ישראל מציינת היום שנה לפרוץ מלחמת 7 באוקטובר ו-101 חטופים עדיין נמצאים בעזה. זה היום שבו אזרחים נטבחו במיטת שלהם, נאנסו, נשרפו ונחטפו ואיש לא הגיע. השבת השחורה זה היום שבו מדינת ישראל הפקירה חבל ארץ שלם והלכה למעשה קרסה. צה"ל נעלם ואוגדה שלמה פשוט נכבשה ונעלמה.
גם הפיקוד וצה"ל הגדול, השב"כ, המשטרה ושאר גופי הביטחון קרסו ומבחינת האזרחים שם, פשוט נעלמו. עד היום התיעוד של אותו היום בלתי נתפס וספק שהתחלנו לעכל את שהיה באותו היום. מעל הכל מרחפת השאלה איך זה קרה לנו? איך הצבא שנתפס כהכי חזק בעולם התרסק מול כמה אלפי מחבלים.
הדרך ל-7 לאוקטובר הייתה תהליך ארוך של כשלים ואי הבנה שהחלה הרבה לפני הלילה שבין 6 ל-7 באוקטובר 2023. סדרת אירועים ברמה המדינית והצבאית התחברו יחד לאותו היום, כמו סידרו את הכוכבים לתוכנית של חמאס.
מדיניות
אחת השאלות המרכזיות בימים אלה, נוגעת להבדל שיש כביכול בין צה"ל של עזה לצה"ל של לבנון. אבל אין שום הבדל וזה אותו צה"ל. ההבדל נמצא בגישה ובמדיניות. אגב, גם בלבנון הסד"כ היה דומה לזה של עזה, ואם חיזבאללה היה זה שתוקף, זה היה נראה אותו הדבר.
אבל הדרג המדיני והצבאי לא ראו באויבים אלה כשווים. חיזבאללה נחשב לאויב מרכזי ובעל יכולות. חמאס לא, ומכאן גם היחס והתוכניות. למעשה, הדרג המדיני ראה בחמאס נכס, כפי שהצהירו לא פעם וזה ירד למטה לדרג הצבאי, שהבין את הרוח. מכאן ההתעלמות מכל הסימנים הייתה קצרה.
מודיעין
בניגוד למה שחושבים, לישראל היה מודיעין טוב ואיכותי בעזה. שב"כ ואמ"ן הכירו את היכולות ואפילו התוכניות של חמאס. הם הכירו את תשתיות הטרור וכמעט כל מה שחמאס ניסה להסתיר. הבעיה, כמו במחדלי העבר לא הייתה במודיעין הטקטי, היא הייתה באסטרטגי.
בישראל לא האמינו שחמאס יכול לבצע את מה שהוא מתכנן. וגם כשראו את כל הסימנים, התעלמו מהם והעדיפו להכיל בהנחיה של הדרג המדיני. זה גם היה השלב שמשאלות הלב התגברו על ההיגיון, וזה הוביל לעוד התעלמות ממה שהעיניים ראו.
התעלמות מאירועי גדר בעזה
ההתפרעויות על הגדר שכללו גם ניסוי כלים כמו פיצוץ מטענים לבדיקה, זכו להתעלמות מהצבא, שכבר היה עמוק בקונספציה גם בגלל ההנחיות של הדרג המדיני. למעשה, חמאס ניצל את ההתפרעויות על הגדר כדי להפעיל לחץ על ישראל, כדי לקבל עוד כספים ולהטעיה במסגרת משא ומתן מדומה.
לצה"ל, שהכיר היטב את התוכניות של חמאס בשלב הזה, שראה את האימונים ואת פעולות הטרור היו הרבה מאוד הזדמנויות לצאת למלחמת מנע. אבל הדרג המדיני לא רצה והצבא לא ביקש. גם אירועי ירי כמו נפילתו של לוחם הימ"ס בראל שמואלי ז"ל לא הדליקו נורות אדומות ולא נוצלו למהלך ישראלי.
התעלמות מהטרור של חמאס
בעוד שחמאס שמר על שקט יחסי, כלומר לא ירה רקטות גם בסבבים מול הג'יהאד האיסלאמי, הם יזמו הרבה מאוד טרור נגד ישראל. בעיקר בשטחי יהודה ושומרון.
שוב ושוב נחשפו התארגנויות טרור בהנחיית חמאס. ישראל העדיפה לעצום עיניים ואפשרה לחמאס לשמור על שקט בעזה, כדי להתארגן למתקפת 7 באוקטובר אבל לנהל טרור נגד ישראל. לזה יש להוסיף גם אירועי טרור של ארגונים אחרים, שישראל התעלמה מהמשמעות הגדולה שלהם.
אירועים בגזרה הצפונית
בשנים שלפני השבת השחורה החלה התחממות בגזרה הצפונית מול חיזבאללה. חשיפת המנהרות בגבול הצפוני, חדירת מחבל מכוח רדואן שהניח מטען בצומת מגידו, אירוע האוהל בהר דב כמו גם אירועים נוספים, הגבירו את המתיחות בגזרה הצפונית כשחיזבאללה מתח את הקו.
הקשב של צה"ל היה מופנה לשם, לאויב המרכזי. מערכים מרכזיים גם היו קשובים למב"מ בסוריה, שנמשך למעלה מעשור וכל זה השפיע על הקשב של צה"ל לגזרת עזה. לא פחות חשוב, זה עודד את המדיניות להכלה והרגעת המצב בעזה, גם כשהיו סבבים והפגנות על הגדר.
מצבו של צה"ל
צה"ל מגיע למלחמת 7 באוקטובר כצבא עם בעיות אימונים קשות, אבל בעיקר בעיות של תרבות ארגונית לקויה מהיסוד. קצינים הפכו מרובעים, האמינות והאמת לא היו נר לרגלי המפקדים ואת זה ראינו שוב ושוב בתחקירים, שגילו בעיות אמינות קשות שגם הפכו לתחקירי "כסת"ח". צה"ל פשוט עבד על עצמו ובדרך איבד יכולות רבות. תאונות אימונים ומפקדים שנתפסו משקרים פשוט טויחו על ידי הצבא, וכך נוצר ריקבון ארגוני חמור שחלחל לכל הזרועות והיחידות.
לסיכום, אפשר לומר ש-7 באוקטובר הוא מצב שהתאפשר בעקבות צבא שהיה עמוק בעצימת עיניים, תרדמת ותפיסה שגויה. כולל של האירועים שבכתבה הזו. אותם אירועים הפכו דוגמאות לאיך הצבא הגיע ליום הזה ולמחדל העצום. זה יחד עם פיקוד בינוני, תרבות ארגונית רקובה וצבא שפשוט עבד על עצמו שהכל בסדר בזמן שהוא מנצח בענק, אבל באימונים.
מאז צה"ל יצא למלחמה נרחבת בכל הזירות וגבורת הלוחמים והמפקדים נותנת הרבה תקווה להמשך, אך הצבא צריך לזכור היטב את מה שהוביל לאירוע הזה, להפיק את הלקחים ולבצע שינויי עומק ארוכי טווח.