הפרסומים וההדלפות של הימים האחרונים מלמדים שישראל מתקרבת למלחמה בהיקף מלא נגד חיזבאללה בצפון. חלק מהדיווחים מדברים על מהלך מוגבל ואחרים מזהירים מפני התדרדרות למהלך קרקעי מלא עד לעומק לבנון.
לצה"ל יש תוכניות למגוון רחב של תרחישים וכעת ממתין הדרג הצבאי להחלטות של ראש הממשלה וקבינט המלחמה. כבר חודשים ארוכים שצה"ל מבקש מהדרג המדיני לבחור בין הסכם מדיני ובין מלחמה שבסיומה יהיה הסכם מדיני. נראה, לפחות בשלב הזה, שהאפשרות היא מלחמה. אבל להחלטה הזו יש משמעויות רבות וכלל לא בטוח שישראל מוכנה להתמודד עם כולן.
באופן טבעי, צה"ל לא חושף את המהלכים שהוא מתכנן לבצע בלבנון. אם להגיד את האמת, גם מפקדי הצבא לא יודעים כלל בשלב הזה מה הכוונות של הדרג המדיני, כך שגם הם נמצאים באפלה. ההערכות נעות בין תמרון קרקעי מוגבל לתפיסת רצועת ביטחון צרה שתרחיק את איום הנ"ט והתצפיתנים של חיזבאללה מהגבול, במקביל למערכה אווירית נרחבת, כולל ברובע הדאחיה של ביירות.
לצה"ל לא תהיה בעיה לבצע את זה ואפשר להעריך בסבירות גבוהה מאוד שהכוחות יגיעו ליעדים שלהם ויכבשו את השטח, שיהפוך לרצועת ביטחון שנייה. הנעלם העיקרי הוא מה יעשה חיזבאללה. די ברור שהארגון הטרור השיעי לא ינצור את אש הרקטות והכטב"מים, נוסף על לחימת גרילה נגד הכוחות ברצועת הביטחון השנייה.
צה"ל יהיה חייב להחזיק שם כוחות גדולים שיעמדו במקום, והם יהיו חשופים לפיגועים וגרילה. זאת בזמן שהצבא צריך להחזיק כוחות גדולים ברצועת עזה, שם המערכה רחוקה מסיום וגם בשטחי יהודה ושומרון, ונזכיר גם את גבול ירדן וסוריה. במילים אחרות, יידרש גיוס נרחב של מילואים, כולל מי שכבר עושים סבב שלישי ורביעי, הרבה מאוד חיילים שאין.
ככל שהכניסה של צה"ל תהיה עמוקה יותר, כך המספרים הנדרשים יהיו גבוהים הרבה יותר. מלחמה כוללת נגד חיזבאללה בלבנון, שאולי תידרדר למערכה בצפון מול מיליציות בסוריה ושאר כוחות שהאיראנים בנו בזירה, לא תהיה דומה לאף אירוע שחוו בישראל. העורף יהיה חשוף לאש רקטות וכטב"מים נרחבת יותר, המשק ייעצר לתקופה ארוכה יותר כי האזרחים יהיו במילואים ומפעלים ייסגרו, וזו רשימה חלקית מאוד.
אי אפשר שלא להדגיש את סימני העייפות של לוחמי צה"ל בסדיר ומילואים ואת מצבם הקשה של המעסיקים. עייפות שמגיעה אחרי כמעט שנה של מלחמה בעזה, שרחוקה מסיום. שחיקה קיימת גם בציוד הצבאי, במלאי החימוש ועוד. צה"ל יכול להילחם במלחמה של שתי חזיתות, אבל התוצאות יהיו פחות טובות ויקרות. וזה יבוא בהכרח על חשבון זירות אחרות כמו יהודה ושומרון, גבול ירדן ואולי גם גבול מצרים. והטרור, במציאות האכזרית שלנו, ייכנס במקומות שבהם לא יהיה צבא.
בעיה נוספת של ישראל זה מעמדה בעולם. מלחמה מתנהלת במדיניות ודיפלומטיה לא פחות מאשר בשדה הקרב. ובמקום הזה המחדל עדיין נמשך, המערכה הזו כמעט ולא קיימת מצדה של ישראל וזה מורגש גם באספקת הנשק ובכלכלה.
מעל כולן נמצאת ארה"ב, שהיא נכס אסטרטגי של ישראל. הגב האמריקאי, עם כל הביקורת המוצדקת על ההתנהלות והמגבלות שלהם, זה מה שאפשר את המלחמה בעזה. ככל שהמלחמה בלבנון תימשך, ובשל העובדה שישראל לא מנהלת מערכה מדינית ודיפלומטית, כך יהיה הגב האמריקאי מוגבל, וישראל עלולה למצוא עצמה שוקעת בבוץ של ארץ הארזים ולבסוף בורחת משם בלי להשיג את מטרות המלחמה שלה.
מעל כל זה מרחפת שאלת האסטרטגיה ונקודת הסיום של המלחמה. אם תצא ישראל למלחמה בלי אסטרטגיה ברורה ונקודת סיום, שתביא את המטרות והניצחון, הסיום של אותה מלחמה יהיה כואב. בישראל דוחפים כבר תקופה ארוכה למלחמה בלבנון, בלי להתחשב במשמעות של אותה מלחמה ובלי לחשוב על מה רוצים להשיג ואיך. אלה דברים שדורשים דיוני עומק ומחקרים. אנחנו משלים את עצמנו אם אנחנו חושבים שהפצצות וכיבוש של תא שטח קטן, זה מה שיעצור את האש מצדו של נסראללה.
מלחמה היא כלי בסל כלים והשימוש בה בהחלט יכול להיות נכון. אבל כל קצין זוטר בצה"ל מכיר את כתביו של פון קלאוזביץ׳ על כך שלמהלך הצבאי כשלעצמו אין טעם – אם הוא הופך למטרה עצמה ואינו מופעל כאמצעי להשגת מטרה מדינית בת קיימה. ישראל נכנסה לעזה בתחושות של נקמה אבל בלי אסטרטגיה ומהלך מדיני מלווה ומכריע, וכעת שוקעת שם באבק, בלי נקודת סיום ובלי שהשיגה את מטרות המלחמה העיקריות. בלי אסטרטגיה ומחשבה, נראה בדיוק את אותו הדבר גם בלבנון, רק במחיר הרבה יותר יקר.