ארבע אחר הצהרים בבסיס חיל האוויר אי שם במרכז הארץ, השמש קופחת והאוטובוס הראשון מגיע למשטח הטיסה. הדלתות נפתחות ועשרות חיילים עם נעליים אדומות יוצאים ממנו בדרכם אל הצניחה הראשונה שלהם. דבר אחד משותף לכולם - הפנים הלבנות כסיד מהפחד בעודם צועדים אל הלא נודע. עוד צעד קטן והם יהיו חלק ממשפחה ארוכת מסורת, משפחת הצנחנים. חלקם מסתירים את הפחד בבדיחות או סתם בשתיקה רועמת.
רגע לפני שעלינו עם הצנחנים המרוגשים למטוס, התיישבנו לשיחה עם מפקד מרכז הטסה והכשרות מיוחדות, סא"ל ישי אדוארד, ומפקד בית הספר לצניחה, רס"ן איציק פרץ, שיותר מעשור מתעסק בכל מה שקשור לצניחה. סא"ל ישי (42) נמצא בצבא מאז 1987. החיילים הראשונים שהוא הדריך כבר הפסיקו לעשות מילואים, וברזומה שלו רשומות יותר מ-1,000 צניחות. לדברי סא"ל ישי, "המקצוע רלוונטי מאוד וכל החזיתות נפתחות בפנינו. בואו נגיד שהם לא מתאמנים בשביל מפגנים".
"יכולת שהצבא מחויב לשמר"
מה זה מקצוע הצנחנות?
"קודם כל אנחנו מדברים על מקצוע ייחודי", אומר רס"ן פרץ. "האוכלוסיה שצונחת - אנחנו מדברים על 3,500 בשנה - הם רק מהצנחנים והיחידות המיוחדות. אנחנו מדברים פה על איכות ויוקרה. זה יכולת שצבא מחויב לשמר אותה ואנחנו ערים למה שקורה בעולם, למשל הצנחת חטיבה שלמה באפגניסטן. חלק מהכשרות כבר בקורס זה צניחה בשטח גדול לא מוכר; זו הצניחה שמסיימת את הקורס". 
איך קורס הצניחה נראה כיום, מה השתנה?
"בעבר היו עושים חמש צניחות מעל פלמחים", אומר סא"ל ישי. "היום המתווה שונה; צונחים ארבע צניחות בפלמחים כשאחת היא לילה, והיום הצניחה החמישית היא ברביבים במתווה מבצעי; הכינוס יותר ארוך, המטוס מצניח את כולם ביעף אחד ולא מסתובב יותר בשטח. היום יש מכשור מיוחד שמסמן לי איפה החייל; הכינוס יותר מסודר ובטוח". רס"ן פרץ מוסיף ש"יש התקדמות גם בציוד, באמצעים ובטכנולוגיה, וכמובן גם בחומר הגלם האנושי, שזה המדריכים".
משתלם לצבא להחזיק חטיבת צנחנים?
"מחלקת טנקים על כל ההיבטים שלה עולה הרבה יותר ממני. צי המטוסים קיים גם ככה; לא מחזיקים אותו בשבילי. אנחנו מחזיקים פה יכולת שהיא רלוונטית ביכולתה להגיע אל האויב בהפתעה ומביאה את נושא התחבולה בפשטות הביצוע".
חוזרים לחיילים שמתחלקים לדבוקות, מתיישבים על הארץ ומקבלים תדריך אחרון לפני שהם עולים למטוס. על אחת הדבוקות מפקדות שלוש מדריכות צניחה חינניות אך קשוחות שמעבירות להן תדריך ומסבירות איך להיקשר למצנח ומה התהליך אותו הם יעברו. מעגלים רבים של חיילים יושבים על הארץ ומקבלים תדריך דומה.
"החיילים בקורס ברמה גבוהה"
אריאל הדר ואייל בכר, מדריכי צניחה במילואים, מספרים על מוטיבציה גדולה בקרב החיילים: "יש יותר מ-300 חיילים בקורס והם ממש ברמה גבוהה". לדעתם מדובר במקצוע חשוב וברמז הם מוסיפים, "לא סתם שומרים על כשירות הצניחה; זה מקצוע רלוונטי וחשוב מאוד כל צבא שמכבד את עצמו מחזיק כוח צנחנים איכותי".
התדריך מסתיים והחיילים מסתדרים בשורות כשעל גבם המצנחים. מדריכי הצניחה עוברים אחד אחד ובקפדנות בודקים שהמצנחים יושבים כמו שצריך, כל אבזם וכל שרוך מחובר למקום הנכון בצורה מדויקת. מהרגע שהתהליך מסתיים הכול נעצר - החיילים יושבים כשהם חגורים על הקרקע, ועכשיו מחכים למטוס שיבוא. את המתח הם מעבירים בשירים ובדיחות ובעיקר יורדים אחד על השני בהומור ששמור רק ללוחמים.
"מפחדים אבל לא אומרים את זה"
אדם רוטמן, בן 24 עם תואר ראשון, עלה לארץ מארה"ב כדי להתגייס לצנחנים: "אני לחוץ אבל רוצה כבר לעלות על המטוס ולגמור עם זה. הקורס היה ממש כיף, אימונים קשים ומפחידים, אבל מתרגלים לזה. באתי לפה כדי לשמור על העם היהודי בארצו וזה צעד שמקדם אותי לשם". מתיו פריצ'ר, שעלה מקנדה, מגשים חלום: "עוד חודש אני חוזר למיוחדת ומת כבר לספר להורים שלי. אמא אמרה ישר להתקשר אחרי הצניחה, אני לא לחוץ, המטוס זה עוד מתקן, אין לחץ".
סא"ל ישי אדוארד עובר בין כולם וכמו מנצח על תזמורת, דואג שהכל יתקתק כמו שעון. המטוסים בדרך וישי מחלק פקודות אחרונות למדריכים שלו, לכל אחד מהם יש תפקיד ומקום; חלקם יצנחו עם החיילים וחלק יחזרו לסבב נוסף. בינתיים, אבי עמר מתל אביב, הכוכב שבחבורה, אומר: "קורס קטלני, כיף, עשיתי כמה גלגלונים אבל יהיה בסדר. כולם פה מפחדים אבל הם לא אומרים את זה. בקטנה, ברגע שצריך אני צונח במלחמה, אם צריך גם עם דגל".
קפוץ!
באיחור אלגנטי, מגיע הקרנף הראשון. החיילים נעמדים וריח הדלק מתגבר ככל שהוא מתקרב. מתחלקים לשני טורים בראש כל אחד מהם מדריך צניחה שמוביל אותם למטוס. עולים דרך הרמפה האחורית ומתיישבים על המושבים האדומים שכל צנחן מכיר.
בתחילה כולם שותקים והמטוס מתקדם למסלול ההמראה. כולם מזיעים בכבדות; עוד מעט הם יעשו משהו שנוגד את האינסטינקט האנושי. רגע ההמראה מגיע. מדריך צניחה - חולצה לבנה, נעליים מבריקות - נעמד, וברגע שהוא מרים את היד כולם במטוס צועקים. הקרנף נותן גז, מתחיל לרוץ על המסלול, וכמיטב המסורת המדריך מרים ומוריד את היד ולפי קצב זה כל הצנחנים צועקים: "הי הופ הי הופ" (אחרת, כך אומרת המסורת, המטוס לא יכול להמריא).
המטוס באוויר בדרך לפלמחים. בינתיים הם מדברים זה עם זה, צוחקים וכמובן מסתירים את הפחד שלפני הצניחה הראשונה המתקרבת. מגיעים לשטח הצניחה ודלתות המטוס נפתחות. הצנחנים נעמדים ומתקדמים לדלת הפתוחה, הראשונים נעמדים בדלת מוחזקים על ידי מדריכי הצניחה, חצי גוף בחוץ ומחכים. האור הירוק מגיע - ומשלחים אותם במהירות, שבריר שנייה בין אחד לשני. אחד מסרב לקפוץ אבל חוזר לדלת בסבב השני וקופץ כמו גדול. המטוס עושה ארבע סבבים עד שכולם יוצאים. המצנחים נפתחים והצנחנים החדשים מרחפים לעבר האדמה.
הרגע הזה שאתה יוצא מהמטוס הרועש, מתנדנד בלי שליטה ואז פתאום יש יציבות ושקט מוחלט; הניגוד מדהים לרעש המנועים של הקרנף; המראה המדהים של החופה מעל לראש והאדמה שמתקרבת; חלק צועקים אחד לשני, חלק שרים וחלק קטן שותקים ומחכים לחבטה. מתחילים לבצע את הפעולות שקשורות בנחיתה - רגליים צמודות חזק - האדמה מתקרבת לאט ובראש מדמיינים נחיתה רכה, מה שלא קורה כמובן. בבת אחת אתה חוזר להיות הולך על שתיים אחרי שבצעת את הגלגול המסורתי. עכשיו רק נשאר לצעוד עם המשקל חזרה לנקודת כינוס - ולהיות גאה בעובדה שעכשיו אתה חלק מהמשפחה. כמובן, כל מה שנשאר לך להשיג זה רק את הכומתה האדומה.
יותר מ-50 שנה עברו מאז צנחנו במלחמה ומאז לא חסרות ביקורות הטוענות שאין טעם לשמר חטיבת צנחנים שלא צונחת. אך עדיין, ישנם עוד כלים ויכולות רבות שצה"ל מעולם לא השתמש בהם ולמרות זאת הוא משמר אותן - הכל מתוך הבנה שבשעת הצורך יהיו לו את מלוא הכלים להפתיע ולהכריע את האויב, וכמו שאמר סא"ל אדוארד - "הפשטות שבתחבולה זה אנחנו הצנחנים".
