ב-7 באוקטובר סמל שיראל מור ז"ל בת ה-19, תצפיתנית בנחל עוז, נפלה בקרב על המוצב. אמה, עדנה, דורשת מהצבא את ההקלטות מהמשמרת האחרונה שהעבירה שיראל בחמ"ל - אך בינתיים נענית בשלילה. במקביל, משפחות התצפיתניות יצאו בדרישה להקמת ועדת חקירה ממלכתית - באופן מיידי.
"אנחנו מייצגים את הבנות שלנו שהתריעו, שחיכו שיבואו להציל אותן. אף אחד לא בא", אמרה עדנה הבוקר, "אנחנו לא מבקשים אלא דורשים, עוד מעט תשעה חודשים, שתוקם ועדת חקירה ממלכתית, ועדה שקופה, כנה, שתגלה לנו ולכל עם ישראל את האמת. זה לא היה צונאמי, לא מעשה טבע, לא טורנדו. זה היה בידי האנשים שמובילים את הצבא, ממפקד אוגדת עזה עד לרמטכ"ל. למה הם עדיין בתפקיד? כל מה שקורה עכשיו זה בגלל שאותם אלה שהפסידו ב-7 באוקטובר, לא יכולים לנצח בכלום. בגלל זה המלחמה נראית ככה בצפון ובדרום, בגלל זה יש חטופים שעוד לא בבית, בגלל זה שחררו את מנהל בית החולים. עכשיו מגלגלים אחד לשני. אין אחריות, איש לא יודע מי נתן את הפקודה. מרגישה שחיה עדיין ב-7 באוקטובר".
"שיראל הייתה במשמרת בין חצות לארבע לפנות בוקר. מארבע עד שמונה נשארה בכוננות. פניתי לאוגדת עזה, לאחראים על ההקלטות. חודשיים שאני מבקשת את ההקלטה מהמשמרת של הבת שלי. אף הורה לבנות שהיו במשמרת מחצות עד ארבע לא קיבלו הקלטות. לקחתם את הילדה שלי, אני רוצה שתחזירו לי את הקול שלה. כבר חודשיים אומרים: 'זה בטיפול, יש תור'. למה אני צריכה לחכות בתור? אני בטוחה שמסתירים ודורשת שיפסיקו לטאטא מתחת לשטיח".
"אמרו לי: 'את יודעת, היה שקט'. אני יודעת שזה התחיל מוקדם, בין חצות לשתיים לפנות בוקר. הירי התחיל בכלל בארבע וחצי לפנות בוקר, ראיתי תיעודים ביוטיוב. אני דורשת שיתנו לי את ההקלטות. זה לא אנושי. תחזירו לי את הקול של הילדה שלי".
איך התחושות שלך בימים אלה?
"כשאני הולכת לבקר את הילדה שלי בבית העלמין אני אומרת לבעלי כל פעם: תשים לי פה מיטה, אני רוצה להישאר לישון פה, לחיות פה, ליד הילדה שלי. קשה לי לבשל. אני לא מבשלת מאכלים שהילדה אהבה. מה-7 באוקטובר אני לא נוהגת, אני בוכה כל הזמן. יש לי רצון להיכנס בקיר. כולנו במצב נפשי על הפנים. שלחנו מכתבים בשבוע שעבר לראש הממשלה שיפגוש אותנו, שידבר איתנו. יש לנו מה לספר לו. אנחנו רוצים להקשיב למה שיש לו להגיד לנו. האם הוא יודע בכלל מה קרה במוצב, שבו נהרגו 54 חבר'ה צעירים שנלחמו בגבורה".
שיראל סיפרה לך על החששות שלה בגלל מה שראתה מעבר לגדר?
"היא ידעה מה קורה, אבל לא רצתה להדאיג אותנו. אנחנו חבר'ה לא צעירים, יש לה אבא חולה לב בן 73. לחברים היא כן אמרה. החברים מספרים לי: 'עדנה, היא הייתה אומרת לנו: אנחנו מתריעים אבל לא מקשיבים לנו. פחד להיות שם'. היא לא הייתה משדרת שמפחדת. מהבוקר ועד שהלכה לישון היה לה חיוך על הפנים. אף פעם לא ידעתי מתי יש לבת שלי מצב רוח ומתי לא, כי תמיד היה לה מצב רוח. באוגוסט היא עשתה תאונת דרכים קשה, כשהייתה בבית ונסעה להיפגש עם חברים. האוטו הלך לפירוק. היא יצאה עם שריטה קטנה. אם היא הייתה אומרת לי שהיא מפחדת להיות שם, היא כבר לא הייתה בצבא".