היום אנחנו חוגגים את מסדר הכנפיים, חג הזקפה הלאומית שמדינת ישראל מציינת פעמיים בשנה. בוגרי קורס הטיס עולים על רחבת המסדים בבסיס חצרים עם חזה מנופח, וראשי המדינה מעניקים להם את הכנפיים הנכספות שקיבלו אחרי מאמץ השמור למתי מעט. אחר כך חולף מעל ראשם מטס ראווה שמציג את עוצמתם של חיל האוויר ושל מדינת ישראל. בכנות, מגיע להם.
יחד עם זאת, צריך לשים את האמת על השולחן. הסימפוזיון התקשורתי בניצוחו של דובר צה"ל והמטס הראוותני הם סמל לכל מה שרע בחיל האוויר. הם סמל לחיל שמנותק מהצבא הגדול ומחלקים רבים באוכלוסייה; הם סמל לגוף יהיר ושחצן שמבזבז את כספו של משלם המיסים על מטסים מרהיבים, לא רק במסדר הכנפיים - אלא גם בחשיפת הדרגות ובחזרות שקודמות להם.
אצולת המכונאים
מי שכף רגלו דרכה בטייסת חיל האוויר בוודאי הבחין בהסללה. כמעט תמיד, הטייסים הם צעירים לבנים ממרכז הארץ או מהיישובים הקהילתיים בדרום ובצפון. הטכנאים, לעומת זאת, מגיעים מקריית שמונה, קריית גת, אופקים או נתיבות.
לפני כשנתיים סיים את קורס הטיס תושב עוזה, מושב חקלאי דתי הסמוך לקריית גת. החגיגות נמשכו עד אור הבוקר. בכל זאת, הוא היה בן המושב הראשון שסיים את הקורס הנחשק במדינה. "אנחנו מאצולת המכונאים", אמר לי אז אחד החוגגים. בשלוש מילים בדיוק הוא סיפר את כל מה שרע בחיל האוויר.
הפער במעמדות מעמיק כשמסתכלים על ההבדלים בין המכונאים המוטסים לטייסים. משפחתו של טייס מסוקים שהתרסק תמיד תקבל תגמול גדול יותר ממשפחתו של המכונאי המוטס, למרות שהם פעלו כצוות על אותו המסוק ממש.
במשך שנים רבות סרבו בחיל האוויר להכיר במכונאים המוטסים כלוחמים. על תעודת "צוות עזר אוויר" דאגו בחיל לשרטט שני פסים ירוקים. ככה, כדי שאיש לא יחשוב חלילה שמדובר בטייסים. יותר משלושים מהם נהרגו לאורך השנים, מספר עצום ביחס לקבוצה כל כך קטנה.
האבסורד שבר שיאים כשהמכונאים המוטסים יצאו למאבק משפטי בדרישה להכרה. ב-2013 הודיע חיל האוויר שהם לא לוחמים, פשוט כי לא רצו להשקיע בהם את התוספת התקציבית. רק מהפך לוחמי החוד בצה"ל הוביל לשינוי. כעת הם נחשבים ללוחמים, אבל הסעיפים התקציביים שמפלים אותם עדיין לא תוקנו.
צה"ל משתרך מאחור
חיל האוויר הישראלי גדול, יפה ועוצמתי. הוא מפעיל את מטוסי הקרב הטובים בעולם עם המערכות המתקדמות מכולן. לכסף כמעט ואין משקל או חשיבות. בצה"ל הגדול המצב שונה: יש כמה טנקי מרכבה סימן 4, נגמ"ש "נמ"ר" ונגמ"שי "איתן", אבל בפועל הלוחמים מתאמנים על נגמ"שים עתיקים משנות ה-60. לעזה עדיף כבר להיכנס עם הרנו מגאן שלי. היא יותר בטיחותית מהם.
זה נכון שכסף ותקציב הם שיקולים חשובים, אבל לא תראו טייס קרב תוקף בעזה או בסוריה עם סקייהוק מתפרק או עם מטוס מיסטר. אז למה חיל האוויר תמיד עדכני, וצבא היבשה משתרך מאחור? נכון, חיל האוויר חשוב ומנצח מלחמות – אבל צבא היבשה חשוב לא פחות. אם נסתכל על מלחמות ישראל מאז לבנון הראשונה, נבין שמצבו העגום של צבא היבשה פגע ביכולת שלנו לנצח באופן חד משמעי.
אין ספק שטייסי הקרב הם העלית, אבל לוחמי שייטת 13, 669, מג"ב, צנחנים, גולני והיתר הם חשובים. צה"ל הוא צבא שהבין את חשיבות המלחמה המשולבת. הבין, אבל לא הפנים.
טייפקאסט הצבר
דמות הטייס הישראלי אולי התמתנה מאז "הטובים לטייס והטובות לטייסים", אבל הוא עדיין מוגדר בתור "אליל כל יכול". קבוצת הטייסים היא עדיין קליקה קטנה מאוד שמדירה צעירים רבים שלא מתאימים לטייפקאסט הצבר, כאלה שהמבטא שלהם פשוט לא מתאים.
אין לכך הוכחה טובה יותר מהפרסום של דובר צה"ל על "הטייס הראשון מאופקים", או הטייס שסיים קורס טיס למרות שלא הייתה לו בגרות - למרות שהוא ממושב גבעת שפירא במרכז הארץ. זה כמו האדם שטוען שהוא לא גזען ואז מדגיש שיש לו חברים אתיופים.
כולנו צריכים ליהנות היום מהמטסים היקרים של קורס טיס. הם באמת מרהיבים. אבל בזמן שאתם נושאים את עיניכם לשמיים, תשאלו את עצמכם אם הם באמת נחוצים. בטקס הסיום של קורס חובלים לא תראו צוללת דולפין פורצת מהים, ובטקסים של חיל השריון לא תראו מופע ראווה של טנקים.
עוד בפז"ם:
>> "היוולד במקום הנכון": 10 טיפים להפוך לטייס