דמיינו את התרחיש הבא: אתם בממ"ד בבית שלכם, במבצר הפרטי שלכם. אבל איתכם בבית גם שלושה מחבלים. הם מנסים לפתוח את דלת הממ"ד שאי אפשר לנעול ואתם נלחמים איתם על הידית כדי שלא יכנסו פנימה וישחטו אתכם. על הרצפה מתחת למיטה שוכבים הילדים שלכם בדממה. בחושך. אלה היו רגעי החרדה שלי ביום שבת בבוקר, בבית שלי בקיבוץ נירים. קשה לדמיין את זה.
קשה גם לכתוב על זה. כל מילה ומשפט מחזירים לשם והחרדות משתלטות על הגוף. אני נזכר בשכן שלי שנרצח עם הבת שלו, רק בת 17, והדמעות זולגות בלי שליטה. אני נרגע קצת וממשיך לכתוב ושוב הגוף בוגד בי וקורס. אבל אני מבין שהעדות חשובה. אני רוצה שתקראו מה עבר עלינו, משפחה אחת בעוטף עזה תחת מתקפת טרור אכזרית שהציתה את המלחמה מול עזה.
הבנתי מה אני שומע, אבל לא עיכלתי
בשישי בערב חגגנו את "חג הקיבוץ", יום ההולדת של נירים, אחד מאחד עשר היישובים שהוקמו במבצע התיישבות גדול בנגב המערבי לפני 77 שנים לקביעת גבולות מדינת ישראל שעתידה לקום. אכלנו, שתינו וחגגנו במדשאה שבלב הקיבוץ. היו הופעות, שרנו ושמענו את סיפורי הוותיקים שנלחמו בקרבות מלחמת העצמאות ודנגור, שטח האדמה עליו נוסד נירים.
קשה לכתוב על זה. כל מילה ומשפט מחזירים לשם, והחרדות משתלטות על הגוף. אני נזכר בשכן שלי שנרצח עם הבת שלו, רק בת 14, והדמעות זולגות בלי שליטה
לקראת סוף המסיבה ביקש הבן שלי, הראל, שחבר שלו יאיר יישאר לישון אצלנו כמו שילדים בני 11 אוהבים. מי העלה בדעתו שכעבור כמה שעות אמצא את עצמי עם ילד נוסף שחייו תלויים בי. נשארנו כמה חברים לשתות וויסקי ובירות, צחקנו, היינו מאושרים בגן העדן שלנו, ובשעה שתיים בלילה הלכתי לישון. ארבע שעות וחצי מאוחר יותר התחיל הסיוט.
אזעקת צבע אדום והדי פיצוצים של יירוטים ונפילות הקפיצו אותנו מהמיטה בשש וחצי בבוקר. הערנו גם את נועם בן ה-14 ואת עידו בן ה-6 ורצנו כולם לממ"ד. סגרנו אחרינו את הדלת, חושבים שיעברו כמה דקות ונצא משם. דיברנו בינינו שתכף נארגן מזוודות, נעלה על הרכב ונעוף מהקיבוץ כי מתחיל עוד סבב לחימה. שגרתי אצלנו, כמה ימים ונחזור.
אבל המטח הזה היה שונה. עוצמתי באופן חריג וגם נמשך הרבה זמן. פתאום משהו בבטן התחיל להרגיש לא בסדר. כמה דקות חולפות ושמעתי צליל מוזר אבל מוכר ממש מחוץ לחלון. אני חושב שמיד הבנתי מה אני שומע, אבל לא עיכלתי. קולות של ירי מטורף. של נשק ארוך, של קלצ'ניקוב. הייתי לוחם בצנחנים ועד היום אני מתנדב במילואים. ירי של קלצ'ניקוב זה משהו שאי אפשר לפספס והירי היה ממש כבד וקרוב.
כבר למעלה מעשור אני הכתב הצבאי של מאקו, לכן באופן טבעי בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ מתחילים לשאול אותי מה זה הרעש הזה, אם זה ירי. אני עונה שאני לא יודע אבל אז אשתי עושה תנועת יד של רובה מאחורי ראשם של הילדים ואני מסמן לה עם הראש שכן. משהו בתנועת היד שלה הפיל סופית את האסימון ובבת אחת הבנתי שאנחנו באירוע אחר, קיצוני, שמחבלים חדרו לקיבוץ.
מת מפחד, אבל מנסה לא להפחיד את הילדים
אנחנו מכבים את האורות ואומרים לילדים שישכבו על הרצפה מתחת למיטה. אני נצמד לדלת כדי שלא יפתחו אותה. בינתיים הירי התגבר והתקרב. המחבלים, למעלה מ-20, מתחילים להיכנס לבתים ולירות. זורקים רימונים.
בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ שואלים אם הרעש זה ירי. אני עונה שאני לא יודע, אבל אשתי עושה תנועת יד של רובה מאחורי ראשם של הילדים, ואני מסמן לה עם הראש "כן"
בכל פעם שנכנסים לבית, מי שגר שם כותב בקבוצה "אני שומע ערבית", "יש פה מחבלים", "הצילו הם יורים עלינו", "שמישהו יבוא לעזור לנו". אתה שומע את הירי, קורא את ההודעות, מסתכל על הילדים ויודע שאתה לא יכול לעשות כלום. עוד בית ועוד ירי ועוד הודעות קורעות לב. מעודדים אחד את השני, כותבים לאלה שהמחבל אצלם שישמרו על השקט, שלא יצאו. אין לנו מה לעשות מעבר לזה. פשוט חוסר אונים נוראי.
ממש קרוב לבית שלי אני שומע ירי כבד ופיצוץ אדיר. מיכל כותבת:
"המחבלים אצלנו, תעזרו לנו בבקשה".
"הם יורים על הבית".
הם יורים על הממ"ד".
"איפה צה"ל".
"למה לא באים לעזור לנו??".
בעלה של מיכל, לי, הוא בלש בימ"ר תל אביב. כשהמחבל הראשון נכנס לבית שלהם, הם עוד מחוץ לממ"ד והוא מחסל אותו. הם נכנסים לממ"ד עם הבן ושתי הבנות וסוגרים את הדלת. המחבלים יורים על הממ"ד ואז יורים RPG לבית. כולם שומעים את זה ותוך כדי קוראים את ההודעות של מיכל.
הם מגיעים לבית של אלון, אב לשתי בנות קטנות. גם הוא חמוש, יורה ומחסל בתוך הבית עוד מחבל. השאר בורחים. הוא מעדכן בקבוצה וככה אנחנו מבינים את המסלול שלהם ולאן הם מתקדמים. דרך סדק בחלון הממ"ד שלנו, אני רואה שליד הבית שלי יש שלושה מחבלים חמושים. אני מסמן לאשתי ולילדים לשמור על דממה. כולם עדיין בחושך, הילדים מתחת למיטה.
ואז הם מגיעים אלינו. אנחנו שומעים אותם מתקרבים, מדברים ביניהם. הדופק שלי טס, אני רועד ומת מפחד. תופס את ידית הממ"ד. מנסה לשמור על קור רוח כדי לא להפחיד את הילדים, אבל כולנו שומעים אותם שוברים את החלון שצמוד לדלת הכניסה ונכנסים לבית. הם הולכים בבית ומדברים, מפילים ומנפצים חפצים. מחפשים אותנו. אחד מהם אומר משהו לשני, קורא לו עטאללה.
אני כותב בקבוצה שהם אצלנו, שישלחו עזרה. עכשיו הם בחדר שמול הממ"ד. אשתי שמה ידיים על האוזניים ומתחילה להתפלל. הילדים דוממים כמו חפץ. הם ממשיכים להעיף דברים בבית. היד שלי כבר נרדמת מרוב שאני מחזיק חזק את הידית. ואז אני מרגיש שאחד מהם מנסה לפתוח. אני נלחם אתו על הידית. לא יודע כמה זמן, מרגיש נצח. רק דלת ברזל מפרידה בין המחבלים למשפחה שלי. ברור לי שאם הם נכנסים הם טובחים בנו. יאיר הבן של יגאל מתחת למיטה אצלי. האחריות עליו הורגת אותי.
המחבל מוותר. עוזב את הידית. אני שומע שהם הופכים עוד דברים ויוצאים לבית הבא. מנסה לחזור לנשום, היד עדיין חזק על הידית.
חמש פעמים הם חוזרים
המחבלים מתקדמים, שוב הודעות "הצילו הם אצלנו". אני מנסה להתקשר לרבש"ץ, שולח הודעות לאנשים שאני מכיר וכותב מה קורה ושיודיעו לצבא. החשמל נופל וגם האינטרנט. הקליטה בטלפון באה והולכת ולפעמים ההודעות יוצאות רק אחרי כמה דקות וגם יותר. הסוללה אוזלת. התחושה היא שהפקירו אותנו לשחיטה. השעה כבר עשר וחצי בבוקר, ארבע שעות לתוך האירוע ואף אחד לא בא.
אוריאל כותב שהם בבית שלו, מנסים להיכנס לממ"ד. הוא שם עם אשתו ותינוק בן שבועיים. הם לא מצליחים להיכנס לממ"ד אז הם מציתים את הבית. הוא כותב שהם נחנקים מהעשן, שיבואו לעזור להם. ממליצים להם לשים סמרטוט רטוב, לא לצאת החוצה. הם כותבים שהתינוק נחנק מהעשן והם מפחדים. זה קורע אותנו.
אלדד כותב שהמחבלים בבית שלו. הם כבר היו שם פעמיים. שוב ניסו לפתוח את הדלת ואלדד נאבק עליה כמו אריה. אורי התינוק שלהם צורח. המחבלים שומעים ומבינים שהם שם. מנסים לפתוח את הדלת, מוותרים, ושוב חוזרים. חמש פעמים הם חוזרים. אלדד משתין על עצמו אבל לא מפסיק להיאבק על דלת הממ"ד.
יגאל, אבא של יאיר שישן אצלנו, מנסה להתקשר אליי. מאז שכתבתי שהמחבלים אצלנו אין קליטה ואין חשמל. כמו חברים נוספים בקיבוץ, גם יגאל והדס שנצורים בממ"ד כמה בתים מאיתנו בטוחים שאנחנו מתים ושהלך להם הילד. רק שעה אחרי אני מצליח לשלוח הודעה שאנחנו בסדר.
יגאל נסע בלילה להביא חבר שהגיע בטיסה מארה"ב. גם איתן הצטרף אליו לנתב"ג כדי להחזיר משם רכב. כשהם יוצאים חזרה לכיוון הבית מתחילים דיווחים והם מבינים שהנשים והילדים שלהם סגורים בממ"ד תחת ירי רקטות ומתקפת מחבלים. טסים דרומה בשני רכבים. כשהם מתקרבים לאזור מתחילים לראות רכבים של אזרחים עם גופות לאורך הכביש, מחבל הרוג עם אופנוע. הם לא עוצרים, מבינים ולא מבינים שלאורך כל הדרך יש מחבלים. נוסעים כל אחד עד לדשא של הבית שלו, רצים מהאוטו לממ"ד וחוברים למשפחות שלהם. עושים ב- 48 דקות נסיעה שבלי שום פקק לוקחת שעה ועשרים. וצה"ל עדיין לא נראה אפילו באופק.
אני שומע את החיילים ומת שכבר יגיעו אליי
תוך כדי האירוע שלנו, אנחנו מתחילים את הסרטונים שרצים בטלגרם וברשתות החברתיות. מחבלים בבארי, בניר עוז שזה הקיבוץ הסמוך אלינו, בעין השלושה שגם הוא שכן קרוב. והכי הזוי, מחבלים עם רכבים בשדרות ואופקים. איך לעזאזל הם הגיעו לשם?
ב-12 בצהריים נדמה שיש רגיעה. לא שמענו ירי במשך זמן רב, גם לא פיצוצים. אני חושב לצאת החוצה אבל אשתי אומרת שאין סיכוי. היא מצילה אותי, אותנו, כי פתאום שוב הודעות "אני שומע קולות בערבית", שוב ירי, שוב הודעות "הצילו". איפה לעזאזל צה"ל?
רק בצהריים אני מזהה צליל של מסוק. חייל ראשון נכנס לקיבוץ נירים ב-13:41. 7 שעות ו-11 דקות מתחילת האירוע. בשלב אני יודע שמצבנו השתפר, אבל כלוחם אני מבין שהם חייבים לעבור עכשיו מבית לבית באופן מסודר ולטהר. זה לוקח זמן ואני מעדכן את כולם במצב. שלא יצאו, שגם לא יפתחו מהר את הדלתות כי המחבלים התחפשו לחיילי צה"ל ולשוטרים.
כשהמחבל הראשון נכנס לבית, לי מחסל אותו. הוא ואשתו נכנסים לממ"ד עם הבן ושתי הבנות וסוגרים את הדלת. המחבלים יורים על הממ"ד, ואז יורים RPG לבית
לאט לאט מתחילות לרוץ הודעות ממשפחות שחולצו. מרכזים אותם במועדון של הקיבוץ תחת אבטחה של הצבא. אני שומע את החיילים מתקרבים אלינו, שומע את הפקודות ומת כבר שיגיעו אליי. זה קורה רק ב-16:30. אני שומע חייל אומר "יש פה חלון שבור ודלת פתוחה". אני שומע את החיילים נכנסים לבית בחיפויים, שומע את הפקודות ואיך הם בודקים את החדרים, מגיעים לממ"ד. אני אומר לילדים לשמור על דממה ומחזיק חזק את הידית.
"יש פה מישהו?" נשמעת צעקה מעבר לדלת, בעברית. אני שותק, רוצה שהוא יקרא לנו שוב כדי להקשיב טוב למבטא. ואז שוב "יש פה מישהו?". אני עונה שכן והם אומרים לי "צהל, זה צה"ל. תפתחו את החדר". אני שואל אותם מה השם של הרבש"ץ שלנו, הם עונים דניאל. אני שואל אותם מאיזו יחידה הם, הם עונים מגלן. אני שואל מה מספר היחידה של מגלן והם עונים. כשאני פותח לאט את הדלת של הממ"ד אני עדיין מחזיק חזק, כדי שאם בכל זאת תהיה הפתעה אסגור מיד.
כשהדלת נפתחת לרווחה ואני רואה את לוחמי יחידת מגלן עם כל הציוד המיוחד שלהם, הם נראים לי כמו מלאכים. אני מרגיש נפילת מתח, הגוף רועד. אבל לא עכשיו, זה לא הזמן מול הילדים. אני מוציא את הילדים מתחת למיטה ואומר להם "תסתכלו על החיילים. תראו איך הם נראים, מה הם לובשים. ככה נראים החיילים שלנו. עכשיו אנחנו בטוחים, אנחנו בסדר".
שדה קרב, אבל בבית
לוחמי מגלן מוציאים אותנו מהבית. ליד הכניסה אני רואה את הגופה של שכן שנרצח. לא רחוק משם גופה של מחבל. אני מבקש מהם להוציא את הילדים כך שלא יחשפו לגופות. החיילים מלווים אותנו למועדון ואנחנו חוברים שם למשפחות שחולצו לפנינו. פעם ראשונה שותים מים, אוכלים משהו ושומעים מי נרצח ומי נחטף. נחשפים גם למה שקרה בעוד מקומות.
מגיעות עוד ועוד משפחות. כולם בוכים, הילדים צורחים. אנשים יוצאים מהבתים שלהם כמו שהלכו לישון. אני מוודא שהמשפחה שלי בסדר וחוזר לבית שלי כדי לקחת ווסט מילואים וקסדה, נועל נעליים ומצטרף לכיתת הכוננות כדי לחלץ אנשים מהבתים. משתתף בחילוץ עד תשע בערב. בכל הזמן הזה נמשך ירי רקטות ומרגמות. שומע לראשונה על חברת קיבוץ שהמחבלים נכנסו לבית שלה, לקחו לה את הטלפון וצילמו סרטון שאותו העלו לפייסבוק שלה. אחרי זה הם לקחו אותה עם הבן שלה לעזה. הבן השני שלה ראה כנראה את הסרטון ויצא לכיוונה ואז נרצח. הסיפורים קשים.
רק בחמש אחר הצהריים מקבלת השיירה אישור תנועה. יוצאים מהקיבוץ והמראות בחוץ אפוקליפטיים. עמוד עשן עולה מניר עוז וממגן
מדי פעם יש ירי בקיבוץ, לוקחים את כולם לגני הילדים שנמצאים במבנים ממוגנים. עדיין יש מחבלים בקיבוץ ובכבישים. אסור להתפנות וגם לא לחזור לבתים. אנחנו מעבירים שם את הלילה, ישנים על הריצפה. כולם בטראומה.
עידו בן ה-6 מתעורר בבוקר ורץ ישר לחייל ששמר עלינו, אומר לו "תודה ששמרת עלינו". אני נדהם לראות את החייל, חמוש עם ציוד מלא, מנהל איתו שיחה במשך דקות ארוכות. פוגש שם גם שני קצינים במילואים ששמעו על מה שקרה, ובלי שגייסו אותם, בלי שדיברו איתם, פשוט הניעו את הרכב ובאו לעזור.
אנחנו מתים לעוף מהקיבוץ. מסוק נעמד מעלינו ויורה בתותח, אנשים מתחילים לבכות ולרוץ בבכי למרחב המוגן. "זה שלנו, תירגעו". כולם לוחצים שיתנו לחזור לבתים ויוציאו אותנו מהקיבוץ, אבל אי אפשר כי עדיין יש מחבלים בחוץ. הדי הפיצוצים והלחימה משגעים אותנו.
בצהריים מודיעים שיש אישור לפינוי, שנתארגן בשיירה ונצא לאילת תחת אבטחה של צה"ל. אבל יש עיכוב כי פתאום מזהים מחבלים על הגדר של הקיבוץ, שוב לחימה ומחסלים אותם. סוף סוף מאשרים להגיע לבתים, לקחת ציוד ולעלות על האוטובוסים. בבית אני מגלה שהמחבלים גם גנבו מלא דברים. גם את הטלפון של הילד שעל פי אפליקציית "פיינד מי" כבר נמצא בחאן יונס, אפילו את הראוטר לקחו, בגלל זה לא היה לנו אינטרנט בממ"ד. שברו מכשירי חשמל, חלונות, החדרים הפוכים. "למה הם זרקו את כל הצעצועים שלי?" עידו שואל. גם בחוץ כאוס. כל הרכבים מרוסקים ורבים מהם שרופים. גופות על השבילים, בתים מנופצים ושרופים. זירה של שדה קרב אבל בבית.
רק בחמש אחר הצהריים השיירה מקבלת אישור תנועה. יוצאים מהקיבוץ והמראות בחוץ אפוקליפטיים. עמוד עשן עולה מניר עוז וממגן. הכביש מלא בכמות מטורפת של מכוניות הרוסות, חלק שרופות ובחלקן גופות של אזרחים שעדיין לא חולצו מהן. השטח והעצים שרופים. סוגרים מהר את וילונות האוטובוס כדי שהילדים לא יחשפו למראות. באזור צומת מעון מראה מזעזע, ערימה ענקית של גופות מופשטות. מבין שאלה מחבלים שחוסלו וריכזו אותם שם. בהמשך הדרך עוד מכוניות וגופות של ישראלים.
איך ממשיכים מכאן
בשמונה בערב אנחנו מגיעים למלון המלך שלמה באילת. הולכים ישר לחדר האוכל. תכלס יומיים לא אכלנו כמו שצריך. מתיישבים לאכול ופתאום אנשים קמים ומתחילים לרוץ החוצה תוך כדי שהם צועקים "מחבל", "יורים". צוות המלון בהלם. מנהל המלון ומנהל האבטחה מגיעים ושואלים מה קרה. מבינים שילדה פוצצה בחוץ בלון. העיניים ההמומות של צוות המלון אומרות הכל.
מתארגנים על החדרים ומרדימים את הילדים אבל אף אחד לא הולך לישון. יושבים יחד, כל אחד מספר את הסיפור שלו. בלילות הבאים אני כבר לא מצליח לישון. המחשבות מטריפות. נופל בשלוש בלילה ובחמש כבר מתעורר. הזיכרונות.
צוות המלון מקבל אותנו בחום ואהבה. תושבי אילת והסביבה באים בהמוניהם עם תרומות, ציוד בכמויות אדירות. רופאים ופסיכולוגים מגיעים למלון. כמות מטורפת של טלפונים והודעות מאנשים שרוצים לעזור ולתרום. אני אדם של מילים אבל מתקשה לנסח את התחושה. נקודה של אור.
יש כאלה שבכל מקרה לא יחזרו לגור כאן. הם אומרים את זה. איך ממשיכים מכאן? לא יודע. יש כבר 26 הרוגים שאני מכיר
למחרת אנחנו מתעוררים לנוף פסטורלי, החוף של אילת והים, אבל הראש עדיין בעוטף. בהתחלה עוד רואים חדשות אבל זה עושה לא טוב. מנסים להתנתק קצת אבל אי אפשר באמת, יש איתנו בני זוג והורים של חטופים ונרצחים. הילדים מתחילים לקבל הודעות על החברים שלהם מהכיתה והשכבה שנרצחו. ילדים בני 11 ו-14. הודעות גם על המורים שלהם שנרצחו. הנפש בוערת.
עוד יום עובר ופתאום הגוף בוגד בי. מתפרק לרסיסים מרוב מחשבות על מה היה קורה אם המחבלים היו נכנסים לממ"ד ורוצחים את הילדים שלי. כל הגוף כואב, הראש התפוצץ ודמעות. לוקח לי שעות לאסוף את עצמי מחדש בשביל הילדים.
את הילדים שולחים לדבר עם פסיכולוגים, עושים להם פעילות כיף בקיבוץ יטבתה. אנחנו ההורים מנצלים את הזמן כדי לאסוף את עצמנו, לדבר ולפרוק. עולה דיבור האם נחזור לבית שלנו בנירים. תלוי במבצע, ככה אומרים פה כולם. אם הפעם זה לא יסתיים בניצחון מוחלט כבר לא נחזור.
יש כאלה שבכל מקרה לא יחזרו. הם אומרים את זה. איך ממשיכים מכאן? לא יודע. יש כבר 26 הרוגים שאני מכיר. התחושות קשות. רצון לנקמה, רצון לשמור על השפיות וגם רצון לשמור על הערכים שלי כדי שהם לא ינצחו. והם לא. שיהיה ברור.