זהו הסיפור שלי מהמלחמה, מנקודת המבט של סמב"צית חי"ר מכיסופים. אתחיל ואומר שלצערי אני מרגישה שאני חלק מהיסטוריה שאספר לנכדיי, והיסטוריה צריך לתעד, העולם צריך להכיר.
קוראים לי הדר טרייטל, התגייסתי לפני שנה וחודשיים להיות סמב"צית חיר בחמ"ל כיסופים - קו עזה. במהלך השירות שלי תפעלתי מספר פעמים אירועי חדירה של מחבלים בודדים לשטחנו. כל אירוע נגמר בגאווה ואדרנלין מטורף. חיכינו לאירועים כמו שמחכים לשתות מיץ. תמיד צחקנו שאם תהיה פשיטה לכיסופים, כולנו "מפקירות ומתחבאות על גגות המגורים". לעולם לא דמיינו שבפועל לא נפקיר את החמ"ל לשנייה ושעל הגגות יהיו המחבלים עצמם.
בשש וחצי בבוקר, כשהרקטות התחילו ליפול מחוץ למגורים, אמרתי לעצמי: "היידה, מבצע שני שלי בבסיס, איזה כבוד". כשקיבלתי את הטלפון מהחמ"ל שאני צריכה לרוץ לשם כי יש פשיטות מכל הגדר לעברנו, צחקתי. הגעתי לחמ"ל בריצה, כשהרקטות מעליי והמחבלים כבר בש.ג.
מספר דקות חולפות, ומתחילים להכניס לחמ"ל פצועים, עוד פצועים, הרוגים. התקשרתי לאמא שלי דרך החמ"ל: "תמסרי לכולם שאני אוהבת אתכם, אני לא יודעת אם אצא מכאן בחיים - אם לא, מתי בגבורה ובחיוך".
כל הבכירים שבשטח נלחמים על חייהם. את מבצעת חוסמי עורקים למי שמצליח לשרוד, ובמקביל מכווינה יחד עם קרן "זיק" (מטוס ללא טייס) שיפוצץ כל איתור של מחבלים שממשיכים להתקרב אלינו. את חלק מהאיתורים כתבתי על היד. שמות ההרוגים, שרק אתמול ישבת איתם לסיגריה, מהדהדים מכל הכיוונים. הדבר היחיד שגרם מעט לצחוק הוא הפצועים שהיו מטושטשים, ג' ששם לי דם על האף וקרא לזה סומק. צחקנו.
חברים שלך שיוצאים מהחמ"ל לא חוזרים. החדר מתרוקן לאט לאט ואתן נשארות מבוצרות בלי יכולת להגן על עצמכן. את מאבדת את זה, וקמה מחדש. שבעה לוחמים אחרונים שנשארו מחפים על הדלתות שחסמנו עם ארונות ואילתורים אחרים.
כבר עשר בלילה, החמ"ל כולו נופל וחושך מצרים. אנשים משתינים על עצמם, עוד שם של חטוף, הריח השרוף, הדם על הרצפה. "המחבלים על הגג של החמ"ל", נשמעת קריאה ואת מתחבאת מתחת לארונות ונשאר לך רק להתפלל. הכוחות החבירים מחלצים אותך.
הדרך מהחמ"ל אל אוטובוס החילוץ זאת הדרך השחורה של חיי. הבית השני שלי כולו גופות והשמיים זיקוקים. את תוהה לעצמך, איך ממשיכים מכאן?
היום אני בבית שלי ומודה על זה שאני שלמה ובריאה, מבינה שאין לנו ארץ אחרת. יש לנו אחד את השנייה, יש לנו תקווה ויש לנו עוד דרך ארוכה לעבור. תמשיכו להתפלל, להאמין, ובעיקר להיות אופטימיים. יהי זכרם של כל החללים, ברוך.
