צה"ל צירף לאחרונה ללחימה בדרום לבנון את חטיבת הצנחנים במילואים 226 המוכרת גם בשם "הצפונית". זמן קצר אחרי שנכנסו ללבנון, בפעם הראשונה מאז מלחמת לבנון השנייה, לוחמי החטיבה כבר הצליחו להרוג מספר מחבלים ולחשוף תשתיות ומצבורי אמל"ח של חיזבאללה. רק לפני שבועיים, לוחמי הצנחנים במילואים הוקפצו לצפון בהתראה של ימים בודדים. אולם כפי שציין רמ"ט החטיבה, אל"ם במיל' ניר שמרי: "הלוחמים דרשו שנגייס אותם למאמץ המלחמתי בצפון".
נפתח בגילוי נאות. חטיבה 226 הייתה הבית של כותב שורות אלו במשך 23 שנים, שירתי שם ממאי 2000 ועד אוקטובר 2023, אז מחבלים נכנסו לבית שלי בקיבוץ נירים שבעוטף עזה. לכן לא הייתה לי אפשרות להתגייס איתם למילואים, דבר שלא קרה בשני העשורים שחלפו.
זאת חטיבת צנחנים איכותית ומאומנת היטב, בזכות שורה של מפקדי חטיבות שלקחו אותה לקצה, בהם אלוף דן גולדפוס, שהעניק לה כשירות של החפה ימית או תא"ל גיא חזות, שבין השאר שיפר את יכולות החבלה. במשך שנים החטיבה התאמנה על מתווה לבנון ובדיוק למשימות שאותן היא מבצעת כעת. את הקבלות הם סיפקו די מהר, כשכבר בימים הראשונים זיהו מחבלים והשמידו אותם עם מטוסי קרב.
"אנחנו עובדים בצורה שיטתית ופוגעים בתשתיות ברמה של תעשיה וניהול", מסביר אל"ם במיל' שמרי. "זה אומר שלוקחים מרחב, מרשתים אותו, מחלקים גזרות ומקבלים משימות ועובדים כמו עם מעדר, להפוך את הקרקע. ככה אנחנו פוגעים בתשתיות, אוספים אמל"ח ואמש"ט (מודיעין טכני) ובדרך נתקלים במחבלים שמנסים להפריע ומשמידים אותם".
השיחה עם רמ"ט 226 התעכבה כמה וכמה פעמים בגלל אירועים רבים. היתקלות במהלכה נפצעו שלושה לוחמים וכל המחבלים חוסלו. זיהוי של מחבלים שאיימו עליהם ממבנה שהושמד בהכוונה שלהם על ידי פצצות ממטוס קרב, וגם זו רשימה חלקית.
עוד בטרם הוקפצו לסבב השלישי שלהם ללחימה בדרום לבנון, לוחמי הצנחנים במילואים של חטיבה 226 כבר עמדו על כמעט 200 ימי מילואים. ב-7 באוקטובר הם התגייסו במהירות שיא ונשלחו מיד לגזרה המערבית של גבול הצפון, במטרה לבלום פלישה דומה של חיזבאללה, שצה"ל חשש ממנה מאוד.
במשך חודשים ארוכים הם היו שם לאורך הגבול, במשימות הגנה, כשהם סופגים ירי רב של רקטות, כטב"מים, פצצות מרגמה וטילי נ"ט. בנוסף ביצעו משימות הגנה התקפיות, וסייעו לסגור מעגלי אש על מטרות של חיזבאללה מעבר לגבול. מאז עשו גם סבב שני. אבל כשצה"ל נכנס לתקיפה קרקעית בלבנון הם דווקא היו בבית.
"חיילים התקשרו אלי גם במהלך החג וביקשו שנגייס אותם", אמר אל"ם שמרי. הוא סיפר שקבוצות הווטסאפ של המפקדים היו מלאים בשאלות על למה לא מגייסים אותם ובדרישות שיגייסו אותם. עד לפני כשבועיים, אז הודיעו להם שהם מתגייסים ומצטרפים ללחימה בלבנון.
רגע לפני הכניסה, מפקד החטיבה, אל"ם אביאל בלחסן, שרק לפני חודש נכנס לתפקידו, אמר ללוחמים ולמפקדים: "לפני חודש נפלה בחלקי הזכות לקבל את הפיקוד על החטיבה. רציתי את זה. זכות גדולה יותר ששיחתנו הראשונה, עם רבים מכם, היא בבוקר הקו הראשון בזירה שאליה אנו שייכים ומאומנים מזה שנים רבות".
המח"ט, שגדל בסיירת צנחנים ופיקד על גדוד 202 דיבר על מתקפת הטרור של 7 באוקטובר ומה שעברו מאז, דיבר ביושר על כישלון ההגנה על התושבים והבטיח שהשבת השחורה לא תחזור. הוא הוסיף, "שנה אחרי, באופן סמלי התגייסנו בערב סוכות. הפעם לא כדי להגן בבית אלא כדי לתקוף בשטחם. עברנו מאחיזה במגן כמעט בלבד לשימוש ברומח. תקוותנו שמלווה במעשים שנשיב את התושבים מהסוכה הארעית לבית הקבע חזרה לצפון, לדרום ובדיוק לשם כך נקראנו". הוא הדגיש ש"המטרה להשמיד אויב ותשתיות טרור שהשאיר מאחור כשברח ממרחב הלחימה".
כמה שעות אחרי אותה שיחה עם המח"ט, הם כבר היו בשטחי הכינוס וכשירדה השמש הוא נתן את פקודת ההתקפה. הגדודים נכנסו באופן די חלק ללבנון. למפקדים הבכירים זה הזכיר את הפעם ההיא ב-2006 אז היו צעירים הרבה יותר והם אלה שנכנסו בחשיכה מלאה למדינת לבנון.
רק שהפעם, כפי שהם מעידים, העסק "דופק הרבה יותר טוב". צוותי הקרב המשולבים והחיבור עם חיל האוויר הפך אותם לכוח קטלני הרבה יותר מזה שהיה אז. נכון שיש נפגעים, זאת מלחמה, אבל בצד השני המחבלים רואים איך מרחב אחרי מרחב, צה"ל משמיד את התשתיות שהם בנו לאורך שנים ושולל מהם נכסים והרבה מאוד נשק.
"אנחנו עובדים רצוף יום ולילה", אמר אל"ם שמרי הרמ"ט. "זה לא מבצע 'פרימיום'. יש לחימה חטיבתית וגדודית בלבנון. אנחנו רואים את האמצעים שידענו שהם שם, הצבא מחזיק במספרים ובכמויות של מה שהיה שם והכרנו את זה. כמובן שלהיכנס לבית תמים ולגלות שם את ה-RPG זה הרבה יותר מרשים. לא ציפינו למצוא פרחים ושושנים".
הוא ממשיך ומספר על ה"ציד שמתחיל מלמטה, מהכוחות שבשטח. ברגע שמזהים מחבלים המערכת פשוט מתנפלת עליהם מרחפנים, כטב"מים, מטוסי קרב וטנקים. אתה סוגר עם כל המערכת ולהיות בצד השני מול המערכת הזאת זה הרבה פחות נעים. גם עם כל הכבוד היכולות שלהם, זה פחות משלנו ובשניות אנחנו סוגרים עליהם מעגלים".
בעצם כל מחבל שחושף את עצמו, המערכת הצה"לית פשוט מתנפלת עליו. "אנחנו פוגשים אויב שנלחם אבל בגדול בסוג של נסיגה. הפגיעה ביכולות שלהם יש לה קבלות בשטח, אתה לא פוגש את אותה המערכת שפגשת קודם. בסוף יש אויב שרוצה להרוג ולא נס עם דגל לבן. לכן בהקשר הזה אנחנו לא לוקחים סיכונים, ושמים מולו עוצמה אדירה".
אל"ם שמרי מוסיף "יש סיוע מאוד קרוב לכוחות. אנחנו מפילים פה קרב (פצצות ממטוסי קרב) בטווחים מאוד מאוד קצרים מהלוחמים שלנו, וחיל האוויר הולך איתנו יד ביד. בסוף יושב לוחם בשיח אחרי שירו עליו, ואחרי סגירת מעגלים ושמוודאים בטיחות, הוא רואה בטווחים של מאות מטרים שתי מטרות קרב נופלות על האויב מולו, מאמין שאפשר לדמיין את התחושה שלו. כשבנוסף הוא מתמרן גם עם כוחות שריון והנדסה". השלם הזה, זו העוצמה של צה"ל ובעצם מה שהפך את חטיבת הצנחנים במילואים 226, או כל חטיבה, לצוות קרב צה"לי שבמלחמה הזו התגלה בגדולתו.
לוחמי הצנחנים במילואים מספרים שהפעם הם מגיעים ללחימה בתחושות טובות מאוד. מגיעים חזקים. מהסבבים הקודמים הם ירדו בתחושות פחות טובות, בעיקר בגלל התוצאה. הם סיימו אז חודשים ארוכים של צו 8 ותושבי הצפון עדיין היו מפונים מהבתים שלהם בלי צפי חזרה נראה לעין.
נכון, תושבי הצפון עדיין מפונים אבל כפי שמסביר אל"ם שמרי "אתה מתחיל להרגיש שאתה מסובב את הווקטור לכיוון הרצוי. לוחמים תמיד רוצים לתמרן ופחות להגיב. אתה רואה את היישוב הישראלי מעבר לגדר כשאתה מוצא אמל"ח, מפוצץ תשתית או מבנה מפקדות. מקבל תמונה טובה יותר של איך האויב פרוס כשלא תמיד אפשר היה להשמיד מלמעלה".
הוא ממשיך ומספר בהקשר הזה על עבודת נמלים מהסוג המסוכן ומאוד מסודרת. "אנחנו עובדים מסודר עם טבלאות שליטה וכתבי כמויות. מזינים הכל לאחור ומה שצריך להשמיד משמידים, מה שצריך לקחת לוקחים. כדי שבסוף תהיה תמונה של מה היה, מזה לומדים המון, וכדי לדעת שלא פספסנו תשתית משמעותית שבסוף תשמש אויב שיגיע לשם".
אי אפשר לסיים את הכתבה בלי להתייחס לאנשי המילואים, עמוד השדרה של צה"ל שנמצאים כבר 200 ו-250 ימים בשירות והסוף לא נראה באופק. הצנחנים במילואים של 226 התעקשו להתגייס ואגב, אחרי שיסיימו את המשימה שלהם בדרום לבנון, הם צפויים להישאר במילואים עד דצמבר.
"לא צריך להסביר להם למה הם כאן", אמר אל"ם במיל' שמרי. "זה ברור. אבל כשהעסק יירגע וכולם יחזרו לשגרה, שלא יישכחו את זה. המערכת האזרחית צריכה להבין שמגיע להם לקבל בחזרה לפחות ברמה שהם לא ייפגעו. אני רוצה שחייל או מ"מ שלי כשהם יחזרו לבתים שלהם, החברה האזרחית תדע לתת ביטוי שלא ייפגע. לא רוצים מתנות. אבל שמרו להם על מקום העבודה, על החיים שלהם והקריירה שלהם. הם בסיטואציות לא פשוטות וצריך לראות שתומכים בהם מקצה לקצה כמי שעשו מה שנדרש מהם והגנו על המדינה. שמרו עליהם לא רק בסיסמאות או אפילו בתרומות, שמרו עליהם ביום-יום ובשגרה. כי אנחנו צריכים אותם לאורך זמן, את המשפחות בריאות ושהם לא קורסים כלכלית".
