יונתן ביגון (22) השתחחר מהצבא לפני חצי שנה, אחרי שסיים שירות מלא בסיירת גולני. את המדים והנשק הוא השאיר בבקו"ם, אבל ממה שחווה ונחקק בליבו ביום ההוא בכביש 12, הוא לא יוכל להשתחרר לעולם.
ביגון הוא מסוג האנשים שנולדו להיות קרביים, שכל מסלול חייהם הוביל אותם להיות הלוחמים הכי טובים שיש. הוא הצטיין בכל דבר שנגע בו וכבר בימים הראשונים כחייל התבלט ביכולותיו. הוא הפך למ"כ מוקדם מהרגיל והיה מאושר על כך שנבחר להגן על המולדת.
ה-18.8.11 התחיל כמו עוד יום שגרתי של תעסוקה מבצעית, סיורים, מצב רוח טוב, צחוקים עם החבר'ה. "כמה שבועות קודם לכן אמרו לנו שהולך להיות פיגוע, וככל שהתקרבנו ליום הזה, אמרנו לנו שזה עומד לקרות", הוא מספר ולא חוסך בביקורת: "בינתיים לא תגברו כוחות, הכל נשאר אותו דבר ואין לי מושג למה. זה מחדל רציני שאף אחד לא מדבר עליו. אמרו לנו פאקינג הולך להיות פיגוע ולא עושים שום דבר, אין גדר, אין כלום, הולך להיות פיגוע. תעשו חיים, אנחנו משאירים אתכם לבד, כוח של 30-40 חיילים על הגזרה הכי גדולה במדינה.
יום קודם הודיעו לנו שהאזינו לשיחות של המחבלים, שהתקשרו להפרד מהמשפחות שלהם. אמרנו לנו שזה כנראה הולך להיות מחר וסבבה. באותו היום היינו בשטח בכוננות, בלי שום תגבור, אפילו היינו פחות בכוננות מהרגיל. הסתובבנו בתוך זאב, שזה רכב משוריין גדול, כל הלילה. ואז בערך ב-12 בצהריים התקשרו למשה נפתלי ז"ל שהיה הסמל שלנו, ואמרנו לנו שיש יריות במרחק של 200 מטר מאיפה שהיינו. לא התרגשנו, כי תמיד יש שם יריות, תמיד השוטרים המצריים יורים על סודנים וכל מיני כאלה. התחלנו לנסוע לשם ובאמצע הדרך אנחנו רואים משאית ענקית עושה רברס באמצע כביש ראשי. הנהג אמר שיש יריות בהמשך. התקדמנו ואז ראינו מכונית באמצע הכביש, הדלתות שלה פתוחות ויש גופות מסביב למכונית. הבנו, פיגוע.
עשינו הכנות אחרונות ב-10 שניות, הדלקנו את הקשר, שמנו קסדות, טענו כדורים. התארגנו והתחלנו לנסוע לכיוון המכונית. ואז אנחנו מזהים מחבל ששוכב ליד הגופות ומתעסק עם משהו, היה קשה לראות, הגופות הסתירו אותו. משה צועק לנהג 'דרוס אותו דרוס אותו' הנהג נותן גז, המחבל מרים את הראש, יורה עלינו ואנחנו דורסים אותו, הורגים אותו. אחרי זה גילינו שהוא בדיוק חיבר את המטען ובא ללחוץ ודרסנו אותו שניה לפני שהוא מתפוצץ עלינו.
המשכנו לנסוע, ראינו אוטובוס הפוך בצד. היה הרבה באלגן, ויורים עלינו בלי הפסקה מכל הכיוונים. ממש טווחים בנו, כל הזמן צרורות על הרכב. יש שם משהו כמו 17 מחבלים, אנחנו ראינו 4-5 מהם, משהו כזה. כולם התחבאו בהרים ובוואדיות ופשוט פתחו לנו את הצורה.
אנחנו בתוך הרכב המשוריין תודה לאל, מחליטים להמשיך לנסוע כי אין לנו מה לעשות, אנחנו לא רואים אותם ויורים עלינו מכל הכיוונים. אנחנו יוצאים מהגזרה, מפסיקים לירות עלינו, אנחנו מסתובבים וחוסמים את הכביש. הייתה שם מכונית של אזרחים, ביקשנו מהם לעצור את התנועה ולחסום את הציר כי יש פיגוע. הסתובבנו בחזרה למחבלים, מוכנים לשנות את המצב, שאנחנו נתקוף ולא יתקפו אותנו. ואז מגיעים, רואים את המחבל הראשון. נוסעים לכיוונו, משהו כמו 50 מטר מאיתנו הוא זורק עלינו רימון, הרימון מתגלגל על הכביש ומתפוצץ. ואז אנחנו פותחים את הדלתות ומתחילים לירות עליו.
בשלב מסויים משה נפל על הכביש. הוא קיבל כדור. ירדתי מהרכב להרים אותו, ועל הפתח החליף אותי חבר שלי, שיורה על המחבל. הזאב זה רכב מאוד גבוה, אני מנסה להרים את משה, הצלחתי להרים את פלג הגוף העליון שלו אבל לא הצלחתי להכניס את כל הגוף שלו לתוך הרכב. תוך כדי יורים עליי. אני לא מצליח להכניס אותו, אז ויתרתי וחזרתי חזרה לרכב. יותר מאוחר הבינו שמשה קיבל גם כדור במותן – כנראה בזמן שהרמתי אותו המחבל ניסה לירות בי ופגע בו.
ואז ראינו חוליה של ארבעה אנשים על הר מולנו. שמסתכלים עלינו. כורעים ברך. תמיד הסבירו לנו שכשיהיה פיגוע גדול תהיה גם חוליית נ.ט וגם צלפים. ראינו את החוליה למעלה, אנחנו זזים קדימה ואחורה והם זזים איתנו, הבנו שזו חוליית הנ.ט של המחבלים. הבנו שהם מכוונים עלינו את הנ.ט ואנחנו באמצע הכביש חשופים לגמרי. הגופה של משה על הרצפה. אנחנו חייבים לשמור על הגופה שלו שלא יחטפו אותו ופאקינג אנחנו חייבים לזוז שלא ירו עלינו נ.ט. אני ועוד חבר שלי, שגם הוא היה מ"כ, לקחנו פיקוד על הכוח. החלטנו שאנחנו עושים רברס 30 מטר, נצמדים לדופן של הר ושומרים על קשר עין עם הגופה של משה. זה מצב אבסודרי שחצי רכב עדיין חשוף לנ.ט, ראיתי אותם ואנחנו יודעים שאם אני רואה אותם, הם רואים אותי. אבל אם היינו לוקחים חצי מטר אחורה כבר לא היינו רואים את הגופה של משה. אז היינו פה במצב של אין מה לעשות.
נשארנו ככה. חבר שלי הוציא טיל לאו, אנחנו עולים בקשר ושואלים מי זה הכוח הזה ואומרים לנו שלא יודעים מי אלו. אז זה מחבלים. הוא מכוון את הטיל לאו, ובשנייה האחרונה, ממש כמו בסרט אמריקאי, עולים מולנו בקשר ואומרים שזה כח של תצפיתניות אל תירו".
איך מתבצעות החלטות ברגע כזה?
"בהתחלה זה היה משה, ואנחנו קצת עזרנו לו. אחרי שמשה נפל אני וחבר שלי אמרנו מה לעשות. זה עניין פסיכולוגי, זה איך אתה מתמודד במצב לחץ. אנחנו התמודדנו ממש טוב, זכינו לציון לשבח בכל מקום אפשרי, בכל תחקיר, בכל אלוף פיקוד ועד הרמטכ"ל. אתה מנסה לקחת החלטות טובות ונכונות בצורה כמה שיותר אובייקטיבית מנקודת מבט חיצונית. אם תסתכל מנקודת מבט שלך אתה לא תוכל לתפקד בצורה רציונלית".
והנה החבר שלך, שעד לפני רגע צחק איתך נהרג בשבריר שנייה. אתם מבינים את זה?
"אם היינו עוצרים לחשוב על זה, אז גם אנחנו היינו נופלים. לא היה מעורב רגש, זה אוקי נפל, מה עושים עכשיו, מודיעים בקשר שיש לנו הרוג ובואו נמשיך. אני שלם עם מה שעשיתי באירוע. יכול להיות שאחרים מרגישים אחרת, לא יודע".
בשלב הזה, רגע אחרי שנמנע אסון שבו 4 תצפיתניות יופגזו בטיל לאו מאש כוחותינו, מגיעים למקום כוחות ביטחון גדולים. בניגוד לרצונם יונתן וחבריו מתבקשים להמתין ולא להמשיך בלחימה: "אמרו לנו תחזרו אחורה. עליתי בקשר מול הפלוגה שלנו שחשבו שאנחנו מתים. מסתבר שהם קיבלו דיווח שהרכב שלנו התפוצץ, וכשהם הגיעו לזירה הם ראו את האוטובוס שנשרף כליל וחשבו שזה הזאב. עליתי בקשר מול המ"פ, אמרתי לו שאנחנו בסדר ומשה נהרג ואנחנו רוצים להצטרף ללחימה. הבעיה שהם הגיעו מצפון ואנחנו מדרום והמחבלים באמצע. אז לא יכולנו לחבור אליהם. ניסנו להצטרף ללוט"ר אבל אמרו לנו להישאר. אתה לא יכול להיות רמבו ולהיכנס לבד. נאלצנו להמתין".
ואז מה קורה? מדליקים סיגריה ואומרים הגומל? מתחילים לעכל שחבר נהרג?
"קורים הרבה דברים. פתאום מגיע מצרי ויוצא מהאוטו, כולם ישר מכוונים עליו את הנשקים, חשבנו שהוא מחבל. אתה מנקה ממך את הדם, התקשרתי לאבא שלי אמרתי לו שאני בסדר. אחרי שעה בערך פינו אותנו לבסיס באילת, נתנו לנו לאכול ולהתקלח. החלפנו מדים, יום אחרי זה יצאנו להלוויה".
וזהו, ממשיכים בשגרה?
"אחרי הלוויה חזרנו לבסיס שלנו, עלינו על ציוד וחזרנו לגזרה. רק במצבים כאלה מבינים שבמדינה שלנו אין סד"כ, אין מספיק חיילים. אתה מגיע אחרי פיגוע כזה ואומרים לך 'ייאלה תעלה על ציוד אתה צריך לתפוס כוננות'".
שאלת מישהו מתישהו למה ידעתם שהולך להיות פיגוע ושום דבר לא נעשה כדי למנוע אותו?
"את מי אני אשאל? ישתינו עליי. אח"כ אמרנו לנו הולך להיות עוד פיגוע על פתיחת ציר. ואנחנו כל בוקר ברכב הראשון שפותח את הציר, הסבירו לנו שהולך להיות מטען או נ.ט ואח"כ יחטפו את הגופות. היינו אומרים אחד לשני 'טוב אתה הולך למות, בהצלחה', זאת הייתה תקופה מאוד מפחידה".
אין כמו אהבה של אימא
שבוע אחרי הפיגוע בכביש 12 שגבה את חייהם של משה נפתלי, לוחם ימ"מ ועוד שישה אזרחים ישראלים, מגיעה הבשורה הקשה – משה נהרג מאש כוחותינו. מישהו מהצוות פגע בו בשוגג. "ירינו בצורה כזאת ששתי דלתות מקדימה ושתיים מאחורה וכל פעם אחד עולה, נותן 2-3 כדורים נכנס פנימה וזה שמאחורה מחליף אותו. מסתבר שתוך כדי עלייה משה קיבל כדור מאחורה". יונתן, בהסכם בין לוחמים שווה יותר מכל החוזים בעולם, לא מוכן לשתף אותנו בזהות היורה. "אנחנו לא מדברים על מי ירה. מבחינתנו זה לא משנה", הוא חותם את הנושא.
במבט ראשון, השפעות האירוע הזה אינן ניכרות על יונתן. הוא מתגורר עם אימו בבית מדהים בשדה ורבורג ונהנה משלווה אינסופית. סגנון הדיבור שלו עדיין קרבי, תשובות לקוניות, טון אחיד ומדוייק. אבל לאט לאט מבינים שמאחורי השרירים המפותחים שלו מביטות עיניים שמסגירות כמויות של רגש, שעוד לא בשל לצאת החוצה לעולם.
המזל של יונתן הוא שאימו, אילנה גולדשטיין-ביגון, היא פסיכולוגית בהכשרתה ומטפלת במגוון רחב של שיטות, וככזאת, היא לא נותנת לו הנחות ויודעת היטב איך לחטט בנפשו. ככל הנראה זאת הסיבה שאינו סובל מפוסט טראומה. "יש לי ילדים שלא ממש שואלים, הם מדווחים ואימא שלהם הולכת אחריהם, כך גם כשיונתן הודיע שהוא הולך לקרבי, השלמתי עם זה ורצתי אחריו עם טרמפולינה", היא מספרת. יש ביניהם הרמוניה חזקה, מערכת יחסים שכל אימא הייתה מאחלת לעצמה, אבל כשמתחילים לדבר על היום הנורא ההוא באוגוסט, היא מעט נסדקת.
"הוא התקשר ואמר אימא 'אני בסדר'", משחזרת אילנה, "ואני אמרתי בטח כפרה עליך, בוודאי שאתה בסדר. אני חיה בסוג של תאילנד, לא רואה חדשות ולא היה לי מושג מה קורה. הוא אמר לי 'לא את לא מבינה, היה פיגוע ואני בסדר'. אני רגילה שתמיד שקורים דברים כולם מסתכלים עליי, אני לומדת שקרה משהו לבן שלי, ואני אומרת לכולם שחייו של יונתן ניצלו ואנחנו צריכים לצאת לחגוג. הוא ניצל ממוות, צריך לשים שמן בבית כנסת וללכת למסעדה. אני דואגת להעסיק את מוחי עד שאראה אותו. הוא בחר שלא להגיע הביתה אחרי הפיגוע, אבל לא ויתרתי וירדתי לראות אותו. ואז אני מחליטה שאני חייבת לעשות משהו, מחפשת מה יגן על הבן שלי. התחלתי לחפש שכפ"ץ עופרת, אבל מסתבר שיש להם את הכי טוב שיש. ואז מסתבר שהדבר שהכי חשוב לחייל קרבי זה גרביים. עשיתי תחקיר מאומץ וגיליתי שבכפר עזה יש מקום שמוכר את הגרביים הכי טובות, שלושה חודשים רק דאגתי לפרויקט הזה, להשיג לבן שלי ולחברים שלו את הגרביים הכי טובות שיש, כי זה מה שיגן על הבן שלי מכל משמר. אני עסוקה בגיוס חירום של גרביים ליחידה של הבן שלי. הצלחתי לא ללכת לאיבוד בזכות זה".
וכשראית אותו, את מזהה אצלו השלכות של האירוע הזה?
"בוודאי. ליונתן יש המון רגשי אשמה שהוא בקלות לוקח על עצמו. הוא מאוד רגיש ומסור. הוא עושה עבודה מדהימה עם ילדים אוטיסטיים, עוסק בטיפול ונתינה ואכפתיות. יש בו המון כאב ועצב אבל הוא בידיים טובות".
חיילים 2.0
החיבור המיוחד הזה בן הילד הקרבי לאימא הרוחניקית הוליד רעיון. לאורך כל שירותו הצבאי יונתן הבחין במצוקה הנפשית שאופפת חיילים קרביים וחיילים בכלל, ובחוסר היכולת למצוא מענה לדבר. "תוך כדי השירות ובמיוחד כמ"כ טירונים, אני מבין שיש מחדל מטורף במדינה שלנו", הוא מספר. "יש פה תהליך שאנשים קורסים בתוכו, ראיתי אנשים שבאים עם מוטיבציה מטורפת, תותחים שתמיד היו הכי מצליחים, הכי מהירים הכי חזקים והם קורסים ומתים שם. אני מבין לאט שמשהו חסר פה.
היה לי חייל שכבר בטירונות התבלט ביכולות מטורפות. אבא שלו היה בסיירת מטכ"ל, כל המשפחה שלו לוחמים. הוא גבוה, חתיך, הכי מקובל בשכבה. אחרי שבועיים התחילו אצלו בעיות נפשיות. הוא לא יוצא מהחדר, כל הזמן בוכה, נכנס מתחת למיטה, לא מדבר עם אף אחד. בימי ראשון כשחוזרים מהבית, אבא שלו היה מתקשר אליי ואומר לי שהוא איתו באוטו ולא מוכן לצאת ואני צריך לבוא לקחת אותו. זה חייל בסיירת גולני, וכולו כמו סמרטוט עם נזלת על הפנים. הוא נכנס לדכאונות, לקחנו לו את הנשק כדי שלא יתאבד ואחרי חודש הוא כבר השתחרר מהצבא. יש אין ספור מקרים כאלה, בכל תפקיד או מקום שהגעתי אליו, אני רואה עוד ועוד בעיות נפשיות כאלה, גם שלי, גם של חבר'ה שלי. בכל מקום אני רואה את הבעיה הזאת בוערת בעצמות של אנשים".
כשאתה אומר בעיה אתה מתכוון לקשיים נפשיים?
"כן, אנשים מגיעים לא מוכנים לצבא. זה תהליך שכולם עוברים ואף אחד לא יודע איך להתכונן לזה. אני מתחיל להבין מה הם היו צריכים לעשות לפני כדי לא להגיע למקום הזה. היו לי חבר'ה שעשו הכנה של כושר לצבא, זה יש בלי סוף וזה חרטא. מאמנים את השרירים של הרגליים, אבל הרבה לפני זה הם צריכים לעבוד על השרירים של הראש ושל הלב".
אילנה: "ראיתי שיונתן מתחיל להתעניין בפסיכולוגיה וב-NLP, שזה משהו שאני מתעסקת איתו. אני חושבת שזה ניסינות של יונתן למצוא קשר עם אימא שלו, לאט לאט התגבש הרעיון לעשות משהו משותף".
יונתן: "היא הבינה שיש פה משהו שדורש הכנה מוקדמת, של אדם שמגיע מסביבה מסוימת ומאיזה תהליך של גיבוש עצמי וברגע אחד כל העולם שלו משתנה. הוא צריך להיפרד ממשפחה ומחברים ולבוא למקום שהוא מאוד דיקטטורי ונוקשה בתוך חברה מאוד דמוקרטית ומתחשבת".
אילנה: "אלו ילדים שהמיומנות תקשורת שלהם זה אינטרנט והקלדה ופייסבוק, הם לא הספיקו לגבש את הזהות שלהם ונאלצים עכשיו לבטל את זהות שלהם, נטולי מעקה ונטולי זהות לחזור אליה. זו נקודה מאוד טראומטית, אגרסיבית ומנפצת".
וכך נולד לו הרעיון להציע משהו שאיכשהו עוד לא קיים במציאות הישראלית. נכון, יש עשרות קורסים שעוסקים בהכנה לשירות קרבי או צבאי, אך אף אחד מהם לא עוסק בהכנה נפשית לרגע הזה, שבו מפקדים שגדולים ממך בכמה חודשים בלבד, מחליטים אם תוכל לצאת הביתה בסוף שבוע או לא. לעובדה ששם, בבקו"ם, אתה נפרד מכל העצמאות שרכשת, מהזהות, מהסטייל, מהחברים, והופך להיות עוד אדם צייטן במדים. "לוקחים מבן אדם את הזהות ואת האינדיביאליות ונותנים במקום זה דרגות, כובע ונעליים שהוא רוצה להכנס עליהם, וכאן נוצר מה שאני קוראת לו חוסר סיבולת לב ריאה נפשיים", מסבירה אילנה. "יונתן ואני חושבים שצריך ליווי מקדים בכדי להגדיל את החוסן הנפשי. החלטנו לייצר סדנה של מספר מפגשים, שאמורה לבנות את הנפש בהנדסה נכונה כדי ליצור מפגש שאדם יכול להכיל אותו. לתת לו כלים שיכינו אותו לשירות הצבאי. בעומס לחצים לא נכון האישיות תקרוס פנימה ותגיב בפריז, פייט ופלייט (קפאון, תקיפה ותעופה). החלטנו לעשות משהו, זו אפייה בייתית של קשר של אימא ובן, מתוך תקווה שזה ייתן לאנשים ערך מוסף".
יונתן: "שנינו רואים צורך, כל אחד במקום אחר, היא מביאה יתרונות בתור מטפלת עם המון ניסיון בהתמודדות עם מצבי לחץ ואני מביא פתרונות שונים מהניסיון שלי ושל מה שראיתי בשירות שלי".
זה המקום להדגיש, שכשיונתן מדבר על דברים שראה, הוא לא מתכוון רק לפיגוע בכביש 12, אלא בעיקר לחוויותיו כמפקד טירונים. "אנחנו חיים במדינה שמכל הכיוונים רוצים להרוג אותה. במיוחד חיילים. אנחנו כל היום מתאמנים באימונים מסוכנים עם טנקים, מרגמות ופיצוצים, יש כל כך הרבה דרכים למות ובסופו של דבר ממה מתים הכי הרבה בצה"ל? מהתאבדויות. זה כל כך אבסורד, מילארדים רוצים לפגוע בך ורוב האנשים שמתים יורים בעצמם כי הם מגיעים למצבי קיצון נפשיים, כי הם לא ידעו איך לבוא לחוויה הזאת של הצבא".
אתה חושב שהדור שלכם רגיש יותר?
"בהחלט. אנשים היום מגיעים לצבא מתוך עולם של תקשורת דיגיטלית, וכל היום באייפון, כמה שפעם האזרחות הייתה שונה מהצבא עכשיו זה יותר קיצוני. הרבה יותר קשה לקבל מרות, זה דור יותר חצוף, לכן המעבר לצבא הרבה יותר קשה להם".
בשורה התחתונה, אומר יונתן, הן מנסים לייצר מודל חדש, חייל 2.0 שיכיל לא רק שרירים, אלא כמויות של רגש. "לכן החלטנו להקים את 'חזקים בראש', שזה קורס שנועד לבנות חוסן נפשי אצל המתגייס, ועוסק ברתימה וריכוך המעבר בין התרבות האזרחית לתרבות הצבאית. בסופו של דבר, תקופת השירות יכולה להיות 'חדר כושר' נפשי לכל החיים".
הקב"ן עונה: האם הכנה נפשית באמת יכולה לעזור למתגייסים?
עד כמה חשובה ההכנה לחיילים החדשים? דר' ירון ירמיצקי, פסיכותרפיסט וקב"ן במיל', קובע: "בפירוש כן. ישנן המון מסגרות שמספקות הכנה גופנית לגיוס, וגם כאן יש אלמנט קבוצתי, לראות שגם אחרים באים להתכונן ולהבין 'אני לא חריג', וזה נכון שנפש בריאה בגוף בריא. יש משמעות לגוף חזק, ואני מדבר מניסיון אישי כקצין חי"ר, אבל כל הכנה נוספת נפשית או ספציפית לתחומים אחרים יכולה לעשות טוב, להיות בקבוצה, לחוות אנשים אחרים ולגלות שהשד לא כזה נורא".
כקב"ן במילואים, עד כמה נתקלים בחיילים שמתפרקים?
"זה קורה לא מעט, לא בכדי יש היום קב"נים בכל בסיס טירונות או בא"ח, הצבא מכיר היום בעובדה שלאדם יש גם נפש. הרבה מתגייסים חווים משבר, זה מחסור בשעות שינה, ריחוק מהבית, קבלת מרות. לכן גם בכל מחסור גיוס ישנה כמות גדולה יותר של חיילים ממה שצריך, כי ברור שלא כולם יוכלו לעמוד בזה, למג"ד יש אפשרות לפלוט חיילים שנמצאו לא מתאימים מבלי לפגוע בפרופיל שלהם".
האם נכון שהצבא או מדינת ישראלים יספקו קורס כזה בחינם?
"כמו שהצבא לא עושה הכנה גופנית, הוא גם לא עושה הכנה נפשית. אין לו את התקציבים לזה, ובדיוק בשביל זה יש מכונים פרטיים. מה גם שאם הצבא יתחיל לעסוק בזה, ולהכין את החיילים, התוצאות יהיו באחריותו. והעניין הוא ששום הכנה לא מנבאת תפקוד אמיתי בשטח, החייל הכי טוב באימונים – אתה לא יכול לדעת שהוא לא יהיה זה שבזמן אמת לא יתפקד. כשנופלים לידך הרוגים ופצועים, זה אחרת מתרגול. ועדיין, אני חושב שכל הכנה היא טובה במיוחד לאלו שמרגישים שהם צריכים, אנשים שנשרו ממערכת החינוך, שלא קל להם במסגרות. זה יכול להיות שוק מאוד גדול עבורם להיכנס לטירונות בבת אחת, כשלצד הכושר הפיזי והטוטאליות מתווספים לקיחת הסממנים החיצונים, הבגד, השיער, העגיל באוזן, ההפיכה למשהו אחיד – עוד חייל בחאקי, יכולה להיות מאוד משברית.
בעבר הרחוק לא היו קב"נים ביחידות קרביות, אבל היו מקרי התאבדויות שהובילו לשינוי בנהלים. חלק מהתפקיד של קב"ן זה למנוע התאבדויות, שלא יקרה מצב שלחייל אין למי לפנות, ודווקא אצל הקרביים זה יותר מסוכן – כי גודל הציפייה כגודל האכזבה. חייל שנגדיר בסיכון גבוה הוא דווקא חייל שנורא רצה להיות קרבי וגילה שהוא לא יכול לעמוד בזה, אבא שלו היה מג"ד ואח שלו היה סמג"ד והילד לא מצליח להחזיק מעמד והוא מרגיש שהוא לא יכול לדבר על זה – זו האוכלוסיה הכי בסיכון, אלו חיילים שלא מדברים".