"...תהפוכות החודשים האחרונים ערערו את היציבות בגבולותינו ונסכו ערפל של חוסר ודאות שמאחוריו עלולים להסתתר איומים חדשים. עתה, ברור ביתר שאת כי מקומם של מפקדים מקצועיים וראויים בשטח הוא מרכזי ורב-ערך. אנו סומכים עליכם, שתבוילו את פקודיכם לכל משימה אליה תדרשו. עליכם לקחת פיקוד במלוא מובן המילה ולעמוד בחוד החנית של יחידותיכם. אתם תהיו אחראים למוכנותן של הפלוגות בשטח; לכוננותו של צה"ל בגזרות שעליהן תהיו מופקדים; לאימון ולהכשרת החיילים והמפקדים שתחתיכם. בלי כל אלו לא נוכל לעמוד באתגרים המורכבים העומדים לפתחנו". / הרמטכ"ל, רא"ל בני גנץ, בנאומו בטקס סיום מלט"ק.

אתמול (ד') התקיים טקס סיום הקורס של המכללה לפיקוד טקטי (המלט"ק). לאחר שנתיים ארוכות ועמוסות, מלאות חוויות ואתגרים, הכוללות בין היתר תואר ראשון, עמדו על רחבת המסדרים 67 קצינים וקצינות וסיימו את הקורס. הקצינים האלה הם שיהיו המ"פים הבאים של צה"ל ביחידות הקרביות, והם אלה שעלולים להוביל את המלחמה הבאה.

מ
" זה פשוט יפה לראות איך אנשים מוציאים מעצמם את המיטב" מ"פ בשטח. (צילום: במחנה)|צילום: יהונתן בן דוד, עיתון "במחנה"

סרן שלומי מירו, סרן עידו וסרן שחר החלו את דרכם באותו תיכון בקצרין. כולם התגייסו במרץ 2005. עשר שנים אחרי שחלקו את ספסל הלימודים בתיכון, הם מצאו את עצמם יחד באותו הקורס, כשפניהם לקריירה צבאית. ישבנו איתם לשיחה צפופה: החוויות מהשירות, מה המשמעות של להיות מ"פ קרבי בצה"ל ואיך זה לעבור את המסלול ביחד.

נפצע קשה בעופרת יצוקה - ויחזור לצה"ל כמ"פ

סרן עידו (25) התגייס במרץ 2005 לגדוד 101 של חטיבת הצנחנים. אחרי שמונה חודשים במסלול, יצא לקורס מ"כים וחזר לגדוד לפקד על כיתת טירונים. לאחר מכן יצא לקורס קצינים, סיים את ההשלמה בהצטיינות, וחזר לגדוד כמפקד מחלקה בפלוגת החוד. אז היה מפקד צוות בהשלמת חי"ר בבה"ד 1, ושוב חזר לגדוד כסגן מפקד הפלוגה המסייעת. כחודשיים לאחר מכן התחיל מבצע עופרת יצוקה.

ביום האחרון למבצע נפצע עידו מירי דו-צדדי, מפצמ"ר שנפל במרכז הכוח. הוא נפצע בעיקר ברגליו מרסיסים, ירך שמאל שלו נחבלה קשות, והוא איבד דם רב והוגדר פצוע קשה.

"תהליך שיקום לא קל", הוא מסביר. "סגרתי חודש בבלינסון, טיפול נמרץ, מחלקה פלסטית, שיקום בתל השומר, חמישה חודשי אשפוז. ביולי 2009 התחלתי את הקורס במלט"ק".

זאת הייתה התגובה שלך לפציעה? דווקא לחתום קבע?
"אני לא יכול להגיד שזאת הייתה התגובה המיידית", הוא מחייך, "אבל התאפסתי על עצמי אחרי מספר שבועות והחלטתי כמה דברים: שאני רוצה להמשיך במסגרת הצבאית, שאני רוצה לחזור לקרבי, ושאני רוצה להיות מ"פ. למה? אולי זה במשפחה. אחי היה מ"מ בצנחנים ונפצע קשה בלבנון. הוא קטוע רגל, וגם הוא המשיך. אבל נכון, זאת החלטה לא קלה. עד הפציעה, אגב, חשבתי על עצמי. 'אם אני חס וחלילה אפצע אני אדע להתמודד'. אבל אחרי שנפצעים מבינים שזאת הסתכלות מאוד צרה. כל המשפחה מעורבת בסטרס הזה. כל המשפחה בעצם חווה סוג של פציעה. זה הלם, ואני לא לבד בזה".

עידו הגיע למלט"ק, ואחרי כשנה פציעתו החמירה עקב מאמץ יתר, בשל האימונים האינטנסיביים. "אז הוחלט שאני לא אחזור כרגע לקרבי, שזה חלום שהרבה זמן יושב בראש", הוא מספר, "אם כי אני הולך לשרת ביחידה קרבית מובחרת".

מבצע עופרת יצוקה (צילום: דובר צה
חיילי צה"ל במבצע עופרת יצוקה. יובילו בעימות הבא|צילום: דובר צה"ל

"להיות מפקד בצבא זאת הרגשה שאי אפשר לקבל באזרחות"

סרן שלומי מירו (25), חברו של עידו לתיכון, התגייס לגדוד 12 בחטיבת גולני. הוא יצא לקורס מ"כים והיה מפקד כיתה בבא"ח. לאחר מכן המשיך כמ"מ וכסמ"פ בפלוגה, ואז יצא ללימודים במלט"ק.

"במלחמת לבנון השנייה הייתי בקורס קצינים, אז קצת פספסתי את כל העניין", הוא מספר, "אבל בעופרת יצוקה הייתי סמ"פ". גדוד 12 היה הגדוד ההתקפי היחיד בחטיבה הדרומית. "אתה כל הזמן לומד משימה חדשה, שטח חדש, מכין את החיילים, מתארגן, מבצע את המשימה, יוצא וחוזר חלילה, לפעמים בתוך 24 שעות", הוא נזכר.

סרן שלומי מירו (צילום: באדיבות גרעיני החיילים)
סרן מירו. "להרגיש שאתה תורם"|צילום: באדיבות גרעיני החיילים

הרגע שנחרת בזיכרונו הוא זה שקרה דווקא לפני הכניסה, לפני הפצמ"רים שמסביב וההתקלויות: "רגע לפני שנכנסנו בפעם הראשונה, פשוט עמדנו במעגל גדול, כל הפלוגה, אחד שם את היד על הראש של השני והתפללנו לפני היציאה לקרב. זה היה רגע מאוד מרגש. האמת שזה מאוד השפיע עלי. לפני זה לא חשבתי כל-כך להמשיך בצבא", הוא מגלה, "בטח שלא כמ"פ והלאה. אבל אתה רואה את האנשים במהלך המבצע – איך הם מתנהלים תחת לחץ, לא משנה כמה פיצוצים ומחבלים יש מכל עבר. אתה קודם כל מבין שאלה האנשים שאתה רוצים להיות במחיצתם. והדבר השני שאתה מבין שאתה גם רוצה להוביל אותם. זה פשוט יפה לראות איך אנשים מוציאים מעצמם את המיטב. 

"שורה תחתונה, שיקולים נגד מאוד קל למצוא. זה שירות של עוד חמש שנים בצבא לפחות וזה לא צחוק. אתה בהתחלה לא סגור על זה, אבל ברגע שאתה מחליט לצאת – הטיעונים נגד זזים הצדה ואתה יודע מה אתה רוצה. אז נכון שזאת לא המסגרת הכי נוחה שיש, אבל השיקולים בעד גוברים על הנגד בשנייה. להיות מפקד בצבא, להרגיש שאתה תורם משהו, מעצב משהו, נותן מעצמך – זאת הרגשה שאני לא יכול לקבל בשום מקום עבודה אזרחי".

"עכשיו אני מבין את גודל האחריות"

סרן שחר (24), השלישי בחבורה מקצרין, התגייס לגדוד שחף במודיעין השדה, כיום חיל האיסוף הקרבי. הוא שירת כלוחם, ואז יצא לקורסים הפיקודיים, היה מ"מ טירונים, מפקד צוות ומפקד פלגה. הוא השתתף במלחמת לבנון השנייה כלוחם ביחידה. "זה תרם לא רק למקצועיות שלי", הוא אומר, "אלא גם להבנה של מה זה אהבת הארץ. אני לא יכול להצביע על איך זה הוביל אותי להחלטה ללכת למלט"ק, והאמת שאני גם לא זוכר מה היו השיקולים שלי לפני שנתיים. לא מעט דברים קרו מאז. כבנאדם בן 22 אתה לא יודע מה צופן לך העתיד, אבל אתה מקבל את ההחלטה והולך איתה".

כשהוא נשאל מדוע בחר להיות מ"פ הוא משיב בפשטות: "כי אני רוצה להיות מ"פ. ההחלטה התקבלה הרבה לפני המלט"ק. עכשיו, בדיעבד, אני יכול להגיד שהקורס הזה נותן לך הבנה של מה זה באמת התפקיד הזה, מה זה להיות מפקד פלוגה, במובן של גודל האחריות. הרבה דברים בקורס הבהירו לי את זה, ובעיקר המפקדים".

רגע משמעותי במיוחד עבורו בקורס הוא דווקא המסע לפולין. "זה חיזק בעבורי את ההבנה של מה אני עושה פה ולמה אני עושה את מה שאני עושה", מספר שחר. "לפעמים נשאבים לדברים ואי אפשר להגיד למה בדיוק. המסע הזה היה שבוע של 'צאו, תבינו למה אתם כאן', ואותי זה חיזק".

לצאת מהשטח, ללמוד – ולחזור לצבא כמפקד טוב יותר

המכללה לפיקוד טקטי, או המלט"ק, היא אקדמיה צבאית המעניקה תואר ראשון בלימודי צבא וביטחון. היא מיועדת לקציני חי"ר ואג"ם המתעתדים להיות מ"פים. המסלול כולל לימודים אקדמיים במשך שנתיים, במהלכם משתתף החניך גם בתרגילים צבאיים, בימי עיון ובסיורים, שיסייעו בהכשרתו לתפקיד.

"מבחינתי, הקורס הוא אחת החוויות המשמעותיות שעברתי", מספר מירו. "אתה נחשף לעולם ידע שבעצם מפתח לך את המחשבה ואת הראייה הצבאית. המטרה היא להחזיר אותך לצבא מפקד טוב יותר – כזה שיודע לחשוב, שיודע ליזום, שהוא יצירתי. אותי זה שינה, חד משמעית".

חניכי המלט
השלישיה. מימין: שחר, שלומי ועידו|צילום: באדיבות גרעיני החיילים

"כמ"פ, אתה תהיה בוגר יותר, ותבין לעומק את המשמעות, את האחריות וגם את תורת הלחימה", מוסיף עידו. "אתה יוצא רגע מהעולם של השטח, פותח ספרים. זה שינוי פאזה. מצד אחד, קשה אחרי כמה שנים שכמעט לא ישבת, כתבת או עברת על ספר, פתאום ללמוד למבחן. לאט לאט נכנסים לראש הזה. בהתחלה כשכותבים עבודה סמינריונית אומרים 'אללה איסטר, איפה אני מתחיל', אבל אחר-כך רואים שוואלה, לחקור נושא שהוא רק שלך, ולהגיע לתובנות שהן רק שלך, זה ממש כיף". עידו אפילו הספיק להתחתן במהלך הקורס. "זה כיף, פתאום יש את הזמן עם האישה, להשקיע, לצאת, לטייל. זה די חדש בעולם הזה שלנו, וזה פשוט עשה חשק להתחתן", הוא צוחק.

על החוויה שלהם כ"שלישייה מקצרין" הם אומרים רק מילים טובות. "מאוד מחזק", מספר שחר, "וגם נותן מין תחושת גאווה". "קצרין זה סך הכל כמה אלפי אנשים, לא אוכלוסיה גדולה מדי, אבל המון מתגייסים ליחידות צבאיות, ובגלל זה גם תמיכה מהבית לא חסר", מספר מירו. "ואם מדברים עלינו כשלישיה, יש פלוסים מובהקים: על ההתחלה יש חבר'ה שנוח לגשת אליהם, להתייעץ איתם, ללמוד איתם. אחד מחזיק את השני, כי כמו בכל דבר בחיים, יש ירידות ועליות".

ומה עם יריבות? בכל זאת, עידו צנחן.
"זאת בעיה כשחוזרים לגולני", הוא צוחק, "אבל בסוף אנחנו באותו צד. צריך לדעת מי האויב שלך ברגע הנתון". עידו עצמו מספק תשובה פחות דיפלומטית: "אין מה לעשות, עד עכשיו לא נגמרו הויכוחים של גולני וצנחנים, וזה אחרי שנתיים שחפרנו על הנושא הזה". באותה נשימה, הוא מגלה שגם כשחוזרים הביתה לקצרין, שלושתם נפגשים, כמו חברים טובים מפעם. אז מה אם הם ראו אחד את השני כל השבוע.

"'להגן על הבית' זו לא רק סיסמה"

ומה בהמשך? שלושתם אומרים שהם בהחלט לא פוסלים קריירה צבאית ארוכה אפילו יותר על הסף. "כרגע, כל עוד אני מועיל למערכת והמערכת אומרת שמה שאני עושה זה טוב – אז כמובן שלהמשיך זו האופציה הראשונה", מספר עידו. אולי למי שבחר לפשוט את המדים בתום שלוש שנות החובה שלו זה יישמע קצת מוזר, אבל גם הבחירה של עידו לשוב לאחר שפציעתו החמירה אינה טבעית לכולם. "אין משהו שמסביר את זה. פשוט הרגשתי שאני יכול להמשיך", הוא נזכר. "אני מאמין שכל עוד אפשר לתת ולהמשיך לתרום, אז צריך. בשבילי, שגר ברמת הגולן, 'להגן על הבית' זאת לא רק ססמה. אנחנו עושים את זה כרגע, וכשנהיה מבוגרים, אחרים יצטרכו. בשבילי זה גם סוג של שיקום עצמי – להגיד, 'אוקיי, נפצעת, בוא תעשה הכל כדי לחזור למסלול'. זה חיזק אותי".

לדבריו, הוא שמע את כל התגובות נוסח "נתת את שלך" ו"עשית מספיק". "אבל כשהתגייסתי לצנחנים אחרי שאחי נפצע, ההורים שלי אמרו לי: 'תשמע, אנחנו כנראה לא נישן טוב בלילות, אבל כל מה שתבחר – אנחנו איתך לגמרי'. כשיש את הרוח הגבית הזו, יותר קל לעשות מה שבאמת רוצים".

>> ככה נראית מלחמה: סרטוני קרבות מהמציאות