן יש מאות לקוחות קבועים, שיודעים כי גם בעתות בצורת יספק להם את הסמים המבוקשים. על הלקוחות – מקור הפרנסה הנדיב שלו – הוא שומר מכל משמר ומקמץ במידע, הכל כדי לא לכוון אליהם את המשטרה. "כל סופשבוע מתקשרים אליי חבר'ה מתל אביב, בחורים נחמדים, צעירים, ורוצים לקנות 'חומר'", הוא מספר, "יש לנו פה סטוקים בכל מיני מקומות שהמשטרה והצבא בחיים לא ימצאו. אנחנו סוגרים על מחיר (קילו חשיש יעלה כ-120 אלף שקל, קילו מריחואנה כר-70 אלף), הם מזמינים 10-20 קילו, אני קובע איתם ליד פארק גולדה ודואג שאחד הפועלים שלי ייקח בטרקטורון את הסוליות וייתן להם. הם משלמים במזומן. החומר שלי הרבה יותר טוב ממה שמגדלים היום בבתים, והם מוכרים את זה במסיבות בתל אביב ובירושלים. מי קונה היום בכלל בלוד? אולי נרקומנים ונערים שצריכים כמה מנות של הרואין, מעורבב עם כל מיני חומרים. אצלי הכל נקי בלי ערבובים ובכמויות גדולות, שלא תמצא בשום מקום בארץ".
בין הבלדרים שמגיעים לקנות את הסמים, לפי עדותו, אפשר למצוא מגוון של טיפוסים: החל בסטודנטים, עבור במארגני מסיבות, וכלה בצעירים חרדים. "הם באים עם רכב שכור, לא שואלים הרבה שאלות, אפילו לא בודקים כמה סוליות שמתי להם בשקית", הוא מספר, "הם סומכים עליי, יודעים שאני לא אעקוץ אותם. באים עם תיקים שחורים מלאים בשטרות, משלמים ונעלמים".
לכל הלקוחות שלו יש מטרה אחת: לקנות בזול ולמכור ביוקר – כלומר, לגזור קופון של עשרות עד מאות אלפי שקלים. סולימאן עצמו, בכל אופן, לא מחזיק על עצמו כסף בכלל. "אפילו לא בכיסים שלי", הוא מצהיר, "אני דואג לשמור אותו במקום בטוח, שהמשטרה לא תמצא אותו".
במשטרה מכירים אותו היטב, אך מתקשים לשים עליו את ידם. הוא אמנם נעצר כמה פעמים, אך שוחרר מחוסר ראיות. "הוא ערמומי מאוד" אומר קצין משטרה שמכיר אותו, "תמיד דואג שה'חיילים' שלו יעשו את העבודה השחורה והוא יספור את הכסף. המבריחים שעובדים אצלו מאוד אמיצים, לא פוחדים מכלום, גם כשיורים עליהם".
סלימאן מודה שהוא מרוויח יפה מעליית מחירי הסמים בשנים האחרונות – תוצאה של הלחץ שמפעילים גורמי החוק והביטחון על המבריחים. "המחיר עולה כל הזמן וזה טוב בשבילנו", הוא אומר, "כשאני עושה הברחה של כמה מאות קילוגרמים, אני לא ממהר למכור את כל הסחורה, אלא מחביא אותה בכל מיני מקומות באזור ומחכה קצת, כי אני יודע שתהיה תקופה יבשה ואני ארוויח עוד יותר. אתה יודע כמה טלפונים ביום אני מקבל מחבר'ה שרוצים לקנות חשיש? הם משוגעים. הם מוכנים לשלם המון! אבל בשבילי זה טוב, כי גם אני צריך לשלם לפועלים שלי כסף טוב כדי שיסכימו ללכת לגבול לאסוף את החשיש ואת ההרואין. היום הם מקבלים יותר כסף כי בגלל הגדר זה נהיה מסוכן. היו גם כאלה שנתפסו והמשפחות שלהם נשארו בלי פרנסה, אז אני צריך לדאוג להם".
עוקבים אחרי המשטרה
ביר הדאג' , ששמו העברי המקורי הוא באר חיל, ממוקם כ-38 קילומטרים בלבד מהגבול עם מצרים, על ציר הברחה אסטרטגי ביותר. הוא מוקף בדיונות מרהיבות ביופיין, וכן בנקיקים, מערות וגם ואדיות הנושקים בחלקם לנחל הבשור.
ליישוב יש הסטוריה ארוכה ומורכבת ויחסים עכורים במיוחד עם שלטונות המדינה. הוא הוקם ב-1993 על ידי 200 בדואים משבט על עזאזמה, שנדדו מאיזור הפזורה ברמת חובב ופלשו לאיזור אשלים שבמועצה האזורית רמת נגב. לאחר משא ומתן עם שר התשתיות הלאומיות דאז, בנימין (פואד) בן אליעזר, נדדו שני קילומטרים דרומה, לאיזור שבו ממוקם היישוב כעת. זה היה אמור להיות פתרון זמני, אך הוא הפך לקבוע.
למרות שהיישוב הוכר על ידי המדינה ב-2003 ותוכנית המתאר שלו אושרו, עבר עשור שלם ומשרד הפנים, מינהל מקרקעי ישראל והרשות להסדרת התיישבות הבדואים בנגב עדיין לא השלימו את תהליכי התכנון הדרושים להוצאת היתרי בנייה. "מצד אחד המדינה מתעקשת להרוס את הבתים שלנו ומצד שני לא מאפשרת לנו לבנות. הם לא יכולים להשאיר אותי לחיות תחת כיפת השמים", אמר סלמאן אבו חמיד, יו"ר ועד היישוב, לעיתון "הארץ". "כנראה אין לנו שום זכויות: לא שהילדים שלנו יהיו מוגנים בבית הספר, לא להקים בית, לא להיות יישוב חקלאי".
על פי אבו חמיד, הסיבה לסחבת השלטונית, הנמשכת כבר יותר מעשר שנים, נעוצה בהתנגדות הרשויות לתוכנית המקורית להפוך את ביר הדאג' ליישוב חקלאי. המשמעות של תוכנית כזאת היא הקצאת שטח של עד חמישה דונמים למשפחה. לדבריו, "הרשות להסדרת התיישבות הבדואים חזרה בה מתוכנית המתאר, הם לא מוכנים לחלק את הנחלות כפי שתוכננו, אלא רוצים שנהפוך ליישוב עירוני" (שבו השטח לכל משפחה קטן הרבה יותר – ש"א). הסיבה לשינוי בעמדת המדינה טמונה ברצונה ליישם את "דוח פראוור", הכולל פינוי בדואים ממקומות אחרים בנגב לאזור ביר הדאג'. במצב שכזה, שטחו של ביר הדאג' יצטרך לשרת קבוצה גדולה יותר של תושבים.
המצב הנוכחי, נכון להיום, הוא שתושבי היישוב מסרבים לחתום על הסדר קרקעות מול המדינה, וממשיכים להקים אלפי מבנים לא חוקיים, נגדם הוצאו צווי הריסה. כל כניסה של משרד הפנים לתוך היישוב במטרה לממש את חלקם מלווה בניידות מג"ב ובג'יפים צה"ליים, ומעוררת מהומות – הבערת צמיגים, יידוי אבנים, גז מדמיע, כדורי גומי ואקדחי טייזר. ביר הדאג', הבנתם נכון, הוא יישוב עם חוקים משלו, סף זעם נמוך, ומקום שאף נציג ישראלי לא נכנס אליו ללא ליווי של כוחות בטחון.
"סוחרי הסמים כאן מתנגדים להסדר קרקעות עם המדינה, כי אם יוקמו תשתיות בישוב, ביוב, מים וחשמל זה יפגע להם בפרנסה", טוען קצין בכיר במשטרה, "הם אלה שמובילים את הקו הקיצוני המתנגד לכל הסדר שיוצע לתושבים. נוח להם שהיישוב נשאר פרימיטיבי ולא מפותח. זה משרת את האינטרסים שלהם ומסייע להם בהברחת ובהסתרת הסמים. קשה להתמודד עם הסוחרים בישוב הזה כי הם מכירים כל סנטימטר בשטח ולמשטרה קשה לפעמים לאתר אותם. הבלגן וההזנחה ששוררים ביישוב רק תורמים לסחר בסמים".
"לאנשים אין פרנסה אז הם הולכים להבריח סמים"
אחת התופעות הבולטות ביישוב בשנים האחרונות היא אירועים בסגנון של "תג מחיר", שמבצעים צעירים מביר הדאג' כנגד תושבים ומתקנים בקיבוץ רביבים וביישוב רתמים השכנים. כך, למשל, רק לפני חודש, ב-3 במרץ, יום לאחר שהודבקו ביישוב צווי הריסה, ניקבו עבריינים מביר הדאג' שישה מיכלי דשן חקלאי ביישוב רתמים, תוך גרימת נזק של עשרות אלפי שקלים. במקרים אחרים יידו אבנים לעבר כלי רכב של תושבי רתמים, עקרו מאות עצים, הציתו מתבנים וגרמו נזקים לציוד חקלאי. ככלל, נראה שבכל פעם שנושא הריסת הבתים עולה על פני השטח, ביר הדאג' מתלקח תוך שניות והזעם פורץ לכל הכיוונים: התושבים מבעירים צמיגים, מיידים אבנים לעבר שוטרים וחוטפים בתמורה כדורי גומי, גז מדמיע ואקדחי טייזר. "כל כניסה לביר הדאג' זה אומר לפחות 100 שוטרים, ניידות, סיוע של פלוגות מג"ב ואם צריך - גם מסוק", מודה קצין משטרה בכיר, "היו גם מקרים שהופעלה יחידת המסתערבים של מג"ב דרום, שלוחמיה התערבבו ביישוב כשהם מחופשים למקומיים ואיתרו את העבריינים המסוכנים כדי להביא למעצרם. אנחנו נוקטים בכל השיטות כדי לבצע מעצרים בישוב הזה".
את הטענות הקשות שמשמיעים גורמי הביטחון כלפי הנהגת היישוב מבטל עייש אבו עסא (45), אב ל-11 ילדים, תושב ותיק בביר הדאג' וחבר בהנהגת הישוב. "המשטרה סימנה אותנו ככספומט הסמים של המדינה מסיבה פשוטה: הם רוצים לקבל עוד תקציבים כדי להראות שהם עובדים בשטח ועושים משהו", הוא אומר. "אין פה שום סכנה, וכל אחד יכול להיכנס לפה בחופשיות. מרבית התושבים בביר הדאג' הם אזרחים טובים, שומרי חוק ולא עושים שום בעיות".
אז כל מה שאומרים על פעילות הסמים ביישוב זה שקר?
"נכון שיש פה סוחרי סמים, אבל הם אחוז קטן. בכל מקום בארץ יש עבריינים ויש שומרי חוק, ואנחנו לא שונים. המשטרה מציירת אותנו כיישוב של סמים כדי לגרום לנו לכל הגורמים הממשלתיים לסלק אותנו מהאדמות שלנו".
אבו עסא עוסק למחייתו בתיירות ובגידול כבשים ועיזים. לדבריו, התושבים רוצים להקים ישוב כפרי חקלאי כדי להתפרנס בכבוד. " אנשים רוצים לפרנס את המשפחה שלהם בכבוד, ובגלל זה אנחנו רוצים להקים ישוב חקלאי עם חוות גידול לעיזים ועם צימרים. אם המדינה לא תבוא לקראתנו אז יותר ויותר אנשים יילכו לצערי להבריח סמים, כדי שיהיה להם אוכל להביא הביתה לילדים שלהם. פה בישוב יש אנשים עם כבוד, אבל אם המדינה באה והורסת להם בתים, וגם מקימה ישובים על האדמות שלהם (הכוונה לקיבוץ רתמים – ש"א), אז מה אתה מצפה, שיקבלו את נציגי המדינה והחוק בפרחים ובאורז?! אם לא יקבלו את הדרישות שלנו, המצב פה ילך ויידרדר והפשיעה פה באמת תחגוג. אני לא רוצה שהילדים שלי ילמדו דברים רעים ויהיו פושעים, אני רוצה שיהיה להם עתיד. תנו לנו לחיות בכבוד".