שלושה טייסים, עשרים שנה: איך השתנה קורס טיס?

אלפים ניסו, מאות התקבלו, אבל רק 38 בוגרים הצליחו להגיע לקו הסיום ולקבל את כנפי הטיסה הנכספות, כאשר השבוע הסתיים קורס טיס של חיל האוויר הישראלי מחזור 170. לבושים במדי א' מגוהצים הם עמדו נרגשים על רחבת המסדרים. מעל לראשם התנהל לו מפגן צנוע שהציג את עוצמת חיל האוויר הישראלי, עוצמה שהם יהיו חלק ממנה. כמו בכל שנה, התקשורת בישראל מסתערת לעברם של בוגרי הקורס, כי כולנו רוצים לדעת מי הם, מאיפה הגיעו ולמה רצו להיות טייסים. הפעם החלטנו לקחת את אחד מהבוגרים הטריים ולצדו גם טייסים ותיקים יותר, אחד מהם סיים את הקורס לפני עשור והשני – לפני 20 שנה. עניין אותנו לדעת מה השתנה לאורך השנים, בין אם מדובר במטוסים, באורך הקורס וגם בהווי.

"פותח מצערת ומרגיש את מכת הכוח בגב"

סגן גיל, סיים את הקורס במגמת קרב. כבר בתחילת השיחה הוא מפתיע ומספר שכלל לא חלם להיות טייס קרב או בכלל. "כמו הרבה מהחברים שלי, הגעתי לפה די במקרה", הוא מספר. "הכול מתחיל כמובן בצו הראשון ומה שאני רציתי זה לתת את הטוב ביותר. לא היה לי רקע של טיס במשפחה, גם לא אנשים שהכרתי, אבל ברגע שהמסלול הזה נפתח בפני נכנסתי לזה".

את האווירה בקורס הוא מגדיר כ"מוזרה". מאוד שונה ממה שציפה. "אתה מגיע למקום לא ברור ששמעת עליו דברים וסטיגמות. שומע על הקורס ועל האנשים אלף ואחד סיפורים, שכולם סוציומטים וכל מני כאלה. ואז אתה רואה שזה לא ככה. מגלה שם הרבה מאוד אנשים טובים. גם חשבתי שאראה שם בנים של מפקדי חיל האוויר או כאלה שזה חלום הילדות שלהם, ובסופו של דבר זה חבר'ה כמוני. הגיעו כדי לתרום ולתת את הטוב ביותר שלהם. אנשים משקיענים ומצחיקים. אנשים שאתה רוצה להיות איתם גם מעבר לקורס ואתה מבין שכל הסטיגמות שיש באות כנראה מכאלה שלא היו מחוברים לעניינים. יש בקורס טיס אנשים שאוהבים לעזור אחד לשני".

אחת הסטיגמות עליהן הוא מדבר נוגעת באופן אישי לטייסי הקרב. הם מוכרים כזאבים בודדים, אנשים שאוהבים לעבוד לבד וכאלה שצריכים לשבת בקוקפיט לבד ולהמשיך לעבוד גם כשהם רואים את המטוס שלצדם נפגע. בתגובה גיל מסביר, "אני יכול להגיד שבקרב ראיתי דברים שהאירו את עיני. בשורה התחתונה, ומה שגרם לי להבין את זה, זה שאתה באמת יושב לבד בתא הטייס, זה נכון, ואין מי שידחוף אותך. אבל זה צוות כמו כל אחד שמחזיק נשק רק שהנשק שלי זה מטוס. לא שונה מחוליה בחי"ר או משהו כזה. בטייסת על הקרקע החברים עוזרים לך בלימודים או בתמיכה ובאוויר שמלמדים אותך לטוס במבנה. מלמדים אותך לשמור על חבר שלך ואין דבר כזה לטוס לבד. אם לא תנקה את חבר שלך יכנס מטוס אויב וזה סוף הסיפור של שניכם".

גיל משתף אותנו באווירה מאוד לחוצה, בעיקר בזמן שבו יש וועדות הדחה. מפלס החרדה רק עולה במיוחד כשהוא וחבריו רואים את החברים הטובים עוזבים אחד אחרי השני. "החברים הטובים האלה נשארים גם אחרי הקורס. את ההרגשה שיש לאדם כשהוא מטיס מטוס הוא מגדיר כ"מטורפת" שרק מתגברת ככול שהקורס מתקדם.

"בהתחלה אתה טס בסנונית שזה מטוס פרופלור שיושבים אחד ליד השני, שזה אחלה. ואז אתה עובר לעפרוני שיושבים אחד מאחורי השני ומשם אתה עובר ללביא שפה כבר אין מילים". זה המקום לציין שמדובר במחזור הראשון שעובר את ההכשרה שלו על מטוס הלביא, מטוס האימון החדש של חיל האוויר. "כבר בהמראה הראשונה הבנתי שאני יושב על משהו אחר. אתה מקבל את המכה הזו שאתה פותח את המנוע, נזרק לאחור ומבין שאתה יושב על משהו מפלצתי ברמות".

אני שואל את גיל האם התחושה נשמרת גם לאורך הקורס, האם הוא מתרגש מהטיסה כאילו זו הייתה הפעם הראשונה. "כל פעם לומדים דברים חדשים, ואני עדיין יורד מטיסות כשאני לא מצליח להפסיק להזיז את האצבעות בגלל האדרנלין. כל פעם אתה לומד תוכן חדש, נכון שבהתחלה למדו אותך רק להמריא ולנחות אבל חודשיים אחרי למדו אותך להילחם במטוס אחר. העוצמה נשארת, הג'י שאתה חווה או זה שאתה מוצא את עצמך הפוך על הגב משאיר את זה במצב שאתה רק רוצה עוד".

בסוף כל יום הוא מוצאים את עצמם בחדר, לומדים ליום הבא ולא פחות חשוב פורקים רגשות. "בעיקר מסיימים את היום עייפים. יש מעט בדיחות על איך היה, לצחוק על מישהו שעשה משהו. אבל זה יותר עדין בגלל המצב כי זה אומר שלא הלך לו טוב". הוא משתף שגם בטיסה עצמה קורים דברים מצחיקים, "זה חלק מהחיים", ומוסיף שגם המדריכים לא מהססים לרדת על החניכים. הכול בצחוק כמובן. "כמו בכל דבר בחיים יש גם חבר'ה עם הומור, מדריכים, שגם מביאים את זה לטיסה. במיוחד המילואימניקים. כשתרגלנו קרבות באוויר אתה רואה את המילואימניקים מתחממים כמו ילדים בכדור רגל, צועקים הנה הוא, תפוס אותו, לך עליו. אז שאלת קודם אם נמאס, אני רואה אותם ומבין שלא".

שינוי מהותי נוסף שקרה בקורס, אחרי הגעת הלביא, זה שבסיום הקורס החניכים לא מתפצלים לטייסות השונות, והם יעברו גם את הקא"ם וקאמ"ם ביחד. נקודת אור נוספת זה שבחיל האוויר החליטו שבניגוד לקודמיהם הם יחתמו "רק" על שבע שנות קבע במקום תשע.

היום לפני עשר שנים: הטייס שגם היה מדריך

רס"ן עידו מטייסת הצרעה סיים את קורס הטיס בשנת 2005 כטייס מסוקי קרב, וגם הספיק להיות מדריך בקורס ומדריך של מדריכים. עידו היה מהראשונים שסיימו קורס טיס של שלוש שנים, שעד לקורס שלו נמשך שנתיים. "קורס אינטנסיבי מאוד וארוך מאוד. הדרישות לא יורדות עם הזמן ואתה עסוק כל הזמן בלעמוד במה שדורשים ממך, דבר שמאוד משפיע עליך כחניך".

גם הוא מספר שאת הלחץ הגדול הם משחררים בסוף היום. ונראה שבניגוד לדברים של גיל ההומור על החברים היה מעט יותר משוחרר. "זה משתחרר כשכל החבר'ה יושבים במקום מסוים ויש הומור בחלקו שחור ובחלקו שחור יותר. אחד על השני ועל הטיסות כשיש אווירה מאוד שמחה. מן אנטי תזה למה שקורה במהלך היום כשכולם במתח ומאוד מרוכזים בלהצליח. זה נכון גם לשלב השני של קורס הקצינים שכולל הרבה שטח ובשלבים היותר מקדמים, כשאתה מבוגר יותר ובעל ניסיון, זה שונה. ההווי הוא סביב הטיסות והמשימות כשהערב יותר רגוע".

על הלחץ והחרדה שיש בקורס הוא אמר, "מה שמאתגר בקורס הזה, זה שגם אחרי שנתיים אתה נדרש לסטנדרט מאוד גבוה. טיסות ראשונות של צ'קים שיודעים שבהן מדיחים הרבה אנשים, מפחידות ומלחיצות אבל אחרי זה, זה יורד. אתה מתרגל למשהו מסוים. הריגוש בין הטיסה הראשונה לעשירית קיים אבל הוא פחות במידה מסוימת. בפעם הראשונה שאתה טס על מטוס רגיל ואחרי זה על מסוק האדרנלין מטורף. אחרי זה מן הסתם האדרנלין נרגע אבל אתה שואב את ההנאה מדברים אחרים. פתאום אתה עושה דברים יותר מורכבים או מגיע למקומות שלא הגעת. היום הריגוש שלי מהטיסה לא מגיע מזה שהמסוק התרומם לאוויר, הוא מגיע מזה שאתה טס בנחל מסוים ורואה איילים רצים מולך. זה מגיע מהתוכן עצמו ולא ישירות מהטיסה".

הבדלים נוספים שחלו בקורס מאז שהוא סיים את הקורס כמעט ולא קיימים. הוא מספר שהשינוי הוא בעיקר בתחום הטכני כאשר הבסיס אותו בסיס. חלק מכלי הטיס השתנו ומנקודת מבטו המדריכים עצמם השתנו והשתפרו, "בטח מאז ששינו את המבנה והאורך של קורס הטיס". הוא מציין שההבדל ביכולת של המדריך בעקבות השינוי בקורס, "עלתה פלאים. ההבנה של איך מפקד צריך להתנהג השתנתה באופן משמעותי ולטובה. הם מבינים יותר מה עובר על החניכים כולל בדברים הקטנים. ההבל בין קורס של שנתיים לשלוש משמעותי וגם ההבדל בגיל המסיימים, 20 ל-21 נותן את ההשפעה. בעיקר בבגרות אבל זה יותר בעתיד הרחוק".

מי שקרא את ספרי ההיסטוריה של חיל האוויר שמע, בוודאי, על הימים הראשונים שהיו פרועים למדי. אז היום אין כמובן את המדריכים הבריטים שעלו שיכורים לטיסות, וגם אף אחד לא ייקח מטוס לאוויר מבלי שקיבל אישור, אולם לדברי עידו "ההבדלים הם בעיקר בסגנון האנשים. הקורס שסיים אחרי היו לו אנשים יותר פרועים ויצירתיים וזה בא לידי ביטוי בהווי מסוים, שאצלנו בא לידי ביטוי בדכים אחרות", הוא מציין כשדי ברור שהוא הולך פה בין הטיפות. "אין היום מקום להווי של שנות ה-50 או ה-80. אי אפשר היום לקחת מטוסים ולעשות טיסות כיף כמו שהיה פעם, או לעשות מה שעשו בשנות ה-70. בסוף ההבדל מגיע מהאנשים עצמם ולא רק מהמסגרת".

לטובה הוא מציין את זה שחיל האוויר בודק את עצמו כל הזמן. מפיק לקחים ממלחמות והסלמות. "תכנים שנלמדו בתקופתי השתנו לאור המשימות, חד משמעית". אחת לכמה שנים לוקחים טייסים בעלי וותק ובוחנים את השירות שלהם כדי לראות מה צריך לשפר, מה להתאים לתקופה וכמובן שגם מה לשמר. לסיום אני שואל אותו האם הטייסים של היום טובים יותר מאלה של פעם, בדיפלומטיות לא מוסתרת הוא עונה, "אה, לא יודע לענות על השאלה".

"הטייסים של היום הרבה יותר טובים"

"אתה מחזיר אותי 20 שנה לאחור", אמר בחיוך סא"ל ת', כיום מפקד טייסת אבירי הזנב הכתום, שסיים את קורס הטיס ב-1997. הוא מוסיף ש"לבית הספר לטיסה יש פינה חמה אצל כל מי שעבר שם. לא משהו שאתה יכול לשכוח. את הקורס שלי אני זוכר כתקופה מאוד אינטנסיבית ובתקופה שלי זה היה קורס של שנתיים. תקופה מאוד מאתגרת כאשר בכל יום אתה עושה משהו אחר, כל הזמן משנה את תכני העיסוק שלך ונמצא בהשוואה מול החברים שלך, שזה אירוע מאוד מוזר למי שמגיע מהאזרחות, מה גם שבמעלה הדרך אתה מוצא את עצמך לבד. חברים שהיו איתך כבר לא שם. מצד אחד זה נראה אבסורד כי אתה מתחרה בחברים שלך שמהצד השני הם החברים הכי טובים שלך, המשפחה שלך. כל אירוע שחבר עוזב זה על סף הטראומטי אבל מתרגלים לזה".

במבט לאחור הוא מספר על קבוצה מאוד איכותית, שלמעלה מ-50 אחוז ממנה נמצאים היום בתפקידי פיקוד בחיל האוויר. משהו שלא קורה סתם, נולד בזכות היסודות שיצקו בהם עוד במהלך הקורס. הוא מספר על הווי ייחודי ומאוד מקצועי, "מסגרת שמאוד מהר שמה אותך בתבנית. מי שלא מסתגל לא שורד", אמר. סא"ל ת' מספר שהלחץ לא הולך למקום של פורענות או הומור שחור, "זה לא הולך לשם. המקצוע של הטיסה כל כך מדהים שהלחץ מתפרק שם. כל מה שאתה מחכה לו זה לעלות על המטוס ולהוציא את זה. אתה לא צריך מעבר לזה, וזה לא שיש הומור שחור או דברים כאלה. גם אין לך זמן לזה כשאתה רץ מטיסה לטיסה ומאתגר לאתגר".

אני שואל אותו האם ההתרגשות של הטיסה הראשונה דומה למספר 20 למשל. "יש שני דברים שאני זוכר, אחד זה הסולו הראשון על הצוקית והשני זה הטיסה המבצעית הראשונה שלי. מה שכן אני יכול להגיד בכנות שגם היום, אחרי 20 שנה, אין טיסה שאני עולה עליה ולא מתרגש. זה אומר בצורה מאוד ברורה שאני חושב שיש לי את עבודה הכי טובה בעולם".

כשאנחנו מדברים על ההבדלים של קורס הטיס הוא מספר על בוגרים שמגיעים לטייסות הרבה יותר מוכנים ובשלים. הוא מספר על קורס שהפך "יותר מקצועי". זה קרה בגלל התוספת של שנה לקורס, בגלל התואר וכמובן שבגלל התכנים שמלמדים בקורס. "כשאני מסתכל על עצמי ועל החבר'ה שמגיעים אלי היום, הם יותר בשלים ויותר מקצוענים. הם צריכים את זה כי אני כשסיימתי את הקורס הלכתי למטוסי ה F-16 שתקפו את הכור (בעירק). היום מי שמסיים את שלב ההכשרה לוקח מטוס של 80 מיליון דולר, עם מערכות נשק חריגות ומטורפות, שאני בגילם לא חשבתי. הם לא צריכים להתמודד רק עם הטיסה עצמה, אלה עם דברים שהם הרבה יותר טכנולוגים. בסוף להטיס F-16 זה להטיס F-16. אבל אם נסתכל על תהליך ההתפתחות, נראה שהיום הכול עובר דרך מחשבים ואם אתה לא מבין את העולם הזה, ולא מבין מה אתה יכול להשיג מרשת אינטרנט אווירית (מבלי לפרט) אז אתה לא שם".

ב-20 שנים האחרונות קל להצביע בעיקר על הטכנולוגיה כשינוי הכי גדול של קורס הטיס. כיום הם טסים על מטוסים מתקדמים יותר ומשוכללים הרבה יותר. "מטוס אחר לגמרי כמו הלביא שהוא פאר הטכנולוגיה. אני מקבל חייל כזה אחרי שהוא טס בלביא, זו לא כמו חייל שטס בעיט, הוא נכנס ל F-16 כמו כפפה ליד. בשנים האחרונות בית הספר לטיסה הותאם לשלב הכניסה ודילוג הטייסות בצורה מאוד יפה. פעם היה פער מאוד גדול, לעבור מעיט ל F-16 זה פער הרבה יותר משמעותי מאשר מעבר מלביא לסופה ואני חושב שבית הספר הלך למקום מאוד נכון, ואני באמת מקבל היום אנשים הרבה יותר טובים".

סא"ל ת' מספר שהיום טייסים צריכים להיות הרבה יותר וורסטיליים. מה שהם יודעים לעשות כבר בהתחלה, שנה אחת בלבד מסיום הקורס, משמעותי הרבה יותר מאשר בתקופתו של סא"ל ת', כפי שהוא בעצמו מעיד. "בשלבים מאוד ראשוניים הוא יודע לטוס ביום ובלילה, בכל מזג אוויר, לתקוף בחימוש מיוחד ומורכב, לעשות קרבות אוויר צמודים ולהשתמש בטילי אוויר-אוויר רחוקים. כל זה אחרי שנה ואצלנו זה פשוט היה אחרת. הטכנולוגיה דורשת מהם להציג רמה גבוהה ומהר. דרך החינוך והתאמת הקורס, שלבי ההתפתחות היפים של בית הספר, זה מה שמאפשר לנו לעשות את זה".

לא פחות חשוב זה שהם יהיו גם בני אדם ערכיים וטובים, כפי שהוא מעיד. בסיום דבריו העביר סא"ל ת' מסר אישי לבוגרי קורס 170. "תגיד לחבר'ה שבמסדר הכנפיים אנחנו נטוס במבנה התקיפה. זה הרבה בשבילם, אז שיסתכלו גבוה וישאפו להגיע לשם".