הלחימה האחרונה שוב העלתה לכותרות את מערכת ההגנה האווירית "כיפת ברזל" ואיתה השאלה הנצחית - איך עובדת כיפת ברזל? הסוללות המבצעיות של המערכת, המוצבות ברחבי הארץ, הוכיחו את יעילותן כאשר יירטו והשמידו באוויר רקטות וטילים אשר כוונו למרכזי הערים.
מערכת 'כיפת ברזל' מגנה על מרחבים עירוניים ויודעת לשגר טילים רק לעבר רקטות המאיימות לפגוע באזורים המיושבים עליהם היא מגנה. היא אינה יורה טילים לעבר רקטות שהמערכת מזהה מראש שהן מכוונות לשטחים פתוחים, דבר שאמור ליעל את העלויות הכספיות האדירות של המערכת.
מהמעט שנחשף על המערכת עד כה, ידוע כי היא מורכבת ממכ"ם חיפוש והנחיה, מרכז בקרה וטילי יירוט. מכ"ם המערכת מזהה שיגור של רקטה ומעביר מידע על מסלול מעופה למערכת השליטה והבקרה וזו מחשבת לפי מידע זה את מקום הפגיעה הצפוי. אם מיקום זה מצדיק יירוט, משוגרים שני טילי יירוט כנגד הרקטה.
הראש הקרבי של טיל היירוט מתפוצץ בסמוך לרקטה, באמצעות מרעום קרבה, קודם שהגיעה אל המטרה ובמקום שבו לא צפוי נזק לצד המיירט. המערכת יודעת לתת מענה לרקטות בעלות טווח מינימלי של 4-4.5 קילומטר, ועד לטווח מקסימלי של 70 קילומטר.
עם זאת, כבר כשנה אחרי שצה"ל הצטייד בסוללות כיפת ברזל, בשנת 2012, חברת רפאל שדרגה את המכ"ם ויכולות טיל הטמיר, מה שהגדיל מעט את הטווח ולא פחות חשוב, אפשר יירוט בעזרת טיל אחד ולא שניים, שנשלחו על פי הנוהל.
מערכת כיפת ברזל היא למעשה חלק מהגנה רב שכבתית שכוללת את שרביט הקסמים שמיירט טילים לטווח בינוני וארוך, כיפת ברזל לטווח קצר ובינוני וטילי חץ שיכולים אף ליירט טילים מחוץ לאטמוספרה.
מה שבטוח, מדובר פה על עסק יקר. העלות המשוערת של טיל היירוט היא בין 35,000 ל-50,000 דולר, בעוד שייצור של רקטת קסאם עולה בין עשרות למאות דולרים. כל סוללה עולה סביב ה-50 מיליון דולר.
למבצע "שומר החומות" ישראל נכנסה עם מספר גדול של סוללות כיפת ברזל, בסדיר ומילואים. מעבר לזה, ייעול של תהליך הייצור והזמנת כמות גדולה של מיירטים הורידה משמעותית את המחיר של כל טיל מיירט.
מכיוון שמדובר בנתון מסחרי לא נמסר באופן רשמי מה המחיר של כל טיל טמיר, אולם הערכות הן שזה ירד אל מתחת ל-20,000 דולר ליחידה.
חבלי הלידה
אם נחזור כמה שנים לאחור נגלה שכבר בשנת 2005 החליט ראש מו"פ, תא"ל ד"ר דני גולד, על תוכנית כיפת ברזל, שתכלול מחקר מערכת והדגמה, פיתוח בהיקף מלא, הצטיידות ולוח זמנים.
כשנכנס עמיר פרץ, תושב שדרות, לתפקיד שר הביטחון, הוא היה מהדוחפים הבולטים לפיתוח המערכת, והוא הנחה את רפאל להתחיל בפיתוח בהיקף מלא של פרויקט כיפת ברזל.
באפריל 2007 חתמו רפא"ל ומשרד הביטחון על הסכם פיתוח והספקה של המערכת אולם הרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי החליט להקפיא את הפרויקט עקב מחסור במימון. לבסוף אישור שר הביטחון ברק וועדת הביטחון בכנסת הביאה מימון. המערכת התחילה לרוץ.
ב-2009 החליט מי שהיה מפקד חיל האוויר, עידו נחושתן, שגדוד 947 של מערך הנ"מ, ששימש אז כגדוד טילי כתף מסוג סטינגר, יוסב מגדוד נ"מ טקטי ליחידת ההקמה של מערכת כיפת ברזל.
לוחמי הסוללה מגיעים מתוך יחידות אחרות של מערך ההגנה האווירית; כמעט כולם הרימו את היד כשמפקדיהם ביקשו מתנדבים שיהיו חלק מהיחידה החדשה, וכעת אין ספק שהם לא מתחרטים, למרות שגם הם יודעים שרבים מלוחמי המערך מבלים בו שלוש שנים בלי שיזכו לירות אפילו פעם אחת.
ביולי 2009 החלו לזרום הדיווחים הראשונים על הצלחת הניסויים. בינואר 2010 השלימה המערכת ניסוי יירוט מוצלח בדרום ישראל, בו יורטו מספר רב של איומים ובעקבותיו הוחלט שהמערכת בשלה, ובפברואר 2011 הושלם ניסוי אחרון לפני הפיכת המערכת למבצעית.
אבל חבלי הלידה לא היו קלים ותברר כי צה"ל איננו מוכן להקציב לה מימון ומעדיף להקציב את המימון שברשותו למערכות התקפיות. על פי דיווחי התקשורת, כדי להתגבר על המכשול ישראל שיתפה פעולה עם מדינה במזרח אסיה, כנראה הודו או סין, להמשך פיתוח של המערכת.
במאי 2010 התפרסם כי נשיא ארצות הברית ברק אובמה הקציב כסיוע מיוחד תקציב של 205 מיליון דולר להצטיידות ישראל במערכות כיפת הברזל. מנכ"ל משרד הביטחון, אודי שני, אמר במאי 2011 שישראל תשקיע קרוב למיליארד דולרים בפיתוח וייצור של המערכות.
הגנה יעילה על הדרום והמרכז
ב-27 במרץ 2011 הוצבה לראשונה סוללת "בזלת" של היחידה באזור באר שבע. ב-4 באפריל 2011 הוצבה גם סוללת "אידו" בשטח אשקלון, שבנוסף צפויה לספק הגנה לאשדוד.
זמן קצר אחרי הצבתה סוללת "אידו" הצליחה, בפעם הראשונה בעולם, ליירט טיל ששוגר לעבר אשקלון. כבר למחרת יירטה המערכת עוד 4 טילים שנורו לעבר אשקלון כששלוש מהן במטח אחד.
באותו הלילה יירטה סוללת כיפת ברזל המוצבת בבאר שבע רקטת גראד שנורתה לעבר העיר. מאחר שהמערכת זיהתה את המיקום המדויק של נקודות השיגור, היא גם אפשרה לחיל האוויר לתקוף מיד את החוליות המשגרות ולהשמידן.
כיפת ברזל של 2021 שונה לחלוטין מזו שנכנסה לשרות לפני כעשור. נכון להיום טווחי היירוט של מערכת כיפת ברזל יותר מפי שניים מהנתון המקורי, שעמד על כ-70 ק"מ. מה שמאפשר לכל סוללה להגן על מרחב גדול משמעותית.
בעקבות לקחים שהופקו ממבצעי העבר ודרישת משרד הביטחון, כיפת ברזל יודעת ליירט כיום רקטות בעלות טווח ארוך יותר מאשר בעבר.
בנוסף יש לה יכולת משופרת להתמודד עם מטחים גדולים של רקטות, כפי שראינו בסבב האחרון. גם אחוזי היירוט השתפרו בשנים האחרונות. מכ-70 אחוזי הצלחה בשנת 2011 ליותר מ-90 אחוז כיום.
מאז שנת 2015 נוספו למערכת יכולות נוספות, בהן יירוט של כלי טיס לא מאוישים בגבהים שונים. היא הוכיחה עצמה לראשונה בתחום הזה במהלך מבצע שומר החומות, כשיירטה כלי טיס לא מאויש ששוגר מעזה.
אחרי סדרה של שדרוגים, מערכת כיפת ברזל הוכיחה שהיא יכולה להתמודד בהצלחה עם מטחים כבדים של רקטות המשולבים גם בחימוש משוטט וכלי טיס לא מאוישים. זאת כלקח מתקיפות דומות שהאיראנים ביצעו בתימן. בנוסף נוספו לה מאז יכולות ליירט גם פצצות מרגמה.
עוד פיתחה רפאל גרסה ימית של כיפת ברזל, C-Dome, והיא כבר הוצבה על אסדות הגז וספינות טילים של חיל הים. משגרים ייעודיים הותקנו גם על ספינות הסער 6 החדשות של חיל הים.