מזג האוויר הסוער של שבוע שעבר, עם הגשם הכבד והבוץ העמוק במרחק נגיעה מהגדר של רצועת עזה, זה בדיוק היה הזמן לקפוץ ולבקר את הלוחמים של חיל ההנדסה שמפעילים את המפלצת הכבדה שנקראת D9, או בשמה הצה"לי: דובי.
דחפורי ה-D9 נמצאים בשרות הצבא מאז שנות ה-60, והם מוגנו אי שם בשנות ה-80 כאשר הכלים החלו למצוא עצמם קרובים לחזית. המיגון זה לא הדבר היחידה שהשתפר עבור הכלים הכבדים ומפעיליהם; בתחילה סבלו מפעילי הדחפורים מדימוי שלילי, אבל מאז שפרצה האינתיפאדה השנייה החל צה"ל להשתמש בהם באופן סדיר, עד שהגיעו למצב כיום שבו למעשה אין כמעט פעילות ללא הדובי, כאשר בחלק ניכר מהמקרים הוא זה שמוביל את הכוח. כיום ה-D9 מנקים צירים ממטענים, הורסים בתים - כולל כאלה שיש בהם מבוקש שמסרב להיכנע - וכמובן בונים לדרג המתמרן מגננים.
"מפעיל הכלי חייב להיות בעל קורדינציה מאוד גבוהה", מסביר לנו סרן משה יעקובוביץ, מפקד הפלוגה. "הכלי כל הזמן עובד קדימה ומתקדם, המפעיל חייב לשמור תמיד על כף על הקרקע ומשטח ישר כשברור מדוע אסור לפספס אף נקודה - אחרי הכול המטרה היא לנקות את הציר ממטענים. צריך גם להבין שאלה כלים מיוחדים ומאוד בולטים, ולכן איום הנ"ט מאוד מסכן את הצוות - מה גם שזו מטרה איכותית. אני הייתי בעופרת יצוקה ואני יכול לספר שהתחלתי ראשון ויצאתי אחרון. הכלים האלה הובילו את הכניסה לעזה כשאנחנו מחשפים, מנקים, מיישרים ודואגים לציר שניתן לעבור עליו. גם העמדות נמצאות באחריות שלנו; כאשר טנק מגיע לעמדה זה אחרי שמישהו דאג שהיא תהיה שם".
מלבד לפעילות הלא פשוטה, פלוגת הצמ"ה מתהדרת במסורת מפנקת; סרן יעקובוביץ מספר על תנאים מעולים ומי שמגיע לפלוגה עלול לטעות ולחשוב שהגיע לצימר: פרגולות בכל מקום, שבילים צבעוניים וכמובן סדר וניקיון. "זה חשוב ומגיע להם. במיוחד מי שמגיע לעזה, כי צריך להבין שמפעיל שמגיע לעזה נלחם שלוש שנים וכל הזמן נותן עבודה".
לשבת בתוך מבצר – ולהזיז אותו
הכול טוב ויפה, אבל כדי להבין באמת איך זה מרגיש לשבת בתוך הדב הענק הזה ולשטח בניינים אין כמו חוויה ממקור ראשון. לוחמי ההנדסה הסכימו להכניס אותי לתוך הקרביים של הדובי ההנדסי, לשבת בכיסא המפעיל ואפילו להזיז את המפלצת הזו, ששוקלת יותר מ-50 טון ובעלת עוצמה של 400 כוחות סוס.
הדבר הראשון שהרגשתי כשהתיישבתי בכיסא המפעיל זה תחושה כאילו אתה נמצא במבצר נייד: אתה יושב בגובה של ארבעה מטרים מעל לקרקע ומוקף כולך בפלדה שאליה הוסיפו כלוב נגד טילים ("אנחנו קוראים לזה רשת חמישים חמישים כי זה חצי חצי שהטיל חודר או שלא", מרגיע סרן יעקבוביץ). התפעול מעט מסובך - הגז זה בכלל ברקס ובברקס בכלל לא משתמשים. הסתבכתם? גם לי לקח זמן להבין. לדובי יש ידית שמעלה את הטורים ובכך בעצם מאפשרת את תחילת הנסיעה. כאשר רוצים להאט לוחצים על דוושת הגז שלמעשה מורידה את עוצמת סיבובי המנוע. בדוושת הבלם משתמשים רק במקרי חרום או עצירה מלאה של הכלי.
חוץ מהמבצר שמקיף אותך, התחושה דווקא לא רעה: התא מרווח, הכיסאות הידראוליים ויש מזגן ואפילו מאפרה. ברגע שאני קולט את העניינים ולוחץ על הגז המפלצת שואלת אותי אם זה כל מה שיש לי לתת, אבל אל תטעו - המהירות המקסימלית של הדובי מגיעה ל-14 קמ"ש כך שתחרויות לא באות בחשבון. לאחר הסבר קצר של מפעיל ה-D-9 אני מרים את הכף כאילו הייתה דף נייר, בעוד שמולי מתרומם גוש פלדה אדיר ברוחב של ארבעה מטרים. זה פחות או יותר היה השלב שהזיזו אותי מעמדת הנהג כי בכל זאת חיי אדם מאוד חשובים.
"זה כלי מאוד הרסני, אתה חייב להיות מרוכז"
לנהוג ב-D9 לא נתנו לנו, אז הלכנו למקור ושאלנו איך זה מרגיש לנהוג במבצר העוצמתי הזה. סמ"ר ניב רוטמן, שמלבד היותו מפקד כלי משמש גם כסמל מחלקה מסביר: "מחלקה של צמ"ה בנויה בעזה משישה מפעילי D-9 וארבעה מפקדים, בהם מ"מ סמל ושני מ"כים לכל מחלקה. יש גם את מה שנקרא מנהל עבודה, שזה איש קבע ותיק שמקבל את הפקודות מהחטיבה ומעביר את זה למפקדים. תפקידו של מפקד הכלי זה להיות עוד זוג עיניים על כל המרחב וגם משהו פסיכולוגי - כלומר אם משהו קורה להרגיע את הבן אדם, להיות אחראי על הקשר, לנווט את הנסיעה ומה לעשות כאשר המפעיל מבצע. זה כלי מאוד הרסני וכחלק מהתפקיד אתה צריך לראות ששום דבר לא נפגע ושהמשימה מבוצעת בדיוק כמו שמנהל המשימה הזמין אותה, כמו למשל פתיחת ציר או הריסה של מבנים".
סמל סרגי מתרוסיין וסמל לאון צ'יצ'ולין הם מפעילי D-9 ותיקים בגזרה שבקשו להיות בעזה. "אנחנו עובדים קשה, יש הרבה פתיחות ציר", מספר סמל מתרוסיין. "נכנסים מערבית לגדר ומורידים את הכף ואז פשוט גורפים הכל. זה עבודה קשה, לא כמו שנוהגים ברכב. אתה תמיד צריך להיות מרוכז בזחל וערני. שנייה אחת שאתה לא מרוכז יכולה לגרום לנזק כבד וכבר היו מקרים שפגעו בגדר. יש לפעמים עבודות מסובכות בלילה שאז אתה עובד עם אמצעי ראיית לילה כשגם ככה הראות מעמדת המפעיל לא הכי טובה".
סמל צ'צ'ולין מוסיף, "יש פה בעזה הכי הרבה פעילות מבחינת הצמ"ה, אתה תמיד חוצה גדר ופותח צירים, הורס בתים או מחשף שטח. יש משפט שאומר השמיים לטייסים והאדמה לצמ"היניקים. כשאתה פותח ציר עם כף בקרקע אתה חייב לעשות את העבודה בצורה מדויקת אחרת אתה מפספס מטען שיכול להתפוצץ עליך מתחת לכלי או על כוח אחר.
"הכלי הזה עובר הכול, בגלל זה אנחנו גם אנשי חילוץ", ממשיך סמל צ'צ'ולין. "לפחות פעם בשבוע אנחנו מחלצים טנקים או אכזריות כולם, יודעים שברגע שמישהו נתקע לקרוא לנו". ומה קורה כאשר הדובי נתקע? פשוט מאוד: רק דובי אחר יכול לחלץ אותו. מה שכן כבר היו מקרים בהם היה צריך יותר מדובי אחד שיחלץ והיה מקרה שבו שבעה כלים חילצו כלי אחד שנתקע.
סמ"ר רוטמן מוסיף בחיוך, "מה שכן החילוצים שלנו לא זולים, המסורת קובעת שצוות טנק שחילצנו או נגמ"ש צריך להזמין מגש של פיצה לצוות החילוץ. אבל יש כאלה גדודים שהם קמצנים אז לא כולם משלמים על החילוץ".
"סך הכל יש תנאים טובים בכלי", מספר סמל צ'צ'ולין. "לפעמים זה משגע להיות חצי יום סגור עם אותו בן אדם אבל יש תנאי שירות טובים והכלי עצמו מאוד נוח. בפעילות ארוכה יש לנו את הצידנית שלנו עם הפק"ל קפה ככה שאפשר להרים ארוחות צה"ליות נחמדות".
כשהטילים מגיעים – פשוט מרימים את הכף לכיוון הירי
המפעילים של הדובי נמצאים בכל מקום ורמת האיומים שהם חשופים אליה גבוהה במיוחד. הם מטרה לטילי נ"ט ומטענים וגם בזמני מנוחה הם נאלצים להתמודד עם ירי של פצמ"רים מהרצועה לעבר הבסיס. "בתחילת הקו היה לנו אירוע של הנחת מטען בסמוך לגדר", מספר לנו סמ"ר צ'יצ'ולין. "אחרי שהמחבלים חוסלו אנחנו הגענו למקום יחד עם אנשי סילוק פצצות ועוד גורמים שהיה צריך אותם בשטח. לפני שניגשו לזירה פתחנו את הציר לשם ובנוסף בצענו פעולות נוספות שאפשר הגעה נקיה לזירה".
לדובי ישנה מערכת נגד טילי נ"ט עליה לא ניתן לפרט מה שכן ניתן לומר זה שהיא נותנת התראה קולית על השיגור. "באחד המקרים שהיו לנו", מספר סמ"ר נוטמן, "המערכת נתנה לנו התראה על שיגור טילים. אתה שומע ברמקול טילים, טילים מה שדי מלחיץ אבל ישר הרמנו את הכף לכיוון האיום וחזרנו לכיוון הבסיס". הבעיה העיקרית של המפעילים זה שבזמן ירי טילים מהירות הנסיעה אינה גבוהה במיוחד, מה שמגביר את זמן הסכנה ומגביל את יכולת ההתחמקות.
בסופו של דבר מסכמים המפעילים: "למרות כל הסכנות אנחנו פה לתת עבודה ולעשות את זה על הצד הטוב ביותר".