ביום ראשון הובא למנוחות רס"ם במילואים דניס יקימוב ז"ל, לוחם בפלוגה המסייעת בגדוד 17 בחטיבת ביסל"ח, שנפל בקרב בח'אן יונס לאחר היתקלות עם מחבלים. יקימוב, בן 33 בנופלו, הותיר אחריו את בתו הקטנה, דנלינה, שספדה לו בהלוויה: "היית חבר שלי בעולם הזה. אני אוהבת אותך מאוד. רציתי לראות אותך, אני אף פעם לא אראה אותך - רק בתמונות. היית האבא הכי טוב בעולם".
אחיו של דניס, דימה, נפרד ממנו הבוקר: "זה אירוע מאוד קשה לכל המשפחה. דניס היה בן אדם מאוד אהוב, חלק בלתי נפרד מהמשפחה הזו. ביני לבין דניס יש שנה הבדל, גדלנו כמו תאומים. הוא היה מלח הארץ - חכם, מבריק בצורה יוצאת מן הכלל, בעבודה שלו ובכל דבר שנגע בו, ילד מאוד יפה, תמיד אהב לעזור, אף פעם לא אמר לא. זו אבדה מאוד קשה בשביל כולנו".
"אתם לא מבינים בכלל מה דניס היה בשביל הילדה הזאת. אתם צריכים להכיר אותם ואת היחסים ביניהם. זו אבדה מאוד כבדה. היא הייתה כל העולם בשבילו. הוא תמיד היה מוכן לוותר על הכל בשביל הילדה שלו, היה עושה את זה עשר פעמים. זה מאוד קשה ונצטרך לדעת להתרומם מזה. כנראה שנצטרך גם איזשהו ליווי מקצועי לזה".
"האמא פה איתה, כל המשפחה פה איתה, מחבקים אותה. נדע להרים אותה ולהמשיך. זה הזיכרון שלנו מדניס, הילדה הזאת. ניקח אותה, נדאג לה. אנחנו אוהבים אותה מאוד. היא צריכה לחזור לשמחת חיים ושהזיכרון שלה מאבא שלה יהיה רק זיכרון טוב. זו תהיה תקופה מאוד קשה ונצטרך לדעת להתמודד עם זה".
מה אתה יודע לספר על האירוע שבו נהרג?
"עדיין לא נפגשנו עם נציגים רשמיים מהיחידה, כי הם נמצאים בלחימה. הם אמורים להגיע היום או מחר. ממה שהבנו, זה קרה בגלל ירי. לא שזה באמת משנה".
דניס נקרא למילואים שוב אחרי ששירת 100 ימים ושוחרר.
"הוא גויס ב-7 באוקטובר, גם אני גויסתי אז. אני שוחררתי אחרי 50 ימים, דניס נשאר והמשיך עד ל-100 ימים פלוס. הוא השתחרר בתחילת ינואר, היה כבר חודש וחצי בחוץ, כשביום שני שעבר קיבל צו 8 פעם נוספת. ביום רביעי הם נכנסו לעזה. ביום שישי בערב הוא יצר קשר מתוך עזה ומסר לאמא שלי שהכל בסדר. בבוקר של יום ראשון התבשרנו על הבשורה הנוראה, שכנראה קרה משהו בלילה ודניס נהרג".
איך הגיב כשנקרא שוב למילואים?
"זה תמיד קשה להתנתק מהשגרה שלך וללכת לשגרה חדשה של מילואים, בטח אחרי 100 ימי מילואים. טבעי שהיה לו קשה עם השינויים האלה. לא יודע אם הוא הלך לשם בלב שלם, היה לו קשה עוד הפעם לעשות את ההתנתקות הזו ולחזור, לשנות את השגרה שלו אחרי שכבר חזר לעבודה ולילדה שלו. אבל, לרגע לא היה לו ספק שיחזור. ברגע שהוא קיבל את הצו הוא ישר התייצב. הוא אפילו לא חשב פעמיים".
דניס תיעד בכתב את מה שעבר עליו ועל חבריו בעזה.
"מה-7 באוקטובר, ברגע שקיבל את הצו, דניס כתב עמוד ביום, כיומן אישי, כשפתאום זה תפס תאוצה בקרב החברים שלו. היומן הזה הפך לחלק מהמחלקה, כל חברי המחלקה ניסו להיכנס ליומן ולהופיע בו. לאט לאט היומן הפך למעל 100 ימי מעקב, הוא היה כותב בו כל יום ומעדכן. כשסיים את המילואים הראשונים הוא חשב לעשות עם זה משהו, הוא מאוד התלהב. הוא רצה להוציא את זה כספר. כרגע אנחנו לא יודעים מה נעשה עם זה, הספר לא נמצא אצלי, זה אצלו בבית ועוד לא הגענו לשם. כשנקבל את כל החומרים אולי נעשה עם זה משהו, כי פתאום הספר מקבל משמעות שונה לגמרי. מקווה שנעשה עם זה משהו ונמשיך את הדרך הזאת".