זוהי שעת בוקר במרפאה של חטמ"ר "גולן" בפיקוד הצפון, ובמבט ראשון אין כל ייחוד באולם הממוזג. שלושה חיילים ממתינים בסבלנות על הספות השחורות בחדר הקבלה, מקווים לצאת מהרופא עם שלל של כמה גימלים. רב"ט ליאורה אמדור, החובשת התורנית, מקבלת את פניהם במבט חביב וממלאת טפסים עם פרטיהם האישיים. בזמן שהיא מעבירה את המסמכים החתומים מבעד לחלון הצר, קשה להבחין בנשק מסוג אם־16 המונח על ירכיה. בפינת חדר החובשים נראה אפוד כבד, עמוס ציוד רפואי ומחסניות. הכוננות הגבוהה, שלא אופיינית למרפאה בצה"ל, היא תזכורת מתמדת למצב המתוח בגזרה.
במרחק כמה קילומטרים משם, מתרחשת בסוריה מלחמת אזרחים עקובה מדם - במהלך הקרבות בשנתיים האחרונות נהרגו יותר מ־100 אלף בני־אדם. מתחילת הלחימה, צה"ל בכלל ועוצבת "געש" בפרט, עוקבים ביתר שאת אחר ההתפתחויות אצל השכנה מעבר לגבול, כשתרחישים כמו פיגוע סמוך לגדר או חדירה למוצבים הופכים למוחשיים יותר. "אנחנו בכוננות 24 שעות ביממה", מספרת רב"ט לילך הרוש, חובשת במרפאה. "בכל רגע אנחנו יכולים לקבל קריאה".
ניתן היה לחשוב שאת המרפאה הממוקמת בגבול הפכפך יאיישו מספר חובשים קרביים שנמצאים בפעילות מבצעית בגזרה, אבל המציאות שונה לחלוטין. המרפאה, שהופכת לתחנת איסוף גדודית (תאג"ד) במצב חירום, כוללת רוב של שבע חובשות שעשו טירונות 02 ובקלות היו יכולות להשתבץ במרפאה בתל השומר או בבסיס שקט בגבול ירדן. "אף פעם לא חשבתי שאני אגיע לתאג"ד ואטפל בפציעות קשות כמו שאני רואה כאן", מספרת אמדור. "זאת חוויה מאוד מאתגרת אבל היא שווה כל רגע".
בין הפצועים האמיתיים לחיילים היצירתיים
ככל שהשעות חולפות, חדר הקבלה במרפאה הופך עמוס יותר בחיילים שמאסו בהמתנה בחודש הכי חם של השנה. החובשים מספקים שירותי רפואה לחיילים רבים המשרתים בעוצבת "געש" וללוחמים במוצבים השונים לאורך הגבול. לא פעם מדובר במקרים לא שגרתיים ואפילו טרגיים. הזכור מכולם הוא המקרה של רב"ט רועי אלפי ז"ל, שנהרג במאי האחרון ברמת הגולן. במהלך אימון שגרתי, שהיה חלק מהכשרתו כלוחם בחיל ההנדסה הקרבית, הופעל אחד המוקשים נגד טנקים באופן בלתי צפוי וגבה את חייו של אלפי. "תפסנו כוננות בנחל גולן", נזכר החובש הגדודי, סמל אדיר אוחיון. "בשלוש בצהריים התקשר אליי קצין הרפואה החטיבתי והודיע שחייל עלה על מוקש ליד היישוב יונתן ושאנחנו צריכים לצאת לכיוון. הגענו לשם עם האמבולנס אחרי 20 דקות, אבל הוא נהרג במקום ולא היה לנו איך לעזור".
"כשאתה מגיע לאירוע, לא משנה כמה הוא קשה, אתה לא מעכל בהתחלה מול מה אתה מתמודד", מוסיפה החובשת סמל עמית יתום. "במקרים כמו של רב"ט אלפי ז"ל ההכרה חוזרת אליך הרבה אחרי שהאירוע נגמר, ולא תמיד זה עוזב אותך".
אולם חובשי התאג"ד לא נקראים רק למצבי חירום בגזרה. כשהאזור הצפוני מתחמם ובצה"ל מתכוננים ל"מלחמת לבנון השלישית", שטחי האש ברמת הגולן הפכו למקום מועדף לאימונים עבור יחידות זרוע היבשה, שגם בהם עלולים להיות סיכונים. "אנחנו לא חוסכים בטיפול בחיילים בזמן האימונים, גם אם אלה המקרים הפשוטים ביותר", מספרת סמל נוגה ארז, חובשת בתאג"ד. "כבר יצא לנו להגיע לאירוע בו פינו במסוק חיילים שסבלו מהתייבשות, דבר שנפוץ בעיקר בקיץ".
לפעמים החובשים אינם צריכים לצאת מהמרפאה כדי לחוות קצת אדרנלין, אותו מספקים חיילים עם פציעות לא שגרתיות. "כל יום מגיעים למרפאה חיילים היסטריים שנלחצים מדברים שטותיים כמו עקיצת דבורה", מספרת בחיוך החובשת רב"ט אדוה פלדמן. "בפעם הראשונה שעשיתי תורנות לילה התקשר אליי מישהו לפנות בוקר כדי לבקש פלסטר בגלל חתך באצבע. זה קצת מעצבן, אבל צריך לתת למטופלים שירות טוב".
לדברי החובשים, לא נדירים המקרים בהם חיילים החשים געגועים הביתה חושבים שהדרך המהירה ביותר לעשות זאת היא ביקור במרפאה. "הפעם הראשונה שנתקלתי במקרה כזה הייתה כבר בזמן החפיפה, כשחייל צבע את כל הקרסול שלו בטוש כחול", מספרת פלדמן. "כנראה שהוא ממש השקיע ועשה מחקר על הנושא כי באמת כשיש פציעה ברגל מתחיל תהליך של כיחלון. זה נראה אמיתי לגמרי וכמעט קניתי את זה, אבל הרופא שהיה איתי לקח אותי לרגע לצד ואמר שהבחור משקר. החלטתי לנקות את המקום עם אלכוהול ואכן הצבע ירד והאמת התגלתה".
אתגרים פיזיים לא פשוטים
נראה כי גם תושבי האזור מעדיפים לא פעם לקבל טיפול בבסיס הצפוני מאשר להגיע לאחת המרפאות המקומיות ברמת הגולן, שנסיעה אליהן עשויה להתארך מעל חצי שעה. "היה לי פעם מקרה שגבר בן 40 נפל על גדר באחד היישובים ונחתך בראשו. הוא ואשתו חיכו בסבלנות בשער עד שיצאנו אליהם", מספרת פלדמן. "אנחנו מגיעים גם לאירועים שדורשים פינוי מהיר בכל האזור, כמו תאונות דרכים או פציעות קשות. במקרים כאלה אנו עובדים עם מגן דוד אדום, והתושבים בסביבה כבר יודעים שיש להם על מי לסמוך", מפרט סרן מתן קליש, מפקד היחידה הרפואית.
אחד האירועים שנחרת בזיכרונם של חובשי התאג"ד, בו היו מעורבים אזרחים, התרחש לפני מספר חודשים בנחל הג'ילבון, הנמצא במרחק מספר קילומטרים מבסיס החטיבה. אנשי "חילוץ גולן", יחידת מתנדבים של המשטרה במחוז הצפון, הזעיקו את התאג"ד בגלל אדם שהתעלף בנחל. "כדי להגיע לנחל היינו צריכים לצלוח ירידה מאוד תלולה של כמה מאות מטרים, עם תיקים כבדים על הגב. זה היה קשה פיזית ואחת החובשות שלנו לא הצליחה לעמוד במאמץ", מספר החוג"ד. "הבחור שהתעלף היה בן 60 בערך, אחרי שיצא לטיול עם חברים בנחל. כולם היו בלחץ נוראי והוא היה חסר הכרה. הפשטנו אותו מהבגדים הרטובים, ונתנו לו נוזלים כדי לשמור על מצבו. בסוף הוא פונה במסוק".
לדברי החובשות, בכל עשרות הפעמים בהן טיפלו בפצועים בשטח, מעולם לא נתקלו ביחס מזלזל או שוביניסטי בגלל היותן נשים. עם זאת, הירידה לשטח מביאה עמה אתגרים פיזיים שלא תמיד תואמים את יכולתן הגופנית של הבנות. "הקושי העיקרי בתאג"ד עם רוב נשי מופיע ברגע שאנחנו צריכות לסחוב אלונקה", מספרת הפרמדיקית וגוררת ויכוח סוער בין הבנות בשאלה מי סוחבת יותר. "למרות שזה לא קל לשאת פצוע ועוד כשכולנו בגבהים שונים, אנחנו נותנות כתף זו לזו ועוזרות לא פחות מאף גבר". לצד זה, יש מקרים בהם היותן נשים מהווה יתרון. "פעם חובשת מתאג"ד באזור חטפה התקף חרדה באמצע אירוע", מספרת רב"ט אלה אופיר. "היינו צריכות לדבר איתה ולהרגיע אותה באופן מידי, אחרת ההתקף עלול להשפיע לטווח הארוך. למזלנו היא נרגעה ושכנענו את המפקד שלה לתת לה יום חופש בבית כדי לנוח, ועכשיו מצבה טוב".
המקרים הקשים איתם מתעסקים החובשים בתאג"ד עלולים ליצור לחץ נפשי גדול על החיילים הצעירים, ובשבוע שעבר יזמו המפקדים שיחה קבוצתית עם קב"ן, במטרה לתת להם מקום לפרוק לחץ ולשתף ברגשותיהם.
"שלוש בנות בתאג"ד כבר חוו משבר מסוים בגלל המראות הקשים שיש בתפקיד", מגלה הקרפ"ח. "הם נמצאים בעומס יום־יומי מטורף וחשופים למראות לא קלים בכלל. בנוסף לשיחות אנחנו מנסים לשלב מד"סים שבועיים וטיולים, דברים שישברו להם את השגרה ויקלו עליהם". בשיחה במעגל שיתפו החובשים בסיפורים שלא הרפו מהם ואף הדירו שינה מעיניהם. מלבד שיחות קבוצתיות, נראה כי אנשי המרפאה מוצאים דרכים מקוריות נוספות לנקות את הראש אחרי עוד יום מתיש. "אחרי אירועים והקפצות אני אוהבת לקרצף דברים, קודם כול את עצמי במקלחת ואז להבריק את האמבולנס", מגלה בחיוך אחת הפרמדיקיות. "לשפשף הכול עם הרבה כלור ואקונומיקה כדי להוציא את הדם והריחות הרעים. אז הכי כיף ללכת להתפרק על המיטה כי כבר לא רואים בעיניים מרוב עייפות".
העשייה המשמעותית של הצוות הרפואי ידועה היטב בחטיבה וזוכה להכרה נרחבת מבית. "השינויים שקורים במרחב רמת הגולן משמעותיים ביותר, ואין אף יום שעובר בלי שהחובשים האלה מטפלים בפצועים", מדגיש מח"ט "הגולן", אל"ם אריק חן. "העבודה הבלתי פוסקת שלהם מביאה אותם למקום אחר לגמרי, שלא רואים כמותו בתאג"דים אחרים בחטיבה או בחטיבות השכנות".
התפקיד המאתגר והמפגש מקרוב עם פציעות קשות מצליחים לא רק לשפר את כישוריהן הרפואיים של החובשים בחטיבה, אלא לשנות את תוכניותיהן לעתיד. "עוד לפני הצבא ביקשתי להיות חובשת כי יש לי היסטוריה משפחתית עם המקצוע", מגלה החובשת אופיר. "סבא שלי היה חובש קרבי והוא נפל באזור חזקה במלחמת ההתשה, ממש במקום בו אני מטפלת בפצועים היום. ככל שהזמן עובר ואני מטפלת ביותר אנשים תחום הרפואה מושך אותי. אני ממש יכולה לראות את עצמי כרופאה אי שם בעתיד".