פרשת ירי הפגזים הצה"ליים על ביתה של פסי כהן בקיבוץ בארי – אירוע שהסתיים במותם של 12 בני ערובה ישראלים, ושמהווה מקרה קיצון אפילו בטרגדיה שהיא 7 באוקטובר – ממשיך להכות גלים בציבוריות שלנו. טבעי ומתבקש שנעסוק בזה, שנדרוש להבין את הנסיבות ואת הסיבות, אלא שאנחנו כבר לא מדברים על האירוע: מה שמעניין אותנו הוא האדם שנתן ככל הנראה את פקודת האש, תא"ל ברק חירם. ליתר דיוק, מעניין אותנו אם האיש מאמין ב"סולם ערכים משיחי ופשיסטי", כפי שכתבה עליו הפעילה החברתית נאוה רוזוליו – או שהוא "גיבור ישראל", כפי שכתב עליו שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. שאלות מעניינות? ייתכן. אבל הן גם לא רלוונטיות בשום אופן לפרשה הקשה הזו.
ההסטה של תשומת הלב אל הפרופיל האישי והפוליטי של חירם, חובש כיפה מהציונות הדתית ותושב ההתנחלות תקוע, אינה מקרית: היא נוצרה בעקבות התבטאויות של פוליטיקאים ומובילי דעה מימין ומשמאל שקפצו על הפרשה. זה המקום להודות ביושר שגם אנחנו, כלי התקשורת, נפלנו לספינים הפוליטיים סביב האירוע. עיתונאים סייעו לתדלק את פילוג הציבור לשני מחנות, בעד ונגד חירם, על בסיס של שיוך מגזרי ופוליטי – במקום לעשות את עבודתם ולדרוש תשובות עובדתיות על מה היה שם. ואם מישהו בכל זאת חושב שפוליטיקה היא הסיפור כאן, הרי שקצין בחטיבת גולני ששירת תחת חירם אומר לנו השבוע: "אני מכיר את ברק למעלה מעשור, כמפקד וכפקוד שלו. היו לנו הרבה מאוד שיחות, ואני עדיין לא יודע להגיד מהן העמדות הפוליטיות שלו".
מי שאמור ויכול לספק את המידע על מה שקרה בבארי הוא צה"ל, שמסרב לספק לציבור מידע אמין על האירוע. הצבא חזר והבטיח לתחקר את הירי, אבל אמר באותה נשימה שתחקיר כזה ייערך רק כשהמצב בשטח יאפשר זאת. בשורה התחתונה, טרם פורסם תחקיר שכזה. הידע הממשי שיש לנו מגיע מכלי תקשורת זר: ה"ניו יורק טיימס", שדווקא כן תחקר את האירוע. השתיקה של צה"ל, שהסתפק עד כה בתגובות נקודתיות, היא מחדל של ממש – מפני שהיא מייצרת ואקום שבתוכו משגשגים הספינים למיניהם.
האם תא"ל חירם מאמין ב"סולם ערכים פשיסטי", כפי שכתבה הפעילה החברתית נאוה רוזוליו – או "גיבור ישראל", כפי שכתב בצלאל סמוטריץ'? השאלות אולי מעניינות, אבל לא רלוונטיות
כמעט חמישה חודשים עברו מאז השבת השחורה, כמעט חודשיים חלפו מאז שהרמטכ"ל הרצי הלוי הודיע על הקמת צוות שיחקור את אירועי 7 באוקטובר, ואנחנו לא יודעים מה בדיוק קרה בבארי או אם יש ממש בהאשמות נגד חירם. האקט המשמעותי היחיד של צה"ל בהקשר זה הוא השהיית ההחלטה על מינויו למפקד אוגדת עזה, אבל יש כאן שני "אבל": ראשית, הצבא לא אישר את חשיפת "ידיעות אחרונות" בעניין; שנית, אין לטעות ולחשוב שהשהיה כזו, אם אכן הייתה, מלמדת על אשמה כלשהי מצד חירם. זאת פשוט תגובה צה"לית אוטומטית, כמעט פבלובית, כשנושאים צבאיים הופכים לוויכוחים ציבוריים בהובלת פוליטיקאים.
צה"ל היה יכול לסכם את האירוע הזה הרבה לפני שנהפך לדיון חם וברשתות החברתיות, אבל בחר להתבצר ולהסתיר מידע, והציבור לא מקבל תשובות. לנו לא נותר למקד את הדיון בשתי השאלות היחידות שבאמת צריכות להישאל: ראשית, האם קצין הימ"מ שהיה בשטח אכן אמר לחירם להימנע מירי על הבית, כפי שנכתב בתחקיר ה"טיימס". שנית, אם חירם אכן פקד לירות, למה עשה זאת. ייתכן שההחלטה שלו הייתה סבירה בנסיבות, או שלא הייתה סבירה – ואז עליו לפשוט את המדים, למרות הרקורד העשיר שלו. על זה צריך לדבר. את זה מגיע לציבור לדעת.
12 משפחות בלי תשובות
בבוקר 7 באוקטובר אירחה בביתה פסי כהן, חברת קיבוץ בארי, את בני משפחתה. בשש וחצי בבוקר, עם הישמע אזעקת צבע אדום, יושבי הבית נכנסו לממ"ד. ב-12:56 פרצו מחבלי חמאס לבית, ובמשך דקות ארוכות גררו אליו משפחות שלמות. למרות המצב, רק בסביבות 4 אחר הצהריים הגיעו למקום כוחות צה"ל.
לאחר כניסת הצבא החלו סביב הבית חילופי ירי שנמשכו כחצי שעה, ובסיומם הצליח כוח ימ"מ לחלץ את אחת ממשתתפות פסטיבל נובה שנמלטה ושהתה בביתה של כהן, יסמין פורת. היא תוחקרה במקום וסיפרה שיש בבית 14 בני ערובה ו-40 מחבלים. "הזמן עובר ומתחיל להחשיך, והם הביאו פתאום טנק", תיארה פורת בראיון ל"אולפן שישי". "אני אומרת לאחד החיילים: 'תגידו, אבל אם אתם יורים פגזים, זה לא יפגע בבני ערובה?'. אז הוא אמר שלא, שהם רק עושים את זה בצדדים כדי להוריד קירות. אבל אלה היו חילופי אש מטורפים".
על פי ה"ניו יורק טיימס", קצין הימ"מ חשב שהחוטפים עשויים להיכנע, ואילו חירם רצה שהמצב ייפתר עד רדת הלילה והורה למפקד הטנק: "פרוץ פנימה, אפילו במחיר של נפגעים אזרחיים"
ב-7 בערב היה הקרב בשיאו. תא"ל חירם, שניהל את הלחימה באזור, חבר לכוחות מול הבית של פסי. אחד הלוחמים במקום דיבר איתו על הלחימה המתנהלת והטיח בו, "ברק, זה ביזיון"; חירם השיב "אני יודע". זמן קצר לאחר מכן ירה הטנק שני פגזים לעבר הבית. הירי חיסל את כל המחבלים שחדרו אל הבית, ומבני הערובה הנותרים יצאה בחיים רק הדס דגן, שנפגעה מפגזי הטנק וחולצה על ידי הלוחמים.
על פי תחקיר הטיימס, ששחזר דקה אחר דקה את אירועי 7 באוקטובר בבארי, חירם עצמו אישר כי התגלע ויכוח בינו לבין מפקד הימ"מ במקום. זה קרה לאחר שמפקד כוח חמאס החליט להיכנע ויצא מהבית עם פורת; קצין הימ"מ חשב שחוטפים נוספים עשויים להיכנע, ואילו חירם רצה שהמצב ייפתר עד רדת הלילה. לטיימס סיפר על הדברים שהורה למפקד הטנק: "המשא ומתן הסתיים. פרוץ פנימה, אפילו במחיר של נפגעים אזרחיים".
זה לא היה הריאיון הראשון של חירם על אירועי 7 באוקטובר. מספר שבועות לאחר השבת השחורה הוא התיישב מול מצלמות התוכנית "עובדה" וסיפר בין השאר שאישר למפקד כוח הימ"מ לפרוץ לבית של פסי כדי להציל את האזרחים שכלואים במבנה; הוא לא הזכיר את ירי הטנק, וגם לא את חילוקי הדעות עם מפקד הימ"מ. לפי הדברים שאמר אז, "כוח הימ"מ הצליח להציל ארבעה מבני הערובה. כל היתר נרצחו על ידי המחבלים".
לבני משפחותיהם של 12 האזרחים שנהרגו עוד לא ניתן מידע מצה"ל על האירוע שהוביל למותם. בתחילת ינואר פנו המשפחות במכתב שיועד בין היתר לרמטכ"ל ולאלוף פיקוד הדרום, ובו דרישה לבצע חקירה מקיפה ושקופה לגבי ההחלטות של תא"ל חירם והפעולות שהובילו לתוצאה הטראגית בבית של פסי. בתגובה מסר צה"ל: "המכתב התקבל ויענה במישרין. תא"ל ברק חירם הינו קצין עתיר זכויות, ערכי ומוערך אשר נלחם באומץ במהלך אירועי 7 באוקטובר ומשתתף גם בימים אלו במלחמה בעזה תוך סיכון חייו. צה"ל יערוך תחקיר מפורט ומעמיק לבירור הפרטים עד תום כשהמצב המבצעי יאפשר זאת, ויפרסם את ממצאיו לציבור".
הנוסח הזה, בשינויים קלים, חזר על עצמו כמעט בכל תגובה רשמית של צה"ל לפרשה. בתחילת פברואר פורסם ב"הארץ" כי תחקיר הירי על הבית של פסי יצא לדרך, אלא שתגובת הצבא לידיעה דיברה בעיקר על המנגנון שבו יתוחקרו אירועי 7 באוקטובר ("גוף עצמאי ובלתי תלוי, בעל גישה לכלל החומרים הרלוונטיים לקיום בדיקה אודות אירועים רבים שאירעו במהלך הלחימה") בלי לקבוע לוח זמנים לפרסום תוצאות כלשהן; לגבי האירועים בבארי מסר אז דובר צה"ל כי "האירוע יתוחקר באופן מעמיק ומפורט ברגע שעצימות המלחמה תאפשר זאת". שוב הבטחה, שוב אותו ואקום – שבינתיים נכנס לתוכו כל מי שיש לו מה להרוויח, בין אם מדובר בקולות בוחרים או בלייקים.
"עננת בנגביריזם" מול "פיל דוס בחדר"
מיד לאחר פרסום התחקיר בטיימס צייצה נאוה רוזוליו, מנהיגת "משמרות הבושה": "לא בלתי רלוונטי לציין שברק חירם הוא בן הציונות הדתית (תושב תקוע), והוא עדיין לא הושעה. סולם הערכים של המשיחיים והפשיסטים, שכנראה מעדיפים את האדמה והרג האויב על פני קדושת החיים, מחלחל לצבא. זה מדאיג ומטריד שבעתיים כשהחטופים שלנו עדיין מוחזקים ברצועת עזה". בהמשך הדברים ציטטה רוזוליו חלק מהריאיון שהעניק חירם ל"עובדה" וכתבה על "עננת בנגביריזם" ועל "אצבע קלה מדי על ההדק".
למשפחות האזרחים שנהרגו לא ניתן מידע על האירוע שהוביל למותם. בינואר דרשו המשפחות לבצע חקירה מקיפה ושקופה; צה"ל הבטיח לחקור "כשהמצב המבצעי יאפשר זאת"
לציוץ של רוזוליו הגיב לא אחר מראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט: "חדלי. פשוט חדלי מיד, לפני שהקו הזה יתפוס. כיצד את מעזה לערוך משפט שדה לקצין, מפקד אוגדה, שרץ לתוך זירת האש בבארי ונלחם במחבלים על בסיס שני משפטים שצוטטו בעיתונות זרה ולרוב עוינת? מפקד אוגדה שנלחם כבר 70 יום למען בטחוננו. את מבינה בכלל מה תמונת הקרב שהוא ראה? כמה זירות פתוחות בבארי היו באותה העת? וכיצד את מעזה לציין לרעה שהוא בן הציונות הדתית ושהוא מתגורר בגוש עציון?". אחריו הגיב גם השר סמוטריץ': "איני יודע מי זאת נאוה רוזוליו, אני כן יודע שלא ניתן לכוחות השנאה הללו לנצח. תא"ל ברק חירם הוא גיבור ישראל [...] הוא גר בגוש עציון, חבל ארץ ששכל את מיטב בניו במלחמה הצודקת הזו. הרבה אנשים עם אור ואמונה יוקדת בצדקת הדרך נלחמים למען מדינת ישראל. דתיים, חילונים, שמאלנים וימנים, כאיש אחד. הם המצפן המוסרי, הם דורשים מאיתנו להתעלות ולהתעסק במחבר ולא ברעל של הרשתות".
בשבוע שעבר, לאחר כחודשיים שבהם פחת העיסוק הציבורי בתא"ל חירם, הוא ניצת מחדש כשדווח כי בשיחות סגורות בצמרת הצבא שוקלים למנותו לתפקיד מטה במקום למפקד אוגדת עזה, כפי שסוכם ביולי האחרון – וזאת לאור התנהלותו בפרשת בני הערובה. "הקצין סוכם לתפקיד מפקד אוגדת עזה לפני המלחמה ביולי 2023, ואין שינוי בסיכום בשלב זה", הגיב צה"ל בהכחשה רפה משהו, אבל העיתונאי אראל סג"ל הזדרז להתבטא נגד ההחלטה המסתמנת במונולוג בערוץ 14: "מסתבר שלא רק מלאכתם של צדיקים, גם מלאכתם של רשעים נעשית בידי אחרים. מי שהרים את התחקיר נגד ברק חירם היה הפרוקסי של עיתון 'הארץ', הניו יורק טיימס, שהאשים את חירם בהרג אזרחים. אף על פי שהממצאים מוכיחים כי החטופים נורו בדם קר, עוד בטרם התקפת הכוח על המחבלים, אבל הפרטים, כידוע, לא חשובים. לעלילות דם יש חיים משלהם. הנרטיב כבר היה מוכן מראש [...] מתנחל בן עוולה חיסל קיבוצניקים מבארי, כי יש פיל בחדר, פיל דוס".
עד כאן מימין, ואילו משמאל צייצה יו"ר מפלגת העבודה, שלי יחימוביץ': "יש קמפיין אלים למניעת כל חקירה/ דיבור על האירוע מהגיהינום שבו פקד תא"ל חירם לירות בטנק ולהסתער על הבית בבארי, ולהרוג ביודעין 12 בני ערובה, לרבות ילדים [...] הנימוק? חירם הוא 'גיבור ישראל'. גיבורי ישראל מגנים על ילדי ישראל, לא הורגים אותם. מי אני שאשפוט? מי הוא שיהרוג".
על רקע הדיווחים, ההכחשות והתגובות פורסם מכתב פתוח מאת "לוחמי ומפקדי אגוז לדורותיהם", שבו נכתב כי "אנו, לוחמי אגוז וגולני, לחמנו לצדו ותחת פיקודו של תא"ל ברק חירם בסדיר ובמילואים לאורך העשורים האחרונים ובמלחמה הנוכחית. הלכנו ונלך אחריו כלוחם ומפקד ערכי, יוזם וחותר למגע. ברק יזם וחתר למגע גם ב-7 באוקטובר, קפץ מביתו עם נשקו האישי וחתר למגע תחת אש כדי להילחם ולפקד, תוך כדי סיכון חייו [...] ברק מקדיש את חייו למדינה. כשהקונספציה קרסה ומפקדים בכירים כשלו, הוא יזם ונלחם כדי להגן על אזרחי ישראל. מיוזמתו להציל נפשות. הלכנו ונלך אחריו עד הניצחון!".
מפקד שאתה רוצה שיוביל אותך
בקורות חייו של חירם ובפנקס השירות שלו קשה למצוא ביסוס לטענות על כך שאופי הפיקוד שלו נגזר מאג'נדה פוליטית כזו או אחרת; עם זאת, ניתן לראות מהיכן מגיעות הטענות בדבר אצבע קלה על ההדק.
בראיון ל"עובדה" סיפר חירם שאישר למפקד כוח הימ"מ לפרוץ לבית של פסי כדי להציל את האזרחים שכלואים במבנה. הוא לא הזכיר את ירי הטנק ואת חילוקי הדעות עם מפקד הימ"מ
משיחות עם מקורביו עולה תמונה של מפקד אמיץ, סמכותי ואגרסיבי, כזה שרואה לנגד עיניו משימות ועושה הכל על מנת לצלוח אותן. כזה שכבר ב-1997, כשהתגייס לקורס טיס, כולם אמרו עליו ש"הבחור הזה יהיה רמטכ"ל". קצין שנלחם איתו בקרבות בעוטף עזה ב-7 באוקטובר אומר עליו: "הוא איש שיכול להטעות בגלל הצליל העדין של הדיבור שלו, אבל עם סכין בין השיניים. הוא מפקד שאתה רוצה שיוביל אותך בקרב".
חירם נולד וגדל בחיפה ולמד בבית הספר הריאלי בעיר. כילד חלם להיות טייס, אבל נשר מקורס טיס לאחר חמישה חודשים, שובץ לחטיבת גולני והתקבל ליחידת אגוז. שם בלט מאוד, יצא לקורס קצינים, המשיך להתקדם בסולם הדרגות ובתפקידים באגוז ובגדודים של גולני, והשתתף בכל מבצע ומלחמה. בעשור השלישי לחייו הכיר את בת ציון, עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית. השניים, הורים ל-4, מתגוררים כיום בתקוע.
במלחמת לבנון השנייה שירת חירם כמפקד פלוגה בסיירת אגוז. בקרב שהתנהל בכפר חדתא שבדרום לבנון הוביל כוח לוחמים להסתער על המחבלים שפתחו באש על חייליו בעת שפינו לוחמים פצועים שנפגעו בהיתקלות. הוא נפגע באחת מעיניו, ועל אף הפציעה נשאר כל הלילה באותה נקודה כדי לא לחשוף את חייליו. על האופן שבו לחם ופיקד בקרב הוענק לו צל"ש מפקד אוגדה ממפקד עוצבת געש.
ב-2012 מונה חירם למפקד גדוד 51 בגולני. שנה לאחר מכן הוכרז בגדוד מרד כש-15 לוחמים סירבו פקודה כמחאה על "ענישה מוגזמת וחריפה בגין מעשים פעוטים"; כמפקד הגדוד, חירם שפט אותם ל-20 ימי מחבוש. בהמשך, בתחקיר על התנהלותם של המפקדים, חירם ובכירים נוספים החליטו לגבותם. לא ברור אם יש קשר בין הדברים, אבל לפני כשש שנים נפתח עמוד פייסבוק בשם "וידויים גדוד 51", ומאז פורסמו בו לא פעם ביקורות על התנהלותו של חירם כמפקד.
באוגוסט 2020 מונה חירם למפקד חטיבת גולני. האופי האגרסיבי שלו הוביל אותו להתנהלות פיקודית שנויה במחלוקת, יש שיאמרו קיצונית – שמצד אחד זיכתה אותו בהערכה, ומאידך עוררה הרמות גבה באשר לתפקודו. שלושה חודשים לאחר כניסתו לתפקיד השליך מחבל פלסטיני בקבוק תבערה מטווח קצר לעבר חייל שהוצב בעמדת אבטחה ליד היישוב קדומים. באירוע, שתועד במצלמות אבטחה, נראה המחבל בורח לאחר השלכת הבקבוק בלי שהלוחם חותר למגע או יורה לעברו. התיעוד הופץ ברשתות החברתיות וגרר דיון ציבורי סביב התנהלות החייל, ולוחמים העידו כי על פי הפקודות שניתנו להם, אסור היה ללוחם לירות על המחבל. פוליטיקאים, איך לא, השתמשו באירוע כדי לייצר רעש תקשורתי. "הסיפור הזה פשוט מטורף", צייץ בצלאל סמוטריץ'. "לוחם בגדס"ר גולני חושש לירות במחבל שמצית וזורק עליו בקת"ב מטווח אפס. אבל הלוחם הזה לא אשם. מי שאשם זו מערכת המשפט במדינת ישראל שמתנהגת כמו בסדום. מי שמעמיד לדין את אריה שיף (תושב ערד שירה למוות באדם שפרץ למכוניתו – ש"ל, ל"ש) באשמת רצח, שלא יתפלא כשלוחמים מפחדים לירות במחבלים".
פרופ' אסא כשר, ממנסחי הקוד האתי של צה"ל: "אם מה שתואר בתקשורת על האירוע בבארי היה מדויק, אז הייתה כאן פקודה בלתי חוקית בעליל. מדובר במעשה פסול בצורה קיצונית"
יממה לאחר פרסום הסרטון הודיע חירם כי הוא מדיח את הלוחם מתפקידו. באיגרת ששלח ללוחמים כתב: "חתירה למגע והריגת האויב היא ערך יסוד בחטיבת גולני. אני בטוח שאתם שותפים לצער שלי על הלוחם שהודח, לצד ההבנה הבלתי מתפשרת שככה זה בגולני". קצינים רבים התקוממו וטענו שהמניע להחלטה היה החשיפה שהסרטון שזכה לה. אלוף (מיל') יוסי בכר התייחס לפרשה בעמוד הפייסבוק שלו: "המסר בהדחה הוא נכון כאשר מישהו התרשל באופן מודע, ולא כך הוא המצב. צריך ללמד את הלקחים מהאירוע ככשל מקצועי ולא משמעתי [...] ברק חירם הוא מפקד מזהב טהור, הייתי מצפה ממנו לאיזון אחר, ושאהבת הלוחם, שבחר בדרך התרומה כחייל קרבי, תהיה לנגד עיניו כאשר הוא מחליט".
את עמדתו בנושא החתירה למגע הביע חירם גם ב-2021, כשברשתות החברתיות הופץ תיעוד של לוחם גולני שעוצר מפגין פלסטיני אלים, תופס אותו ברגליו ומטיח אותו על הקרקע בכניסה ליישוב היהודי בחברון. על רקע פרסום הסרטון שיבח חירם את לוחמיו והעביר מסר לשאר המפקדים: "במקום לבכות על ההגבלות וחוסר היכולת לעמוד במשימה חושבים יצירתי, חושבים מתוחכם. מנתחים נכון קרקע ואויב. מביאים מענה הולם ומידתי לבעיה המבצעית ובסוף לא מהססים להפעיל כוח".
לא המלחמה שהתאמנו לקראתה
ב-7 באוקטובר הגיע חירם לדרום על דעת עצמו ויצא תחילה עם כוח קטן להילחם בנתיבות. במקביל הקפיץ את האוגדה שלו מהבית ועבר להילחם בקיבוצים בעוטף. בסביבות השעה 4 אחר הצהריים הגיע לבארי.
קצין בגולני שלא היה באותו יום בבארי, אבל לחם בעוטף ודיבר עם חירם, אומר ש"הוא היה ממוקד במטרה – להרוג את כל המחבלים ולהציל אזרחים. זה מה שהרחתי ממנו". על ההחלטה לירות פגזי טנק לבית עם בני ערובה ענה הקצין: "צריך להבין שזאת לא הייתה מלחמה רגילה, לא המלחמה שהתאמנו אליה. בקרב יש הרבה מאוד אי ודאות, כאוס וטירוף, ו-7 באוקטובר היה כאוס על סטרואידים. אף אחד לא ידע מי נגד מי, זה לא היה משבר בני ערובה רגיל. המחבלים התבצרו איתם כשמסביב התחולל קרב קשה מאוד ועשרות מחבלים היו במסע רצח ואונס. כמפקד אתה רוצה לעצור את זה כדי להציל כמה שיותר אזרחים, ויש כאן מורכבות מבצעית שמעולם לא התמודדנו איתה ובטח שלא התאמנו עליה, גם בתרחישים הכי קיצוניים".
השבוע כתב עמרי שפרוני, דודם של התאומים ליאל וינאי שנרצחו בביתה של פסי כהן: "מי שמצא זמן לרוץ להתראיין לפני שקברנו את מתינו - יכול היה למצוא זמן לתת עדות לתחקיר מבצעי"
בצה"ל, כך נראה, יש פיצול ביחס להאשמות נגד תא"ל חירם. "היה הרבה בלגן ב-7 באוקטובר", אומר בכיר במערכת. "במהלך אותו יום ולמחרת נהרגו כמה עשרות ישראלים, אזרחים וחיילים, מאש כוחותינו, ירי דו-צדדי ותקלות אחרות. היו הרבה מאוד טעויות שבאמת קשה לשפוט אותן, אבל חייבים לתחקר. אנחנו חייבים לבדוק את עצמנו ואת ההחלטות בלי לתת לרעשי הרקע להפריע לנו. לגבי ברק חירם, יש כאן בעיה מרכזית: איש ימ"מ ניהל שם את אירוע בני הערובה, צוות מו"מ כבר הצליח להוציא משם בת ערובה ומחבל. אם גורם מקצועי ברמה הזאת אומר לך שהוא יכול לשחרר את בני הערובה, אתה אמור להקשיב לו. ברור שאתה המפקד, אבל נדרש ממך להקשיב לכוחות המקצוע החבירים". על השהיית ההחלטה בדבר קידומו של חירם אומר אותו בכיר שהיא "הגיונית" בהתחשב בכך שהנושא עדיין נמצא בבדיקה.
באותה שבת היו מספר אירועים שבהם הופעלה אש כדי לסכל חטיפה של אזרחים וחיילים, על הקרקע וגם מהאוויר. ממספר עדויות עולה כי חטופים ישראלים נפצעו ואף נהרגו מאש מסוקי קרב וכטב"מים שירו לעברם בזמן שניסו להוביל אותם לעזה. בסיטואציה של אותו יום לא ניתן לשפוט את מי שפעל כך, מה גם שלא תמיד ידעו הכוחות שהם יורים על ישראלים. מה שהופך את פרשת הבית בבארי לשונה הוא עצם העובדה שבזירה היו גם לוחמי ימ"מ שלפי הטיימס ביקשו שלא לירות – זה והעובדה שהטנק ירה לעבר הבית מתוך הבנה ברורה שתהיה פגיעה מסיבית בבני הערובה.
תא"ל חירם לא צריך את הסנגורים שקמו לו. מדובר בקצין מצטיין בעל רזומה קרבי עשיר ומכובד, בכרטיס הקידום שלו מופיעים כל התפקידים הנכונים, וגם לאחר 7 באוקטובר הוא הוביל את האוגדה שלו בלחימה לעומק עזה – אחת מזירות הקרב הקשות והמורכבות בעולם. נכון לרגע זה אין לאף אחד מידע מוסמך על מה שבאמת קרה שם בבית בבארי, מדוע קיבל חירם את ההחלטה, או אפילו אם באמת קיבל אותה. עם זאת, דבר אחד אפשר להוריד מהשולחן כבר עכשיו: למרות פרסומים שונים שניסו להציג את הדברים אחרת, אין קשר בין מה שקרה בבארי ל"נוהל חניבעל".
קצין בגולני שלא היה בבארי ב-7 באוקטובר, אבל לחם בעוטף ודיבר עם חירם: "הוא היה ממוקד במטרה – להרוג את כל המחבלים ולהציל אזרחים. זה מה שהרחתי ממנו"
נוהל חניבעל היה פקודה מטכ"לית שעסקה בכללים לפעולה במקרה של ניסיון לחטוף חייל, כולל ירי לעבר החוטפים תוך סיכון החטופים. בשנת 2017 החליף אותה הרמטכ"ל דאז, גדי איזנקוט, בנוהל חדש – והשבוע אומר אסא כשר, פרופ' אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב וממחברי הקוד האתי של צה"ל: "אני ואחרים צעקנו במשך שנים נגד הפרשנות המוטעית של נוהל חניבעל. הפקודה לא קיימת יותר, וממילא כל ההקשר של חניבעל לאירוע הזה הוא שגוי לחלוטין".
לדברי פרופ' כשר, נוהל חניבעל אינו רלוונטי משני טעמים: ראשית, הוא מתייחס לחטיפת חיילים ולא אזרחים. שנית, לא מדובר באירוע של ניסיון חטיפה אלא בהחזקה בפועל של בני ערובה בידי חוטפים. "אם מה שתואר בתקשורת על האירוע בבארי היה מדויק, אז הייתה כאן פקודה בלתי חוקית בעליל – שאגב, אינה תואמת את נוהל חניבעל. במהלך האירוע הצטיירה הצלחה מסוימת כשאחד הפלסטינים נכנע, כלומר הייתה אפשרות לנהל משא ומתן על שחרור החטופים שבידיהם. זה מצב שאין בכלל אפשרות להפעיל את הלוגיקה של נוהל חניבעל ולירות פגז של טנק לתוך המבנה. מדובר במעשה פסול בצורה קיצונית".
מה דעתך על המצב הנוכחי, שבו השיחה שלנו מתנהלת לא בעקבות תחקיר צה"לי אלא על בסיס התקשורת האמריקאית?
"אני יכול להבין את ההודעה הסטנדרטית של דובר צה"ל, שתחקירים צריכים להתבצע בשעה שהמצב המבצעי יאפשר זאת, אבל יש יוצאים מן הכלל. על בסיס הפרסומים על הפרשה, את האירוע הזה היה צריך לתחקר מיד, מפני שכל הזמן יש אפשרות שמפקדים יתנו הוראות לא מתקבלות על הדעת לגבי פתיחה באש במקומות שבהם ישנם גם חטופים".
גם התנצלות לא תזיק
השבוע פרסם עמרי שפרוני, דודם של התאומים ליאל וינאי חצרוני שנרצחו בביתה של פסי כהן, פוסט מדם לבו. שפרוני הבהיר את עמדתו בפרשה, ובעיקר באשר לטיפול (או נכון יותר לומר, חוסר הטיפול) של צה"ל בתוצאותיה: "האם זה הפגז שהרג אותם, או אולי אלו שנורו לאחר מכן? מה היו האלטרנטיבות? מה הייתה בדיוק הפקודה? מה הבינו הכוחות? לאן כיוון צוות הטנק? איפה פגע? כל אלו שאלות שיכלו להתברר מזמן. אומרים לי שלא מתחקרים תוך כדי מלחמה. שמפקד האוגדה עסוק בלחימה, שהוא בכלל גיבור ישראל. אז אני אגיד לכם – הוא לא מעניין אותי. מעניינות אותי הפקודות שנתן ואלו שהוא ממשיך לתת גם עכשיו, כשחברים שלי עדיין בני ערובה בתוך רצועת עזה. תחקירים מבצעיים מורכבים יותר התבצעו במהלך לחימה, זה לא הפריע לניצחון. ומי שמצא זמן לרוץ להתראיין עוד לפני שאנחנו קברנו את מתינו ואת מה שנשאר מהם, יכול היה למצוא זמן לתת עדות לתחקיר מבצעי. מי שמגן על ברק חירם ולא על הזכות של המשפחות לקבל תחקיר אמיתי מלא, מיד, לא מבין את האחריות של צה"ל למה שהתרחש ב-7 באוקטובר".
עוד כתב שפרוני: "הדבר הראשון זה להודיע מיד שיושהה כל קידום שלו עד תחקיר מלא. הדבר השני זה להתחיל מיד בתחקיר חיצוני ובלתי תלוי, שימצה את מה שניתן מהראיות שעוד נשארו. הדבר השלישי בסדר החשיבות זה שצה"ל יתחיל לתקשר עם המשפחות. אה, וגם התנצלות מחירם עצמו על הדרך והראיונות לא תזיק. אני עוד לא מדבר על הפקודה. בשביל זה צריך את ממצאי התחקיר".
בפנקס השירות של חירם קשה למצוא ביסוס לטענות על כך שאופי הפיקוד שלו נגזר מאג'נדה פוליטית כזו או אחרת. עם זאת, ניתן לראות מהיכן מגיעות הטענות בדבר אצבע קלה על ההדק
בהיעדר ממצאים כאלה, חשוב להזכיר שלא בכל סיטואציה ניתן להסתתר מאחורי טיעונים על "להט הקרב" או אמירת "מי שלא היה שם לא יבין". אם יתברר שהפרסום בטיימס מדויק – אם תא"ל חירם באמת פקד לירות פגז טנק לבית שיש בו בני ערובה לאחר שמפקד ימ"מ אמר לו לא לירות, ושהוא יכול לחלץ את בני הערובה – אז ההחלטה אינה מקובלת גם בלהט הקרב והכאוס. לתא"ל חירם, עם כל הרקורד המרשים שלו בלחימה, יש אפס הבנה באירוע בני ערובה; זה הלחם והחמאה של ימ"מ. אבל את האמת נדע רק אם וכאשר אנשי הימ"מ שהיו שם יעידו, וכך גם בת הערובה היחידה ששרדה, צוות הטנק וכמובן תא"ל חירם עצמו. מחובתם לעשות זאת, כדי שכולנו נדע אם הביקורת על חירם מוצדקת או שמדובר בציד מכשפות.