ספטמבר השנה. מ', נערה בת 18 וחצי, קופצת ממרפסת בקומה הרביעית של בניין מגוריה. יומיים מאוחר יותר תמות בבית החולים מפצעיה. "למה לא דיברת איתי?" כתבה בכאב חברתה בעמוד הפייסבוק שלה. "אם רק היית מספרת, מדברת. אני מבטיחה לדאוג לאחיות הקטנות שלך".

מ' הייתה בת העדה האתיופית, טוראית בבסיס צבאי בדרום. היא החיילת האתיופית השלישית ששמה קץ לחייה מתחילת השנה בלבד, ולקהילה האתיופית ברור שהיא חלק מתופעה. הבדיקה חושפת נתונים מטרידים: ב-15 השנים האחרונות התאבדו כ-50 חיילים בני העדה האתיופית. רובם היו במצוקה כלכלית, אחרים סבלו מגזענות והשפלה בשירות שלהם. מותם צוין בתקשורת בכמה שורות בודדות, וסדר היום הציבורי לא התעכב על הסיפור שלהם. מה קורה עם החיילים האתיופים, למה הצבא לא מצליח להציל אותם, והאם הוא בכלל יכול?

"אני מרגיש מיותר בעולם. אדם ללא תכלית"

סיפורם של החיילים המתאבדים הוא סיפורו של הכשלון הצורב של החברה הישראלית בשילוב האתיופים. כל קשיי ההגירה וטעויות הקליטה מתרכזים אל הסיפור הזה: פער תרבותי עצום בין החיילים הנמצאים במצוקה למפקדים שאמורים לטפל בהם, קצר תקשורתי בכל הנוגע לביטוי הקושי, בירוקרטיה בלתי אפשרית שעומדת כחומה בין האנשים המוחלשים ביותר בחברה לבין הזכויות שמגיעות להם, ובעיקר עוני ומצוקה קשים וחונקים, שמשאירים את החיילים בתחושה של חוסר מוצא.

יותר מ-20 שנה לאחר העליה הגדולה מאתיופיה לישראל, רוב החיילים האתיופים כבר נולדו בארץ. בני העדה האתיופית מתגייסת לצבא בשיעורים גבוהים מאוד – בין 85 ל-87 אחוז בשלוש השנים האחרונות, שיעור שאפשר למצוא בקיבוצים ובישובים דתיים יוקרתיים; בישראל חיים כ-135 אלף יוצאי אתיופיה, שהם כ-1.6 אחוז מהאוכלוסיה בישראל – אך שיעור יוצאי אתיופיה מקרב המתגייסים כפול, ועומד על שלושה אחוז.

אבל מאחורי הנתונים היפים, שהיו יכולים לעורר גאווה, מסתתרת מצוקה קשה. על פי נתונים שפרסם הצבא, בין השנים 1999 ל-2014 התאבדו 400 חיילים. 50 מתוכם, 12 אחוז, היו אתיופים – כמעט פי עשרה משיעורם באוכלוסיה ופי ארבעה משיעורם בצבא. בין השנים 2007 ל-2012 בלבד התאבדו עשרה חיילים מבני העדה האתיופית - נתון שנחשף על ידי צה"ל במהלך דיון של ועדת העלייה והקליטה של הכנסת שהתקיים באוקטובר 2013. ראש מחלקת בריאות הנפש בצה"ל דאז, אל"מ אייל פרוכטר, הודה כי שיעור החיילים שהתאבדו באותם שנים הוא פי חמישה משיעורם באוכלוסיה, ואולי אפילו פי שישה. "זו תופעה מאוד מצערת", הסביר, "אבל הצבא בהקשר הזה הוא ראי של מדינת ישראל".

בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית במספר המתאבדים בצה"ל והטיפול במצוקות נפשיות בצבא השתפר בעקבות תוכנית נרחבת למניעת ההתאבדויות בקרב כלל חיילי צה"ל. הוקם מדור שי"א, מדור מיוחד לטיפול ביוצאי אתיופיה. ועדיין, ב-2015 בלבד התאבדו כבר, ככל הידוע לנו, כשלושה חיילים אתיופים; מקרים נוספים לא הצלחנו לוודא. ב-1 בספטמבר 2015, סמל אליאס אבטה, חייל בודד בגדוד 533 שהשתתף במבצע "צוק איתן", נכנס לאחד החדרים בבית סבתו בנשר, שלף מארון הבגדים את הנשק האישי שלו והכניס את המחסנית. הוא ישב על כיסא בחדר הקטן וכתב מכתב פרידה קצר מאוד: "אני מרגיש מיותר בעולם. אדם ללא תכלית. בסך הכול בשר וגידים. קשה לי מאוד בחיים. אני מרגיש שזה גדול עליי". כמה שניות לאחר מכן הצמיד את הרובה לראשו והתאבד. "הכתובת היתה על הקיר", אומר אחד מחבריו הקרובים, חייל בחיל האוויר. "אליאס זעק לעזרה כלכלית. הוא ביקש יומיות ולעבור לבסיס קרוב לבית כדי שיוכל לעזור בפרנסת המשפחה, אבל התעלמו ממנו. לא ספרו אותו".

אליאס אבטה
אליאס אבטה ז"ל. "המצוקה שלו צעקה לשמים"

ארגוי טספה 1 (צילום: באדיבות המצולם)
ארגוי טספה. "אין מספיק מודעות בעדה לחשיבות של לקבל עזרה"|צילום: באדיבות המצולם

אמו של אבטה היתה מסורבת עליה ונפטרה כשהיה בן שלוש. חבריו מספרים שהיה תלמיד מצטיין, למד תואר הנדסאי בעתודה הצבאית כיתות י-ג' י-ד' נפקד מהצבא. "אבא שלו התריע בפני גורמים בצה"ל על מצבו הנפשי והכלכלי הקשה, אבל נפנפו אותו", אמר חבר אחר. לא היו לו את הכוחות הנפשיים להתמודד עם הסירובים לבקשות שלו. הוא העדיף להתאבד בצורה הכי אכזרית והכי קיצונית מתוך מחשבה שזה יוריד ממנו את עול פרנסת המשפחה. צה"ל לא לומד את הלקח. היחס לבני העדה הוא מזלזל רק בגלל שאנחנו שקטים ולא עושים רעש".

ב-3 באוגוסט 2015 רב"ט גזצ'או ימטה, חייל בודד גם הוא, עולה מאתיופיה ששירת בגדוד 51' בגולני, נכנס בשעת ערב לאחד החדרים בביתו הקטן בקרית גת, שאותו חלק עם אחיו, וירה לעצמו כדור בראש. חבריו לגדוד העלו לפייסבוק בקשה מהציבור להשתתף בהלוויה שלו כדי להעניק לו כבוד אחרון. למרות החום הכבד ששרר באותו יום, מאות נענו והגיעו להלוויה. היום החברים מספרים שגזצ'או היה "פצצה מתקתקת". "הוא סבל ממצוקה כלכלית. די היה לראות את המקרר שלו בבית כדי להבין עד כמה המצוקה שלו זעקה לשמיים", סיפר חבר לפלוגה, "הוא סחב וסחב, אבל היו לו חובות שהלכו ותפחו. הוא ניסה לפתור את הבעיות הכלכליות, אבל התבייש לבקש עזרה מחברים. זה היה כנראה מבחינתו כמו להיכנס לאין מוצא, הדרך היחידה מבחינתו היתה להתאבד. הוא בחור שנלחם קשה כדי להגיע לגולני, התגבר על המון קשיים, אבל כנראה שהצבא לא עשה מספיק כדי לסייע לו". יש לציין שהסיבות להתאבדותם של השלושה השנה נמצאות עדיין בחקירת מצ"ח.

"המספרים של המתאבדים צריכים להדליק נורה אדומה גדולה מאוד בקרב מקבלי ההחלטות בצה"ל", טוען סרן במילואים יוסף אבסטמו, פעיל חברתי בקהילת עולי אתיופיה בישראל. "אסור להתייחס לזה בזלזול. גם המפקדים עצמם לא מגלים רגישות יתר. הם לא מעורים במה שקורה בעדה. כשחייל אתיופי מבקש עזרה הם מתייחסים אליו כאילו הוא תחמן שמנסה לרמות אותם. מבחינתם הוא עוד חייל בפלוגה שצריך לעשות את המשימות המוטלות עליו בכל מחיר".

אבסטמו מצביע על מאפיין נוסף של המתאבדים האתיופים, שיכול אולי להסביר חלק מכשלונה של המערכת להבחין במצוקה שלהם: "החיילים האתיופים לא יעיפו שולחנות", הוא מסביר. "הם לא יצעקו, הם שומרים הכול בבטן. רובם גם לא יעזו ללכת לקב"ן לבקש עזרה נפשית בגלל כבוד עצמי כדי שלא ידבק בהם כתם של חולי נפש". גם ראש ענף ביקורת אכ"א בצה"ל, דורון שוסטר תיאר באותה וועדת עליה וקליטה של הכנסת מה-6 באוקטובר 2013 את מצבם של החיילים האתיופים בצבא: "הבנו שיש מחסום תרבותי. ישראלי תמיד דופק על השולחן וצועק, חייל אתיופי מנומס. הוא שותק. הוא לא יוזם פנייה למפקד שלו".

"הצבא לא ער מספיק לצרכי החייל העולה מאתיופיה", אומר גם עו"ד אייל פלטק, שמסייע בשנים האחרונות בהתנדבות לחיילים בני העדה האתיופית, "החיילים האלה מרגישים נטע זר בחברה הישראלית גם ככה, וכשהם נכנסים לתוך מערכת קשוחה חלקם נשברים".

אחד מכל חמישה חיילים בכלא צבאי אתיופי

לעתים קרובות, הסיפורים של החיילים שהתאבדו דומים מאוד זה לזה, וחוזר בהם אותו דפוס: חייל שלפני גיוסו סייע בפרנסת המשפחה מבקש עזרה כספית או אישור לעבוד מהצבא, אך בשלב מסוים בתהליך קורס תחת הלחץ הכלכלי ונפקד כדי שיוכל לעבוד. הלחץ לפרנס מצד אחד והמערכת שמענישה וכולאת מצד שני מכריעים אותו, והוא שם קץ לחייו.

כתבה על חייל אתיופי שהתאבד (צילום: מתוך ידיעות אחרונות, פברואר 2003)
"אמרו לנו שאין סכנה לחייו". ידיעות אחרונות, פברואר 2003|צילום: מתוך ידיעות אחרונות, פברואר 2003

נכון להיום משרתים בצה"ל כ-5,800 חיילים עולים מאתיופיה. כ-25 אחוז מהם זכאים לסיוע כלכלי, וכארבעה אחוז מוגדרים חיילים בודדים. מבין החיילים הכלואים בבתי הכלא הצבאיים, 20 אחוז, אחד מכל חמישה, הוא ממוצא אתיופי. זאת לאחר שבשנתיים האחרונות חלה ירידה, ובשנים שלפני כן המספר עמד על 25-45 אחוז. בין החיילים שמרצים מאסר שני היו, לפני שנה וחצי, 60 אחוז אתיופים. ב-2013 פורסם בגלי צה"ל כי מחצית מהחיילים האתיופים נכלאים באיזשהו שלב במהלך שירותם. על פי נתונים אחרים, שפרסם ניר דבורי בחדשות 2, כל חייל אתיופי שלישי יגיע לכלא במהלך שירותו. ב-2010 נחשף ב"הארץ" כי רבע מהחיילים האתיופים נקלעים למצב של עריקות. במהלך אותו דיון בכנסת שהזכרנו קודם חשפה ח"כ דאז פנינה תמנו-שטה מקרה שאירע שבועיים לפני הדיון – חייל אתיופי תושב באר שבע ערק מהצבא כמה שבועות לאחר שהתגייס, וכשלוכדי העריקים באו לעצרו הוא קפץ מהחלון. החייל נפצע ופונה לבית החולים. "הוא הגיש מכתבים, הגיע למדור שי"א, הוא יתום מאם, מי שגידלה אותו זאת אחותו, כל הנורות הבהבו", אמרה תמנו-שאטה. "אף אחד באמת לא נתן את הדעת על הסיפור. רק אחרי שהוא קפץ מהחלון והגיע לבית החולים עם שברים בכל הגוף אז פתאום צה"ל מוציא אותו מהצבא".

"צה"ל לא מסוגל לסייע לחייל בן העדה האתיופית", חורץ צ'לצ'או מקונן. מקונן הוא לוחם בגבעתי, שקיבל צל"ש על השתתפותו במרדף אחר חוטפי גופתו של הדר גולדין ז"ל, במהלך מבצע צוק איתן. "הראש של חייל אתיופי תמיד מודאג. לפעמים זו משפחה שסובלת מבעיות כלכליות, או הורים ואחים שנותרו באתיופיה ולא יכולים לעלות לישראל. הבעיות הללו משפיעות על תפקוד החיילים ביום יום. לא פעם חיילים כאלה בוחרים בלית ברירה בנפקדות או עריקות כדי לעזור למשפחותיהם".

למה הם לא פונים למש"קיות ת"ש לעזרה?
"מניסיון אישי אני אומר לך שמש"קיות ת"ש לא עושות מספיק. אני אישית הייתי צריך עזרה וטרטרו אותי במשך כמה חודשים להביא מסמכים. גם כשהבאתי אותם לא קיבלתי את העזרה. התייאשתי. ויתרתי על העזרה, אבל חיילים אחרים שאין להם אופי חזק כמוני דופקים לעצמם כדור בראש. יש המון מקרי התאבדות שאפשר היה למנוע אם לאותם חיילים היתה אוזן קשבת".

"חייל עולה מאתיופיה שמבצע עריקות זה כישלון חרוץ של הצבא בטיפול בו", אומרת ק', ששירתה כמש"קית ת"ש והשתחררה לפני שנה וחצי, "אני יכולה להבין חייל שעורק על רקע כלכלי". לדבריה, היא טיפלה בכמה חיילים אתיופים וניסתה להבין את מה שמתחולל אצלם בבית. "אתה מגיע למשפחה שההורים כמעט ולא דוברים עברית, ברובם לא עובדים, והחייל, הבן שלהם, הוא למעשה העוגן הכלכלי שלהם, הוא עמוד השדרה. הם רואים בו את המפרנס, את צינור המידע שלהם אל העולם החיצון, אל משרדי הממשלה, ביטוח לאומי, אגפי הרווחה ברשויות המקומיות. כל הנטל נופל על כתפיו". כדי למלא את מקומו של המפרנס החסר, ולו מבחינה כלכלית, יש לצבא מערך ת"ש שבסמכותו גם להעניק למשפחה תשלומים חודשיים הנקראים תשמ"ש, ועומדים על עד 4,000 שקל בחודש, אך ק' מסבירה כי החיילים האתיופים ממתינים חצי שנה, ולפעמים אפילו שנה עד שהם מקבלים מהצבא את הסיוע הכספי. "מש"קית וקצינת ת"ש יכולות לטפל במהירות בכל המסמכים אבל הכול נתקע בדרגים יותר גבוהים באכ"א וכשהסחבת נמשכת זמן רב, החיילים מתייאשים ומבצעים עריקות כדי לעבוד". יש לציין כי בשנתיים האחרונות הוטמעה בצה"ל מערכת חדשה לזרז את פניות כלל החיילים בטיפול בבעיות ת"ש ובמקביל יש היום יותר מש"קיות ת"ש בנות העדה, והן מכירות את הבעיות. גורם צבאי שדיברנו איתו אמר שההמתנה לתשלומי משפחה אורכת לרוב כ-3 חודשים, כיוון שהם מערבים גם את ביטוח לאומי, ושחייל אתיופי שמשפחתו מרוויחה יותר ממבחן ההכנסה שמזכה בתשלומי משפחה יועלה לוועדת חריגים במטרה להעניק לו בכל זאת עזרה כלכלית. 

נ', מנתניה, הנדסאי ששירת בחיל התקשוב בצריפין והשתחרר לפני כמה שבועות, נקלע למצוקה כלכלית קשה מאוד עקב מחלת כבד קשה שבה חלתה אימו ומתוודה ששקל להתאבד. "פניתי לבקש עזרה, אבל התעלמו ממני, טרטרו אותי להביא להם מסמכים. כל פעם ביקשו משהו אחר. ביקשתי חופשה מיוחדת, הבאתי להם מסמכים שאמא לי שחולה, שהמצב בבית גרוע אבל זה לא הזיז לי לאף אחד. הכל ניירת. מתייחסים אליך כאל מספר, לא כבן אדם שזקוק לעזרה דחופה. לא מבינים שכל יום שעובר זה קריטי. ויתרתי על יציאה לקצונה כדי שאוכל לעבוד בלילות ולעזור לאימא שלי בתרופות שהן יקרות מאוד ולפרנס את שאר האחים שלי. רק אחרי עריקות של חודש כל גורמי הת"ש והמפקדים שלי התעוררו לפתע והציעו לעזור. איפה הם היו קודם? אם היה לי אופי חלש הייתי תולה את עצמי ומתאבד כדי להקל על הסבל שלי ושל המשפחה".

כתבה על חייל אתיופי שהתאבד (צילום: מתוך עיתון מעריב, מרץ 1997)
"התעללו בו והשפילו אותו". מעריב, מרץ 1997|צילום: מתוך עיתון מעריב, מרץ 1997

מקונן 3 (צילום: באדיבות המצולם)
צ'לצ'או מקונן. "צה"ל לא מסוגל לסייע לחייל בן העדה האתיופית"|צילום: באדיבות המצולם

"כדי להביא להם את כל האישורים צריך שבועיים חופש", סיפר חייל ביחידה קרבית שנדרש למלא את הטפסים ולהשיג אישורים לתשלום תשמ"ש. "לפעמים זה בלתי אפשרי. המפקדים רוצים אותך בשטח. ההורים לא יודעים עברית, האחים קטנים. זה לא פשוט. נתתי ייפוי כוח לבן משפחה שעזר שלקח כמה ימי חופש מהעבודה לעזור לי אבל מרבית החיילים לא מקבלים את התשמ"ש בגלל חוסר היכולת והזמן להשיג את כל האישורים ממשרדי ממשלה".

ק' מצביעה על אחראים נוספים מלבד מערך הת"ש: "למפקדים אין מספיק זמן להתעסק עם הבעיות של העולים מאתיופיה. הם עסוקים בלפקד על היחידה. אני זוכרת שהיינו רודפות אחרי מפקדים כדי לחשוף בפניהם את הבעיות של אותם חיילים, שיהיו מודעים לכך וינסו לגלות כלפיהם רגישות יתר בבקשות שלהם. להגיד לך שהצלחנו במשימה? חלקית, במקרה הטוב".

לדבריו של צ'לצ'או מקונן, בצה"ל מונעים מכמות מסוימת של חיילים אתיופים לשרת יחד, מה שלא פעם מוסיף למצוקה החברתית ולבעיות ההתאקלמות של החיילים בצבא. "אני זוכר שבמחזור שלי היו 14 חיילים אתיופים. המפקדים פיזרו אותם כדי שלא יהיו יותר משניים-שלושה בכל פלוגה. הבנתי שהם לא רצו יותר מדי חיילים מהעדה באותה פלוגה.  אני לא מבין למה - כשיש הרבה חיילים מהעדה ביחד זה עוזר להם לתמוך אחד בשני מבחינה נפשית וחברתית".

גם ח"כ לשעבר שמעון סלומון, שהשתתף באותו דיון בכנסת, טען כי הבעיה היא לא בדרגים הבכירים בצה"ל אלא בקרב המפקדים הזוטרים שבאים במגע יומיומי עם החיילים האתיופים ולא עוברים השתלמויות בנוגע לקהילה האתיופית. "לפעמים מזניחים את המ"כ שיש לו את הקשר הישיר עם החייל. לפעמים עושים השתלמויות בפיקוד ומטה של אלופי משנה וסגני אלופים, ושוכחים שדווקא המ"כים הם אלה שבאים במגע עם החיילים", טען סלומון.

א', קצין לשעבר ביחידה קרבית, הודה כי זה בלתי אפשרי מבחינתו לטפל אישית בחיילים הסובלים ממצוקה כלכלית. "כשאתה מפקד על מאה או מאתיים חיילים קשה לטפל בכל הבעיות שלהם. כמפקד פלוגה הייתי צריך לדאוג שהיחידה תהיה כשירה מבצעית. גם את אתה רוצה אין לך זמן לסייע להם וזה עצוב מאוד. אני יכול לשמוע את החייל, להבין את הבעיות אבל שאר הטיפול עובר לגורמים המטפלים. אני לא מסוגל לתת את כל כולי לעזור להם ולהעניק להם תשומת לב מרבית. עם כל הכבוד אני לא קצינת ת"ש. והמצב הזה מאפיין את מרבית מפקדי הפלוגות", מסביר א'.

"היו מפרידים בינינו שלא נהיה יותר משני חיילים אתיופים במחלקה"

כדי להבין מדוע מספר החיילים המתאבדים בקרב העדה גבוה יחסית לשיעורם באוכלוסיה צריך לחזור אחורה, לשנות התשעים, אז החיילים הראשונים מבני העדה שעלו ארצה התגייסו לצה"ל. בין השנים 1993 ל-1997 התאבדו עשרה חיילים אתיופים. אז, בנוסף למצוקה הכלכלית, ההתאבדויות היו גם על רקע השפלות והתעללות. כך למשל במרץ 1997 התאבד אלנה טמנה, בן 24 מאשקלון, שלושה חודשים לפני שחרורו. לדברי בני משפחתו, חבריו ליחידה ומפקד זוטר התעללו בו נפשית. "הם היו קוראים לו 'כושי', היו אומרים 'אל תשתו מהכוס שלו, הוא ידביק אתכם במחלות'. לא היו קוראים לו 'אלנה', אלא 'כושי'. הוא סיפר כיצד היו מתרחקים ממנו בגלל צבע עורו", סיפרה אחותו מזל בראיון למעריב. באותה שנה התאבדו שני חיילים מבני העדה בעשרה ימים.

ב-2003 התאבד רב"ט אשר איינאו מזנגה בגלל מצוקה כלכלית וקשיי התאקלמות בצבא. סמוך לגופתו נמצא מכתב התאבדות. לטענת בני משפחתו, במשך 16 יום מאז שנעדר לא חיפשו אותו בגלל שהוא אתיופי. מתברר שבצה"ל אפילו לא טרחו לעדכן את המשטרה שמזנגה נעדר, או לבקש לפרסם את תמונתו בעיתונים ובכלי התקשורת כדי לסייע במציאתו, כיוון שהוא טרם הוכרז כנפקד ביחידה, אבל בצבא טענו שנערכו חיפושים נרחבים לאיתורו. "אמרו לנו שאין לנו מה לדאוג. טען אביו בראיון לידיעות אחרונות, "שאין סכנה לחייו".

המקרים האלה אינם נחלת העבר. ב-2011 התאבד בחדרו בבסיס אבבא טארקן, בן 20 מראשון לציון, ששירת כמאבטח מתקנים בדרום הארץ. בני משפחתו טענו אז כי הוא התאבד בגלל שכמה מחבריו כינו אותו 'כושי' ושמדובר בהתאבדות על רקע גזעני. הם גם אמרו כי בקשתו להיפגש עם קב"ן נדחתה. באפריל 2012 נחשף בחדשות 2 באינטרנט מקרה של מפקד מחלקה בחטיבת הנח"ל שכינה חיילים אתיופים בשמות כמו 'כושי קטן' ו'שחור', ונדון ל-20 ימי מחבוש. מעבר לעצם האמירה הפוגענית, קל להבין שחייל שמקבל יחס כזה ממפקדיו לא ירגיש בנוח לבקש את עזרתם במקרה של מצוקה נפשית וכלכלית.

_OBJ

"יש עדיין מקרי גזענות בצבא כלפי חיילים אתיופים", מסביר ארגווי טספה, שהשתחרר באחרונה לאחר שירות צבאי כלוחם בצנחנים ולחם ב'צוק איתן'. טספה מספר שבשירותו הוא עדיין נתקל במקרים שבהם מפקדים השפילו חיילים בני העדה האתיופית. "לפעמים היו תופסים חיילים אתיופים ומטילים עליהם לבצע עבודות משפילות, מה שלא היו מעיזים לעשות לחייל שנולד בארץ. בגלל שאנחנו שקטים ולא עושים בלגן מפקדים מסוימים מרגישים שיש להם לגיטימציה להתייחס אלינו בזלזול. זה לא קורה כמו בעבר, אבל כשזה קורה זה מסתיים בהתאבדות. יש חיילים שהם מאוד רגישים ומבחינתם להתאבד זה לעשות סוף להתעללות. אין מספיק מודעות בקרב העדה לחשיבות של ללכת לקב"ן, לקבל טיפול, עזרה. לא לכולם יש אופי חזק".

"אני זוכר שהיו מפרידים בינינו שלא נהיה יותר משני חיילים במחלקה", נזכר גם ארגווי. "המפקדים לא מכירים לעומק את העדה האתיופית, את המסורת, את האופי שלה וזה גורם לחוסר רגישות ביחס שלהם לחיילים מהעדה. הייתי מציע לצה"ל לקחת חיילים מדרגות זוטרות ובכירות לסייר במרכזי קליטה, להגיע למשפחות של חיילים אתיופים, להכיר לעומק את התרבות שלנו כדי להבין יותר את צרכי העדה והרקע למצוקות של אותם חיילים. כשחייל אתיופי מבקש עזרה, או רוצה לצאת מהביתה מסיבות כלכליות, לרוב המפקדים מתייחסים אליו בחשדנות, לא מאמינים לו ולא מאשרים לו את הבקשה. זה יוצר אצל החייל התמרמרות וחוסר אונים, לפעמים עד כדי התאבדות".

אבל יש גם מקור לנחמה: בצה"ל מכירים במצוקה של החיילים בני העדה, גם אם מתעקשים שהקישור בין מוצאם למצוקה שלהם לא בהכרח מוצדק. גורם צבאי ציין כי הטיפול בחיילים העולים מאתיופיה מקבל עדיפות גבוהה, וכי נעשו תמורות רבות בעניין שהחלו כבר לפני כארבע שנים. "ראש אכ"א הקודם החליט לטפל בסוגיה, נעשתה עבודת מטה מעמיקה. ההמלצות יושמו, ואנחנו כל הזמן משפרים ומשדרגים את הסיוע לאותם חיילים, כולל מועמדים לפני גיוס. להגיד לך שתמונת המצב מושלמת? לא. יש עוד מה לשפר".

מה למשל השתנה?
"לגבי חיילים בודדים - יש הנחיות למפקדים שלהם לבקר אותם בבית חודשיים לאחר שנקלטו ביחידה. אותם חיילים זכאים לחופשת עבודה ולסיוע כלכלי בבית. הוספנו להם עוד 15 ימי חופשה מיוחדת. המטרה שלנו היא לתת למפקדים שלהם את כל הכלים לסייע להם ולקצר את הביורוקרטיה כדי לתת להם את העזרה הכלכלית.  אנחנו מטפלים באוכלוסיה הזו בפינצטה. פרסמנו במאי עוד שורה של הקלות לחיילים אבל תמיד אפשר לשפר ולעשות יותר. חרטנו על דגלנו את השיפור בתנאי השירות שלהם", הסביר הגורם הצבאי, "כיום אפשרנו למפקדים גם ביחידות עורפיות ולא רק קרביות לאשר תלושים לחיילים. הכול מוזן במחשב, והם יכולים להגיע לסניף ולבצע קניות".

ועדיין, שלושה חיילים התאבדו בפחות מחודש וחצי.
"כל התאבדות נחקרת ונבדקת לעומק על ידי כל הגורמים הנוגעים בדבר. זה מטריד אותנו מאוד.  יש לנו בעיה ואנחנו מנסים לצמצם אותה".

מה לגבי הטענה שהם מתקשים לבקש עזרה ולבטא מצוקה?
"הם נגישים עוד בזמן גיוסם לכל המידע על זכויותיהם, כולל העובדה שהם יכולים לקבל פגישה עם קב"ן ושאין אליהם במה להתבייש. מפקדיהם של אותם חיילים מודעים למצבם ומחויבים לסייע להם בעת שהם פונים לכל סוג של עזרה: כלכלית או נפשית".

עזרה ראשונה נפשית

לחיילים: מוקד כל הלב של חיל הרפואה 24 שעות ביממה, בטלפון 6690*

לאזרחים: קו המצוקה של ער"ן: 1201

סה"ר - סיוע והקשבה ברשת

yelem - מרכז התמיכה לצעירים של עמותת עלם

 

תגובת דובר צה"ל

"בצה"ל שואפים כל העת להרחבת הגיוס תוך מתן מענה מותאם לכלל האוכלוסיות. לאורך השנים הופעלו בצה"ל תוכניות לקידום ושילוב בני העדה האתיופית, תוך מיקוד פעילויות שונות לטובת העצמת השתלבותם וקידומם ונקבעו הנחיות וכלים ייחודיים למפקדים ולסגלי הת"ש הכוללים הקלות ת"ש נרחבות לזקוקים להן. כמו כן, בצה"ל תוכנית נרחבת למניעת ההתאבדויות בקרב כלל חיילי צה"ל אשר במרכזה קידום מודעות לנושא הבחירה בחיים בהובלת סגלי הפיקוד. כל מקרה התאבדות בצה"ל נבדק ונבחן ללא קשר למוצאו של החייל וכך יהיה גם במקרה ההתאבדות השנה". 

 לכל כתבות המגזין