כשצה"ל יוצא למבצע קרוב או רחוק, המפקדים בשטח יודעים שעליהם להיות מצוידים באמצעי תקשורת – כאלה שיחברו אותם לדרגי הפיקוד ובשעת צרה גם לכוחות חילוץ והצלה. הדבר נכון למקרים של הסלמה, אז הפיקוד הבכיר צריך לדעת מה קורה בשטח ולתפעל את היחידות. הדבר עוד יותר נכון במבצעים של יחידות מיוחדות שנעשים לרוב הרחק מגבולות המדינה – מבצעים שכל תקלה קטנה יכולה להפוך אותם לנזק אסטרטגי. מי שאחראי על הקשר הזה הם חיילי גדוד צמרת, גדוד קשר מטכ"לי של חיל התקשוב.
בדרך כלל כשמדברים על מלחמות, נהוג לספר על לוחמים אמיצים וטייסים שחרפו נפשם. אבל בואו נשים יד על הלב, אף אמיץ לא יכול לבצע אף משימה בלי המעטפת התקשובית. יצאתי לפגוש את מפקד גדוד צמרת, סא"ל זיו ויינברג ואיתו את אנשי הגדוד הוותיקים, אלו אשר השתתפו גם במלחמת יום הכיפורים, זו אשר השפיעה באופן משמעותי על איך שנראה הגדוד. סא"ל זיו סיפר מצידו על השינוי שעבר הגדוד לאורך השנים.
"הייעוד של הגדוד זה לבנות, לתפעל ולתמוך בכל מערכות התקשורת, על שלל הסוגים שלה, שיאפשרו למטה הכללי לתקשר עם כל זרועות הצבא והיחידות בשגרה ובחרום. הגדוד הזה אחראי על התקשורת גם עם גופי הביטחון הנוספים של מדינת ישראל ואפילו עם משרד החוץ", הסביר ויינברג.
בניגוד ליחידות כאלה ואחרות שבאחריותן גזרה ספציפית, כך מסביר ויינברג, אנשיו אחראים על כל מקום שמעניין את המטכ"ל, כלומר, כל שטחי הארץ וגם הרבה מעבר. לא הרבה יודעים, אבל לפני כל פעילות של הצבא ואפילו במקרים של הסלמות ופיגועים, אנשי הגדוד ראשונים לדעת ולהגיע למקום. "זה נכון למבצעים מיוחדים או למשל הפיגוע שהיה בכביש 12. אנחנו היינו הראשונים להגיע ולפרוס כי בלי הציוד שלנו, המסוק לא יכול היה לדבר עם המל"ט או עם הכוחות שעל הקרקע ואף אחד לא יכול לדבר עם הפיקוד הבכיר והפוך". באירועים שכאלו, אנשי הגדוד מפעילים מערכות ממוחשבות ומערכות מידע ובקרה גלויות וסמויות שמסייעות בימים של שגרה וחרום.
"אנחנו הרגנו את ג'עברי"
מדובר באחד הגדודים הכי ותיקים בצה"ל אם לא הוותיק שבהם ושורשיו נטועים אי שם ביחידות הקשר של ההגנה והפלמ"ח, כפי שמציין סא"ל ויינברג. "הגדוד הוקם ב-1948 עם קום צה"ל. מצד אחד זה הגדוד הכי ותיק והוא מרכזי ומבצעי מאוד. מצד שני, זה גדוד שעד לא מזמן סרבו לפתוח את הדלתות שלו, בגלל הלקוחות הבכירים שלנו", אומר ויינברג כשהוא מכוון ליחידות המיוחדות בצה"ל ולפיקוד העליון. "הפעילות שלנו נעשית עם הכוחות הכי מבצעיים של צה"ל במקומות הכי מאתגרים. חשוב מאוד להגיד שאנחנו מדברים על גדוד של אנשי סדיר ומילואים ומשלב באופן שוויוני בנים ובנות לצדם גם אזרחים עובדי צה"ל שהם מומחים מספר אחד בתחום. חבר'ה רציניים שמקבלים משכורת של תומך לחימה ונמצאים בכל מקום. מצד אחד אנחנו יושבים בקריה (לגדוד בסיסים גם באזורים נוספים) והכל פסטורלי, אבל אתה נמצא מבחינת אופי העבודה בחזית וסופג את הכל".
פעם אחר פעם סא"ל ויינברג מקפיד להדגיש עד כמה הגדוד הזה חשוב ושנמצא בכל מקום. "במבצע אנטבה, הגדוד מקבל משימה להרים חפ"ק מוטס. הקצין הטכני מבצע את המשימה וכולנו מכירים את הסרט של מבצע אנטבה איך סגן הרמטכ"ל מפקד על הכוחות מהאוויר. אני תמיד צוחק על זה שאנחנו הרגנו את אחמד ג'עברי, כי היינו בין הראשונים שידעו על המבצע וכל התקשורת של המל"ט, המסוק והמפקדים עברה דרכנו".
אלי סממה, אזרח עובד צה"ל שמשרת בגדוד מוסיף, "כדי להמחיש, אני יכול להגיד שבאחת המחלקות שהייתי, אתה רואה את התמונה שהמטוס משדר. בגלל שהרשת עוברת דרכי אתה גם שומע את כל מה שעובר ברדיו. אתה על צומת של מידע. אתה רואה ושומע הכל ולפעמים יש אירועים שזה לא פשוט". סא"ל ויינברג מוסיף "שוב – אין אירוע שלא עובר דרכנו. חשוב להגיד שגם שבתמונות חוזי באוויר, למשל ממטוס, אתה עדיין נמדד כי זה צריך לרוץ בלי תקלות. הלחץ לא פשוט".
"שמענו בקשר 'תירו עלינו כי המצרים כבר בפנים'"
סממה, שקיבל לפני שנה וחצי פרס על מפעל חיים, משרת בגדוד שנים ארוכות. הוא היה שם גם כשפרצה המלחמה הקשה ההיא, מלחמת יום כיפור. בעוד שחיילים ולוחמים רבים העידו שלא ידעו שתפרוץ מלחמה, החבר'ה של הגדוד כבר ידעו על כך יום לפני. "ללמדך על החשיבות. לקראת המלחמה, הודיעו לנו לא לנתק את הטלפון בערב יום כיפור, להישאר זמינים", מספר סממה. "ביום כיפור עצמו, בסביבות שעה תשע בבוקר, קיבלתי הודעה להגיע ל'שורה', איפה שישב המשדר המרכזי של גלי צה"ל ושגובל בקיבוץ נען. הייתי אזרח עובד צה"ל וסגן מפקד המתקן. שם העברתי את תחילת המלחמה".
"במהלך המלחמה הגדוד תחזק את המשדרים של גלי-צה"ל, משדרים גדולים, עם הספק גבוה, שסיפקו תקשורת גם לשגרירויות. בסביבות שעה 14:00, אולפן גלי צה"ל הורה להפעיל את המשדר ולהתחיל לשדר לאוויר. לאחר זמן קצר התקבלה הוראה לבטל את השידור, הייתה התלבטות אם בכלל להתחיל לשדר ולהודיע על תחילת המלחמה", סממה מספר.
במהלך המלחמה יצא לסממה לשמוע במקרה את קולות החיילים שהיו נצורים במעוזים שעל גדות התעלה. הוא שמע הכל, את צרחות הפצועים וקללות הנצורים. "לא יודע איך זה קרה אבל שמענו את כל מה שקרה במוצבים. הגיעו משם דברים מאוד קשים. ממש נוראי. אתה שומע את קריאות השבר ואת הבקשות שלהם 'תירו עלינו כי המצרים כבר בפנים'. 40 שנה עברו ואני לא שוכח את זה".
בשבוע השני, סממה נוסע אחרי הכוחות וצולח איתם את התעלה. הוא מקים משדר באזור פאיד. "שם נתנו את גלי צה"ל לכל האזור. משהו שסייע מאוד ללוחמים. זה היה מאוד מרשים ומסקרן, אבל לא יכול להגיד שהרגשתי פחד. מה גם שהגענו כשהשטח היה יותר נקי".
באותה המלחמה אלי לוין היה טכנאי קשר בגדוד הקשר המטכ"לי שישב בקריה. תחת פיקודו של לוין שרתו כל הטכנאים שהיו אחראים על הקשר לסוגיו השונים. "בתחילת המלחמה לא שיחררו אותנו מהבור", סיפר. "אבל הרחתי שמשהו עומד לקרות. התחיל עוצר יציאות, אף אחד לא יוצא, הכנו חמ"לים ולא יצאנו מהבסיס ארבעה ימים".
רוברט כהן, טכנאי קשר בגדוד הקשר המטכ"לי, מספר, "זה הפתיע אותי מאוד שכל החיילים במוצבים הקדמיים, במעוזים, בסיני, לא ידעו שהמלחמה עומדת לפרוץ. גדוד צמרת ידע לפני כולם, אבל התחייבנו לשמור על שקט כדי לא לזרוע פחד בקרב תושבי המדינה ובקרב החיילים העומדים על הגבולות".
כשפתחה המלחמה את פיה הם ספגו דרך ערוצי הקשר את כל הגיהינום היישר לחמ"לים. "הגדוד עבד קשה מאוד, כל המעוזים שהיו על הקו התעלה, העבירו קשר וצרחו 'הצילו! הצילו'. אני זוכר חיילות שפרצו בבכי באמצע משמרת ויצאו מהחדר, הן היו אמורות לרשום את כל מה שמשודר".
עד מלחמת יום הכיפורים – רב המערכות לא הוצפנו
לוין זוכר את מסדרונות הקריה באותם הימים, את הרמטכ"ל מסתובב בבור בקריה, את האווירה הקשה של המלחמה. "החיילים עבדו ארבעה ימים רצופים בלי לישון כמעט. עבדנו קשה מאוד להקים את כל מערך הקשר ואני זוכר שנשארתי בבסיס עם אותם בגדים ארבעה ימים ברציפות. בזכות זה, הרמטכ"ל היה לוחץ על מכשיר קשר ויכול היה לדבר עם אלופים ומפקדי אוגדות בשטח. אנחנו היינו אחראים להקמה ולתפעול של העורקים האלה". מדובר בסיפור לא פשוט במיוחד מהרגע שבו יחידות צה"ל התחילו לרוץ קדימה.
"האזנות לפעולות" היה תחום שבאחריות הגדוד והם שמעו הכל – מרמת החייל ועד למפקד הבכיר ביותר ומעבר לו. באחריות הגדוד היו כ-30 טלפרינטרים, "הגדוד היה אחראי גם על נל"ן, עורקי טלפוניה, תקשורת אל החמ"ל המרכזי שנקרא הספרייה. בזמן המלחמה, קמו המון דרישות לגדוד, להקים עורקים מקצה לקצה. הקמת העורקים הייתה באחריות הפלוגה הטכנית דאז, התפעול היה באחריות פלוגת רדיו. הייתה אוירה עכורה, שמענו במכשירי הקשר חיילים נופלים בשבי, חיילים נהרגים, מעוזים נופלים, ממש לא היה קל לשמוע את זה. הלב לא נתן לך ללכת לישון, ידעת שכל צעד שלך חשוב למלחמה, הכריחו אנשים ללכת לישון בכוח כדי שלא יפלו מהרגליים".
כהן, טכנאי הקשר בגדוד הקשר המטכ"לי הוסיף, "בזמן המלחמה החיילים הרגישו שכל מה שהם עושים יכול להציל חיי אדם. כל עורק שהם הקימו, כל תחנת קצה שהם תחזקו ואיישו, היו קריטים לתקשורת הפנים ארצית, בעצם גורמי מטכ"ל דיברו ביניהם באמצעות תקשורת שהגדוד היה אחראי עליה".
אחת הבעיות לדבריו באותה מלחמה זה שרק מערכות בודדות היו מוצפנות בקריה. רוב התקשורת עברה כשהיא לא מוצפנת, "ופחדו מהאזנות בגלל שלמצרים הייתה טכנולוגיה יחסית חדישה. אבל בזמנו עוד לא ייחסו חשיבות גדולה להצפנה, וגם אם ייחסו, עדיין לא הייתה התשתית המתאימה. עורקים היו עוברים בכמה ערוצי תקשורת על גל רדיו יחיד, והיה קל לפענח את זה".
"הבנו שצה"ל תכנן פגיעה בלבנון"
בימים ההם לא היה אינטרנט ואף לא טלפונים ניידים. הקשר היחיד של הלוחמים בחזית עם המשפחות נעשה באמצעות מכתבים. הגדוד היה אחראי גם על התחום הזה וביצע תורנויות דואר לבסיס רפידים בסיני. "היה צורך להעביר דואר לסיני", מספר כהן. "הטיסה המריאה משדה דב כל בוקר, במטוס הדומה למטוסי ארקיע של ימינו, מטוס יחסית קטן, וחייל של הגדוד היה מצטרף לטיסה עם קיטבג עם מנעול, ובו כל המכתבים המיועדים לכוחות בשטח. היו מעבירים את הקיטבג לחייל מהדואר של פיקוד דרום, ואז בערב של אותו יום ממש יצאה טיסה חזרה מסיני למרכז הארץ. כל הגדוד לקח חלק בתורנות זו". עוד ציין, "בזמן המלחמה הגדוד סיפק לנו את כל צרכינו, דאגו שיהיה מספיק מזון בתחנה, דאגו לספק סולר למקרה שיגמר לנו החשמל כדי שיהיה איך להפעיל את המתקן".
מדבריו של כהן עולה שככול הנראה, במהלך המלחמה תכנן צה"ל פעילות גם בשטח לבנון. "שאלו את הטכנאים שאלות כמו איזה עורק לדעתכם יעביר תקשורת איכותית למרחק של כ- 180 ק"מ, לא אמרו לאן התקשורת אמורה להגיע, אבל אנחנו כבר הבנו שצה"ל תכנן פגיעה בלבנון". ככול הנראה מדובר בפעילות של יחידה מיוחדת או כזו שתוכננה ולבסוף לא יצאה לפועל.
בנוסף למשימות השוטפות בחזית הם היו אחראים על אבטחת המתקנים שהיו חשובים ברמה אסטרטגית. "שמו שקי חול מסביב לבית תג"מ (מתקן הקשר ליד בני ברק), ליד החלונות מסביב", נזכר כהן. "המתקן היה מאויש על ידי 3 שומרים שהגיעו משלישות רמת גן כל פעם, בזמנו זה היה נראה מובן מאליו, היום כשאני חושב על זה אני מרגיש שכל גורם עוין שהיה רוצה להשתלט על המתקן הזה היה יכול לעשות זאת בקלות יתר, האבטחה הייתה ברצפה, לא כמו תחנות צה"ליות בימינו".
גם לאחר המלחמה ניתנה לגדוד צמרת משימה חשובה. מלחמת יום כיפור הקנתה שטחים חדשים למדינת ישראל וגדוד צמרת, יחד עם גדוד הקשר המרחבי, היה אחראי לספק תקשורת לכל אותם שטחים הנרחבים. "עבדנו עם גדוד אמירים במקביל כדי להקים עורקים, הרבה עורקים".
לאחר המלחמה הפיקו בגדוד לקחים רבים כמו גם בצבא כולו. הוחלט להנחיל למילואימניקים ערך מקצועי ולטפח אותם. לא פחות חשוב – להצפין את תקשורת הרדיו, דבר שלא נתפס בזמנו. המסקנה העיקרית שהגדוד הפיק מהמלחמה הייתה להיות כל הזמן במשמרת, "אין דבר כזה להעביר שבת, חג או אפילו לילה ללא תורנים. ביום כיפור, כשהתחילה המלחמה, לקח לגדוד זמן להתארגן עד לכשירות מלאה של תקשורת, וזאת בגלל שלא היו תורני לילה".
גדוד צמרת למד להיערך מבחינת כוח אדם טכני שייתן שירות לכל רחבי הארץ בזמן הקצר ביותר. מרבית זמנם מוקדש לפעילות מבצעית וכמעט שאין להם זמן להתאמן. ועדיין הם נמצאים שם בתרגילים הגדולים, תרגילי חטיבה אוגדה וכמובן שמעבר לזה. כפי שכבר למדנו הם נמצאים בכל מקום החל מזירות פיגועים הסלמות וגם אירועי המרמרה עברו דרך האזן של אנשי צמרת. ולמרות כל מה שספרנו לכם הרוב עדיין חסוי, מסווג לתקשורת, כפי שאנשי הצנזורה אוהבים וטוב שכך. סא"ל ויינברג, המג"ד שבזמן הקרוב מסיים את תפקידו, סיכם "האנשים שלנו נמצאים בנקודות הכי חשובות והכי מאתגרות ומוכנים לעתיד לבוא".