חטיבה 7, המכונה "עוצבת סער מגולן", היא חטיבת שריון סדירה שהשתתפה בכל מלחמות ישראל. היא אחת משלוש חטיבות השריון הסדירות בצה"ל, שיחדיו נחשבות לגורם מכריע בשדה הקרב. נהוג להגיד שאיפה שעוצרים הזחלים – שם ייקבע הגבול. טנק המרכבה, סוג של גאווה ישראלית, הוא אחד מכלי המלחמה המשמעותיים בסביבה. חטיבה 7 עצמה משתמשת בטנקים מסוג מרכבה סימן 2 ב', שאינם המתקדמים ביותר. בחטיבות השריון האחרות אוהבים להגיד שזאת הסיבה בגללה החטיבה, שהייתה תמיד בחזית, הלכה קצת אחורה – אבל מבחינת הפעילות המבצעית, חטיבה 7 חיה ובועטת.
סמל היחידה: שילובם של החץ והדגל יוצרים את המספר 7. זוהי החטיבה היחידה בצה"ל שהמספר השוטף שלה מופיע בסמלה – וזאת באישור מהמטכ"ל. צבעי הדגל בסמל מסמנים את צבעי הלאום של עם ישראל; מגן הדוד מסמל את ניצולי השואה שלחמו בחטיבה בתש"ח; החץ האדום הוא חלק מהספרה 7, ומסמל את דרך בורמה (שגם מספרה היה 7), שפריצתה אפשרה את הסרת המצור מירושלים; הרומח מסמל את כוחות החי"ר שהיו בחטיבה בתקופת מלחמת השחרור; והברק מסמל את גדוד השריון הפורץ. הצלבת הברק והרומח מסמלים, אם כן, את שיתוף הפעולה בין החי"ר והשריון. על-פי עדותו של שלמה שמיר, מפקד החטיבה הראשון, את הסמל צייר אחד מחיילי מחלקת האחזקה של החטיבה תוך שהתעסק בצביעת שלטי הכוונה בדרך בורמה החדשה והמפותלת.
שיעור היסטוריה: חטיבה 7 היא חטיבת השריון הוותיקה ביותר בצה"ל, והוקמה עם ייסודו, ב-16 במאי 1948, מיד לאחר הכרזת המדינה. מאז הקמתה השתתפה החטיבה בכל מלחמות ישראל, וכמובן גם בפעילות השוטפת של צה"ל, בשטחים וברצועת עזה.
החטיבה הוקמה במלחמת העצמאות בתוך שבוע, ולוחמיה הורכבו מיוצאי הצבא הבריטי, ממתנדבים מחו"ל, מעולים חדשים, מאנשי ההגנה והפלמ"ח ועוד. החטיבה לחמה בלטרון והצליחה לפרוץ את דרך בורמה, תוך ספיגת 139 אבידות. אחר-כך התקדמה לחזית הצפון, ערכה קרבות רבים בגליל, ובסוף 1948 נשלחה לחזית הדרום. במבצע קדש ניהלה החטיבה קרבות בסיני, ששינו את תפיסת השריון בצה"ל והפכו אותו מחיל מסייע לחיל מכריע.
במלחמת ששת הימים פרצה החטיבה דרך רצועת עזה אל סיני. במלחמת ההתשה נטלה חלק בקרבות באזור תעלת סואץ, בבקעת הירדן, בפעולת כראמה ובמבצע רביב. במלחמת יום הכיפורים לחמה באחד מקרבות הבלימה המרכזיים בעמק הבכא שברמת הגולן. בדרום הרמה ניהלה החטיבה קרבות שהמפורסם בהם הוא קרב כוח טייגר. במלחמת שלום הגליל לחמה במורדות החרמון ובתוך לבנון. במלחמת לבנון השנייה היה זה גדוד 82 של החטיבה שהגיב לראשונה לאירוע חטיפת החיילים בגבול הלבנון.
מבנה: חטיבה 7 נמצאת תחת עוצבת געש (אוגדה 36) החולשת על אזור רמת הגולן, שבפיקוד הצפון. כלולים בה גדוד 75 (רומח), גדוד 77 (עוז), גדוד 82 (געש), ופלס"ר 7, פלוגת הסיור המיתולוגית. אל החטיבה מסופח גם גדוד ההנדסה הקרבית "להב" (603).
תנאי קבלה: פרופיל רפואי 72-97. הסטריאוטיפ הצבאי גורס שהשריונרים הם השמנמנים שבקרביים, אבל האמת היא שגם הם נדרשים להיות בכושר – הרי תמיד יכול להיות שייאלצו לנטוש את הטנק ולהסתער קדימה. אל דאגה, באימונים דואגים להזכיר את זה, דרך הרגליים.
הכשרה: טירונות 03 בשיזפון שאורכת חודשיים, ובמהלכה עוברים השיריונרים לעתיד אימוני קליעה, שדאות, כושר גופני ועוד. לאחר הטירונות מתחיל שלב המסלול. ראשיתו בפרק המקצועות הנערך בביסל"ש (בית הספר לשריון) במשך חודשיים, במהלכם נלמדים מקצועות הנהג, התותחן או הטען-קשר. בסיום הפרק (מקצועות), מתחיל אימון הצמ"פ (צוות-מחלקה-פלוגה), גם הוא בשיזפון, שכולל אימונים ותרגולים רבים על הטנקים עצמם. בסיום האימון מקבל השריונר הצעיר את ה"צפרגול", סיכת אות הטנקיסט. כעת יתפזרו השריונרים לגדודים, למחזור בן ארבעה חודשים של אימונים ופעילות מבצעית. המצטיינים יוצאים לקורס מפקדי טנקים (מט"קים) בן ארבעה חודשים, שלאחריו אפשר להמשיך לקורס קציני יבשה בבה"ד 1 שאורכו חודשיים וחצי, ולבסוף להשלמה חילית בת ארבעה חודשים. בחטיבה מתהדרים באפשרויות הקידום המהיר לפיקוד ולקצונה, כאשר על פי נתונים רשמיים, אחד מכל ארבעה לוחמים בחטיבה הוא מפקד, ואחד מכל 12 הוא קצין.
ובסדיר: באופן כללי התנאים בשריון לא רעים כל-כך, כל עוד אתם במגורים, בכל אופן. בשטח ישנים על הטנק, או, אם לא התמזל מזלכם, בתוכו. הקו הקלאסי של השריונרים של חטיבה 7 הוא ברמת הגולן, אבל הם תופסים קווים מבצעיים בכל רחבי הארץ ברוטציה עם שאר הכוחות, ומבצעים גם בט"ש (ביטחון שוטף) הכולל גם קווי חי"ר.
אבל, כמובן, מה שחשוב הוא הטנק עצמו – מוקד הפעילות של השריונר. אז מה הפלא שהעיסוק המרכזי שלו הוא הטיפול בטנק? לפני ירידה לשטח צריך לעשות טל"ת (טיפול לפני תנועה) ותיאום כוונות, ואחר-כך עוד צריך לעשות טיפול אחרי תנועה. אחרי שחוזרים מהשטח יש גם טפ"ש (טיפול שבועי) הנערך לרוב לקראת סוף השבוע וכולל בערך חצי יום עבודה על הטנק, וכל זה בלי להזכיר מסדרי מ"פ (לפחות יום עבודה על הטנקים) ומג"ד (שבוע טיפולים). אז מה בעצם עושים הטנקיסטים בכל הטיפולים האלה? מתחזקים, משמנים ועוד; מכונת המלחמה הזאת הרי לא תתחזק את עצמה, נכון? מי שאוהב מכונאות בוודאי ייהנה, ומי שלא – מתרגל.
יציאות: על אף שנהוג להגיד ש"שריון – שבת ראשונה יוצאים ובשאר נשארים", בדרך כלל יוצאים פעם בשבועיים, אלא אם כן יש מחסור בכוח אדם או פעילות מוגברת. במהלך ההכשרה, מן הסתם, יוצאים פחות.
תפקידים במסגרת היחידה: בצוות הטנק ארבעה חיילים – נהג, תותחן, טען-קשר ומפקד. כיוון שהשירות בשריון הוא מטבעו די צפוף – כדאי ליפול על צוות שתאהבו. אנשי הצוות יהיו האנשים הכי קרובים אליכם בשירות הצבאי.
נשק ואמל"ח: החיילים נושאים כמובן נשק אישי, אבל גולת הכותרת של השריון היא, איך לא, הטנק. כיום משתמשת החטיבה בטנקים מדגם מרכבה סימן 2 ב'.
מדים: השריונרים נעים במדי חילות ירוקים, נעליים שחורות וכומתה שחורה. למדי ה-ב' שלהם נוסף גם סרבל. אפשר להגיד שלתלבושת נוסף גם גריז תמידי המכתים את הידיים, הודות למלאכת הטיפול בטנקים.
כולם יודעים ש: "האדם שבטנק ינצח", או, בגרסת המתוסכלים מהסכנות שבשירות, "האדם שבטנק יתלקח": שנים של מלחמות הביאו למיתוס השריונרים הנשרפים. למרות שהטנק מגן על הלוחמים, הם עדיין חשופים, כמו כל לוחם, לסכנות הקרב. כל זה לא מפריע להם לצחוק על עצמם (ועל הסכנה).
המוטו של חטיבה 7 הוא "את החטיבה". כל שריונר יגיד שהחטיבה שלו היא הכי טובה – והאמת? ההבדל הוא בעיקר במור"קים. הפעילויות של חטיבות השריון השונות די דומות זו לזו. חטיבה 7 אכן מתהדרת בהיותה חטיבת השריון הסדירה הראשונה בצה"ל, וכן במורשת הקרב המפוארת שלה. באחרונה יש האומרים שהחטיבה "הלכה קצת אחורה", שכן היא מחזיקה בינתיים בטנקים מסוג מרכבה סימן 2 ב', שאינם המתקדמים ביותר.
המרוץ לרמטכ"לות: על אף שבתחילת הדרך התמקצעו כמה וכמה רמטכ"לים כשריונרים – למשל חיים לסקוב – אין מקרב עונדי דרגת הרא"ל שריונר שהחל את שירותו ככזה. בחטיבה מתהדרים ברא"ל דוד אלעזר ז"ל, שאמנם לא החל את דרכו בשריון, אבל פיקד בזמנו על חטיבה 7.